מצווה לקיים דברי המת
מצווה לקיים דברי המת הוא כלל תלמודי הקובע שיש לקיים את רצון המת. הכלל נמצא במתח עם דיני הירושה בהלכה הקובעים שהירושה צריכה לעבור אל היורשים הטבעיים שהם קרובי הנפטר. הכלל היווה בסיס לחוק הירושה הישראלי ומצוטט בפסיקה בישראל בדיונים שונים כאשר יש בעיות בצוואה.
הכלל
הכלל מופיע בתלמוד הבבלי בשמו של רבי מאיר, בין השאר בגיטין יד, עמוד ב[1]:
רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר מצוה לקיים דברי המת, וחכמים אומרים יחלוקו
.
המקור
התלמוד אינו מסביר את המקור לדברי רבי מאיר, אך במקורות מאוחרים יותר מובאות כמה מקורות. מדרש הגדול מביא את הכלל על הפסוק "אנכי אעשה כדבריך"[2] שאומר יוסף ליעקב אביו אשר ביקש ממנו לקבור אותו במערת המכפלה ובאופן מפורש יותר, על הפסוק שנאמר לאחר קבורתו של יעקב: "ויעשו בניו לו כן כאשר ציום" מציין המדרש: "מכאן אמרו מצווה לקיים דברי המת"[3].
המרדכי[4]. כתב שתקנה זו נתקנה לטובת המת, שיחול בדברים שאין הקניין תופס בהם, ולכן הוא חל רק בדברים שאין מועיל בהם קניין.
תחולת החיוב
על תחולת החיוב חלוקים הפוסקים. רבנו תם והרב שמעון בן צמח דוראן כותבים שהחיוב נובע רק מכך שהמת מוריש ממון, ובהיעדר ירושה אין כל חיוב למלא את רצון המת. לעומת זאת, הרב יוסף שאול נתנזון כותב שהחיוב הוא מצד חסד של אמת עם הנפטר שאינו יכול לעשות דברים יותר.
במחנה אפרים[5] מציג מחלוקת ראשונים, האם על ידי מצווה לקיים דברי המת, נקנה החפץ הנקנה למקבל, או שמדובר במצווה ככל המצוות. לפי הר"ן[6] והמרדכי בשם רבינו שמחה[7] מדובר במצווה, ולכן אם היורשים קטנים לא ניתן לכופם לקיים את המצווה, אך לפי שיטת רש"י ותוספות[8] המצווה לקיים דברי המת, מחילה על הגט חלות שחרור כאילו המת הפקיר את העבד, שבמקרה כזה פקע קניין הממון מהעבד, אבל נותר עליו קניין איסור, המונע ממנו להנשא עם בת חורין, ולפי שיטת רש"י אף אסור לו להנשא עם שפחה.
לפי תוספות במסכת בבא בתרא[9] לא בכל מקרה חל המצווה לקיים דברי המת. הריב"ם מגביל זאת רק כאשר הוא אמר בפירוש "תנו" מנה לפלוני, ולא "מנה לפלוני", לפי הר"י המצווה היא רק כאשר הדבר הופקד ביד שליש, והדבר הופקד בידו לשם כך, חוץ משחרור שפחה[10], לפי רבינו תם, חלות מצווה לקיים דברי המת למרות שהיא מחיים, היא רק בדבר שייך לתנו לאחר מיתה ולא בגט ושטר שחרור שראויים להינתן רק מחיים.
שתי הגבלות נוספות אותם מציעים בעלי התוספות וחוזרים בהם באופן חלקי או מלא, אחת היא הצעתו של רבינו תם שמתנת שכיב מרע היא דווקא באופן ששייך ירושה (ולא בגר למשל), אך הוא מסופק בכך ומעדיף את חילוקו הראשון, וכן הצעתו של ר"י שמצווה לקיים דברי המת היא רק כאשר הדבר נאמר לאדם שנאמר לו פה אל פה, הצעה ממנה חזר ר"י בעקבות סתירה לדבריו מגמרא מפורשת[11].
קישורים חיצוניים
- בן ציון גרינברגר, "מצווה לקיים דברי המת" - הכלל והשלכותיו, פרשת ויחי תשס"ד, אתר דעת
- הערך "מצווה לקיים דברי המת", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים
- ^ גיטין, יד, עמוד ב'
- ^ מדרש הגדול, בראשית, מ"ז
- ^ מדרש הגדול, בראשית, נ, יב
- ^ בבא בתרא פרק מי שמת, מובא במחנה אפרים זכייה ומתנה ל.
- ^ הלכות זכייה ומתנה סימן כ"ט.
- ^ בגיטין בסוגיא שם. (מחנ"א).
- ^ בפרק מי שמת (מחנ"א).
- ^ בגיטין דף ל"ח, ראה במחנה אפרים כיצד מוכח משם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ט עמוד א'.
- ^ וראה בקובץ שיעורים כתובות סימן שט"ו המוכיח מקושיית התוספות שם פ"ו ע"א, המקשה למה נצרך גם לדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין, שבמצווה לקיים דברי המת יש רק מצווה ולא קנין.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ' עמוד ב' על פי הסבר התוספות שם.
