מצוינים: ממה עשויה הצלחה
 | |
| כריכת הספר בעברית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | מלקולם גלדוול |
| שפת המקור | אנגלית |
| הוצאה | |
| הוצאה | "Little, Brown and Company" |
| תאריך הוצאה | 18 בנובמבר 2008 |
| מספר עמודים | 304 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת כנרת זמורה ביתן |
| תאריך | 2009 |
מצוינים: ממה עשויה הצלחה (באנגלית: Outliers: The Story of Success) הוא ספר שנכתב על ידי העיתונאי הקנדי מלקולם גלדוול, ובוחן את הגורמים שתורמים לרמת הצלחה גבוהה. הספר יצא לאור בהוצאת "Little, Brown and Company" ב-18 נובמבר 2008.
כדי לתמוך בתזה שהוא מציג, בוחן גלדוול את הסיבות לכך שרוב שחקני הוקי קרח בקנדה נולדים בחודשים הראשונים של השנה הקלנדרית, כיצד ביל גייטס, ממייסדי מיקרוסופט, הצליח להשיג את עושרו המופלג, איך הביטלס הפכו לאחת הלהקות המצליחות ביותר בהיסטוריה, איך הבדלים בין תרבותיים משחקים תפקיד גדול בדרך שבה נתפסת אינטליגנציה וקבלת החלטות רציונלית, ואיך לשני אנשים בעלי אינטליגנציה יוצאת דופן, כריסטופר לנגן ורוברט אופנהיימר, בסופו של דבר יש גורל שונה בצורה קיצונית. לאורך כל הספר, גלדוול מזכיר שוב ושוב את "כלל 10,000 השעות", בטענה כי המפתח להצלחה בכל תחום, במידה רבה, הוא עניין של תרגול משימה ספציפית בסך כולל של כ-10,000 שעות.
הספר מוקם במקום הראשון ברשימות רבי המכר של העיתונים "הניו יורק טיימס" ו"גלוב אנד מייל", והחזיק בעמדה זו במשך אחד עשר שבועות רצופים. בדרך כלל זכה הספר לביקורות טובות ונחשב לאישי יותר מאשר עבודות אחרות של גלדוול. חלק מהביקורות אמרו שהספר נראה להם כאוטוביוגרפיה. עם זאת, הדבר לא הפריע ואף גרם לכך שהביקורות שיבחו את הקשר בין הרקע של גלדוול, שתואר בספר, למסקנה של הספר. המבקרים גם העריכו את השאלות שגלדוול הציב בספרו, שמציאתן חשובה כדי לקבוע עד כמה הפוטנציאל האישי קשור לחברה שבה אדם גדל. עם זאת, מסקנות הספר נחשבו למאכזבות ומדכאות. סגנון הכתיבה, הקל להבנה לכאורה, ספג ביקורת על כך שהוא פשטני מדי בתיאור תופעות סוציולוגיות מורכבות.
רקע
מלקולם גלדוול, מחבר "מצוינים", היה עיתונאי של וושינגטון פוסט לפני שהחל לכתוב עבור הניו יורקר. נושאי המאמרים שלו, שבדרך כלל אינם בדיוניים, נעים בין מגוון תחומים, מ"אימפריית המכירות הטלוויזיוניות של רון פופייל (איש מכירות אמריקאי ידוע) עד למחשבים המנתחים שירי פופ"[1]. הבנתו של גלדוול בכתיבה אקדמית מאפשרת לו לכתוב על טווח רחב של תחומים, כולל "ניסויים בפסיכולוגיה, מחקרים סוציולוגיים, חוקים, סקירות סטטיסטיות של המטוסים שהתרסקו, מוזיקאים קלאסיים ושחקני הוקי", בצורה נגישה לקהל הרחב[2].
