דבקות

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דבקות, וגם התדבקות, היא הצמדות לרעיון או ליעד עקרוני שיש להשיגו.

מונח דומה הוא דִבּוּק, ומשמעו התקשרות רוחנית.

ביהדות

במקרא כתובה המצווה להדבק באל, לפחות בחמישה מקומות: "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ." (דברים י כ). "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱ-להֵיכֶם - חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד ד). גם בספר תהילים כותב המשורר: "דבקה נפשי אחריך, בי תמכה ימינך".[1].

בתלמוד, במסכת סוטה טען האמורא רבי חמא, שאי אפשר להדבק באל באופן ישיר אלא במידותיו:

"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "ה' א-להיכם תלכו"? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא", אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב "ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" - אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא" - אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-להים את יצחק בנו" - אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב "ויקבר אותו בגיא" - אף אתה קבור מתים.".[2]

דרך נוספת לדבקות שהציעו חז"ל היא באמצעות דבקות בתלמידי חכמים, מכיוון שבאמצעות הקרבה לתלמידי החכמים האדם הפשוט יכול להתקרב לבוראו. על כן, נאמר ואף הומלץ: "שכל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא (=מסחר) לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".[3]

ימי הביניים

בספרות ההלכה והמחשבה של ימי הביניים הומלץ לאדם להתדבק באל ובענייני הרוח הנשגבים: "השכל הפועל, וה"המושכלות". יתר על כן, ההתדבקות נחשבה לאמצעי ההתאחדות עם הא-ל. רוב חכמי ההגות היהודית, בדומה לדעה הרווחת בפילוסופיה שנכתבה אז, החזיקו בדעה כי החומר והרוח נפרדים, והאחד מפריע לשני. וכך למשל, תיאר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי את החומר והגופניות להגיע לדבקות באל:

" וציור הנפש לצורה שלמות לה ויהיה לה בה ההתדבקות בעצם הזה השכלי [הנפש תואמת את מצב הדבקות ברוחניות הצרופה], אבל תעתיקה [העתקתה, הזזתה] מההדבקות ההוא טרדת הגוף. ... כי אין מונע לה מההתדבקות בו [באל] זולת הגוף".[4]

העת החדשה

בהמשך למחשבת ימי הביניים, טען רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל בספרו דרך ה' כי "וכפי מה שירבה בשלימיות [שלמויות] כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו [בה']".[5]

בתורת ההחסידות שייסד רבי ישראל בעל שם טוב במאה ה-18 במזרח אירופה, הודגשה הדבקות באל כערך מרכזי. אך בשונה ממחשבת ימי הביניים, בחלק ניכר מן ההגות החסידית החומר והגוף אינו מונגד בהכרח אל ההשגה הרוחנית ואל הדבקות באל ובענייני הרוח. בחסידות הודגש הערך של דבקות בצדיק, מנהיג הקהילה החסידית, ומאידך, נדרש כל חסיד לשאוף אל הדבקות באל.

בראשית המאה ה-20, כתב הראי"ה קוק כי ציווי הדבקות במידותיו של הא-ל משמעו התדבקות בדרכיו ובמידותיו, ולא בעצמותו שלתפיסתו יש בה שמץ של עבודה זרה [6]; וכך כתב: "כי אי - אפשר להדבק בשכינה, אלא התדבק בדרכיו".[7]. על האדם לדעת כי "הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל (כל התשוקה הרוחנית לאל היא כאין וכאפס למה שמשתוקקים). גם כל השמות והכינויים, בין העבריים ובין הלועזיים (של הא-ל), אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפוּן, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו: "א-להים". כל הגדרה בא-להות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו הא-להות עצמה ושם א-להים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה".[8]

בתקופת היישוב החדש צורף המונח אל הביטוי: "דבקות במטרה" או "דבקות במשימה", והיה לעיקר חשוב במערך הרעיונות של התנועה הציונית בארץ ישראל; ולאחר מכן, אומץ לאחד מעקרונות מוסר הלחימה של צה"ל.

לקריאה נוספת

  • גרשם שלום, "דבקות" או "התקשרות אינטימית עם א-להים" בראשית החסידות (הלכה למעשה), בתוך: השלב האחרון, תשס"ט, עמ' 237-258 ‬
  • אפרים גוטליב, הארות, דבקות ונבואה בס' אוצר החיים לר' יצחק דמעכו, הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 4, 2, תשכ"ט, עמ' 327-334
  • יעקב קלצקין, הערך: הִתדבקות, אוצר המונחים הפילוספיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח.

קישורים חיצוניים

  • אראל סגל, דבקות, אתר ניווט התנ"ך

הערות שוליים

  1. תהילים סג ט
  2. מסכת סוטה, יד, ו
  3. מסכת כתובות קי"א ע"ב
  4. יהודה הלוי, הכוזרי, ה, י"ב
  5. רמח"ל, דרך ה', א, ב.
  6. מוסר אביך, מידות הראי"ה, דבקות
  7. עקבי הצאן, דעת א-להים
  8. אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' קכד-קכה; מלל מקוון: יסורים ממרקים.


הטקסט בערך ממקור פרטי