לפני "מצוינים" כתב גלדוול, שבדרך כלל כותב מנקודת מבט שונה מהרגיל, שני רבי מכר: "נקודת המפנה" (2000) ו"ממבט ראשון" (2005)[3]. שני הספרים תוארו כ"כלכלת פופ" (בהשאלה מהמושג תרבות הפופ)[2]. "נקודת המפנה", שנמכר ב-2.5 מיליון עותקים, התמקד באופן שבו רעיונות והתנהגויות מגיעים למסה קריטית - קיומה של תנופה במערכת חברתית, שחזקה מספיק כדי לשמר את עצמה ולהוביל לגדילה נוספת. לדוגמה, ב"נקודת המפנה" גלדוול מנסה להסביר כיצד "האש פאפיס" (חברת נעליים בינלאומית) נעשתה פופולרית במהלך שנות ה-90. "ממבט ראשון", שנמכר ב-2 מיליון עותקים, גלדוול ניסה להסביר את התהליכים שמתרחשים כאשר פוגשים מישהו, עוד לפני שמעבדים את המידע אודותיו. גלדוול תיאר זאת במילים "מה קורה במהלך שתי השניות הראשונות שאנחנו פוגשים משהו, לפני שאנחנו באמת מתחילים לחשוב"[3]. המשותף לכל ספריו של גלדוול הוא התמקדותם בייחודיות: אירועים ייחודיים בספרו "נקודת המפנה", רגעים ייחודיים ב"ממבט ראשון" ואנשים ייחודיים ב"מצוינים". גלדוול החל לכתוב דווקא על דברים ייחודיים לאחר שהגיע למסקנה שדברים ייחודיים "תמיד יוצרים את הסיפורים הטובים ביותר"[1]. מכיוון שגלדוול הגיע למסקנה שהסיכוי הטוב ביותר שלו להגיע לעמוד הראשון של העיתון הוא באמצעות סיפורים יוצאי דופן ביותר, הוא "נגמל מהר מהרעיון ש[הוא] צריך להתעניין בשגרה"[1].
על מנת למצות את תהליך כתיבת "מצוינים", גלדוול בילה את זמנו בחיפוש אחר מחקרים שטענו, בניגוד לדעתו, שאמונות פופולריות הן נכונות (ראו גם: מכסחי המיתוסים). הוא נכשל במשימתו: לא רק שהוא לא מצא מחקרים שמנוגדים לדעתו, הוא מצא מחקרים שתמכו בשיטתו. לדוגמה, גלדוול מצטט בספר מחקר חלוצי של הפסיכולוג הקנדי רוג'ר ברנסלי שהסביר כיצד תאריך הלידה של שחקן הוקי צעיר יכול לקבוע את רמת המיומנות שלו בעתיד[4].
בזמן כתיבת הספר, ציין גלדוול כי "התפיסה השגויה הגדולה ביותר על ההצלחה היא שאנו עושים זאת [בהתבסס] אך ורק על החכמה, השאפתנות, הפעילות הנמרצת והעבודה הקשה שלנו"[3]. ב"מצוינים", הוא ניסה להראות שישנם משתנים רבים נוספים המעורבים בהצלחה של הפרט בחברה, הרבה יותר מאשר כמה שמוכנים להודות[3], ורצה שאנשים יבטלו את "הרעיון שכל מה שקורה לאדם תלוי באותו אדם"[1]. יחד עם המסקנות הדטרמיניסטיות של הספר, גלדוול ציין כי אף על פי שאין כמעט דבר שניתן לעשות לגבי גורלו של האדם הבודד, החברה עדיין יכולה להשפיע על אנשים ככלל - בחלק שמושפע מהצלחתו של הפרט (על ידי הענקת מלגות, אפליה מתקנת וכו')[1]. כשנשאל גלדוול מה המסר שהוא רוצה שאנשים ייקחו מהספר לאחר קריאת "מצוינים", הוא הגיב באמירה:
מה שאנחנו עושים כקהילה, כחברה, זה לזה, חשוב הרבה יותר ממה שאנחנו עושים לעצמנו. זה נשמע קצת נדוש, אבל יש [בזה] כמות עצומה של אמת, אני חושב[1].
תקציר
ב"מצוינים" יש שני חלקים: "חלק ראשון: הזדמנות" כולל חמישה פרקים, וב"חלק שני: מורשת" יש ארבעה פרקים[5]. מלבד שני חלקי הספר יש בספר גם מבוא ואפילוג. כתוצאה מההתמקדות בחריגים (באנגלית: Outliers, כשם הספר באנגלית), שהוגדרו על ידי גלדוול כמי שאינם מתאימים להבנה הרגילה שלנו לגבי הישגים[3], "מצוינים" עוסק באנשים יוצאי דופן, ובמיוחד אלו שהם חכמים, עשירים, מצליחים ואלו שפועלים בקצה החיצוני-קיצוני של מה שמתקבל על הדעת מבחינה סטטיסטית[2]. הספר מציע דוגמאות הכוללות, בין השאר, את ההרכב המוזיקלי של הביטלס, מייסד מיקרוסופט ביל גייטס, והפיזיקאי התאורטי רוברט אופנהיימר. במבוא, גלדוול מציג את מטרתו של "מצוינים": "זה לא מספיק לשאול למה אנשים מצליחים הם כאלה. [...] זה [מספיק] רק על ידי שנשאל מאין הם באים [כדי] שאנחנו נוכל לפענח את ההיגיון מאחורי מי שמצליח ומי שלא"[2]. לאורך כל הספר גלדוול מסביר כיצד משפחה, תרבות וידידות משחקים תפקיד בהצלחתו של הפרט. גלדוול גם מנסה להבין האם אנשים מצליחים באמת ראויים לשבחים שאנו נותנים להם או שהשבחים שהם מקבלים נובעים מתפיסות שגויות של החברה[2].
הספר מתחיל עם מחקרו של גלדוול על הסיבה לכך שמספר לא פרופורציונלי של שחקני הצמרת הקנדים בהוקי קרח נולדו בחודשים הראשונים של השנה הקלנדרית. התשובה, הוא מציין, היא שמאז שליגות הנוער בהוקי קבעו את זמן הכניסה לליגה על פי השנה הקלנדרית, ילדים שנולדו ב-1 בינואר משחקים באותה ליגה יחד עם מי שנולד ב-31 בדצמבר באותה שנה. משום שהילדים שנולדו בתחילת השנה גדולים יותר ובוגרים יותר מאשר המתחרים הצעירים שלהם, הם מזוהים בטעות לעיתים קרובות כספורטאים טובים יותר במקום כילדים בשלים יותר, דבר המוביל לאימון נוסף וסבירות גבוהה עוד יותר להיבחר לליגות העל בהוקי. תופעה זו שבה "העשירים מתעשרים והעניים נהיים עניים יותר" מכונה על ידי גלדוול "יתרון מצטבר". הסוציולוג האמריקאי רוברט קינג מרטון מכנה את התופעה בשם "אפקט מתי" על שם התופעה שמתוארת בבשורה על-פי מתי: "For unto everyone that hath shall be given, and he shall have abundance. But from him that hath not shall be taken away even that which he hath"[6]. "מצוינים" טוען כי ההצלחה אינה בהכרח תלויה בכישרונו הטבעי של האדם אלא בשיטות ובקריטריונים שבהם תהליך הבחירה משתמש כדי לזהות כישרון, בדיוק כפי שהודגם כאשר הקריטריון מתבסס על היכולת הטבעית של ספורטאים[6].
עניין נפוץ, שמופיע בכל "מצוינים" שוב ושוב, הוא "כלל 10,000 השעות", המבוסס על מחקר של הפסיכולוג השוודי אנדרס אריקסון. גלדוול טוען שהגעה להצלחה רצינית דורשת זמן עצום, ומשתמש במקורותיהם של כישרונם של הביטלס והתמצאותו של ביל גייטס במחשבים כדוגמאות[3]. הביטלס הופיעו בהמבורג שבגרמניה מעל 1,200 פעמים מ-1960 עד 1964 וצברו יותר מ-10,000 שעות של נגינה שם. כתוצאה מכך, הביטלס קיימו את כלל 10,000 השעות וזכו לאחת ההצלחות הגדולות ביותר בכל הזמנים. גלדוול טוען כי הזמן שהביטלס בילו בהופעות שיפר בצורה ניכרת את הכישרון שלהם, והוא מצטט את הביוגרף של הביטלס, פיליפ נורמן, שאמר: "עד שהם חזרו לאנגליה מהמבורג, גרמניה הם [כבר] נשמעו כמו שאף אחד אחר [לא נשמע]. זה עשה אותה למה שהם"[3]. גייטס קיים את כלל 10,000 השעות, כאשר הוא זכה לגישה למחשב בבית הספר התיכון בשנת 1968, בגיל 13 בלבד, ובילה 10,000 שעות בתכנות עליו[3]. כתוצאה מכך, גייטס הקים יחד עם פול אלן את מיקרוסופט ובמשך זמן רב היה האיש העשיר ביותר בעולם.
מעבר לכך, גלדוול מרחיק לכת הרבה יותר וטוען שגם ראשית הצלחתם של ילדי פלא כדוגמת מוצרט הן הצלחות בוסריות. רק לאחר 10,000 שעות של תרגול הם הצליחו להשיג את הטוב ביותר.
ב"מצוינים", גלדוול מראיין את גייטס, שאומר כי האפשרות לזכות לגישה קבועה למחשב ולזמן תכנות במשך זמן רב, בתקופה שבה המחשבים לא היו דבר שבשגרה, סייעה לו להצליח. גלדוול טוען כי אם גייטס לא היה זוכה לאפשרות גישה זו, הוא עדיין היה "מאוד אינטליגנטי, אדם נמרץ, מקסים, מקצועי ומצליח", אבל הוא לא היה יכול להיות בעל רכוש בשווי של 50 מיליארד דולרים אמריקאים. גלדוול מסביר שהגעה לכלל 10,000 השעות, בו הוא רואה את המפתח להצלחה בכל תחום, הוא פשוט עניין של תרגול משימה ספציפית, דבר שיכול להיות מושלם באמצעות 20 שעות עבודה בשבוע, 50 שבועות בשנה, במשך 10 שנים. הוא גם מציין כי לו עצמו לקח בדיוק 10 שנים כדי לקיים את כלל 10,000 שעות, בתקופת כהונתו הקצרה בעיתון "The American Spectator" ועבודתו בוושינגטון פוסט[2]. כתיבתו, שהייתה בוסרית בתחילת דרכו, הלכה והשתפרה עם הזמן עד שהוא הגיע לרמת הכתיבה הנוכחית, שהמטירה עליו שבחים מכל עבר.
במהלך הספר, גלדוול חוזר ומדגיש מחדש ביתר שאת את טענתו, גאונות היא לא הדבר החשוב ביותר בקביעת הצלחתו של אדם והיא איננה בהכרח מה שאנו מגדירים כגאונות. באמצעות אנקדוטה שממחישה את טענתו, הוא מדבר על סיפורו של כריסטופר לנגן, אדם שחרף העובדה שיש לו 195 IQ, בסופו של דבר, כל הצלחתו בחיים היא היותו בעלים של חוות סוסים באזור הכפרי של מיזורי (גלדוול טוען כי לאיינשטיין היה 150 IQ)[2]. בספר, גלדוול טוען כי לנגן לא הגיע לרמה גבוהה של הצלחה בגלל הסביבה שבה הוא גדל, אשר מנעה ממנו כלים חברתיים חשובים שלרוב האנשים יש. אף אדם בחייו של לנגן לא לימד אותו להתמודד עם החברה על מנת להשיג ממנה סיוע שיאפשר לו לנצל את מתנותיו היוצאות מן הכלל. בעקבות זאת, לנגן היה צריך לנסות להשיג את הצלחתו בחיים לבדו, והוא כשל בכך. גלדוול מסכם פרק זה בכותבו: "אף אחד, לא כוכבי רוק, לא ספורטאים מקצועיים, לא מיליארדרים מתוכנות, ואפילו לא גאונים, אי פעם עושים את זה לבדם"[2].
מאוחר יותר, גלדוול משווה את לנגן עם רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום ומנהל פרויקט מנהטן. גלדוול כותב כי לשניהם היו את היכולות הטבעיות המולדות שיסייעו לשניהם להצליח בחיים - שניהם היו חכמים מאוד ומוכשרים מאוד. משנכתב כך, ולאור הניגוד בהצלחתם בחיים, מהו ההבדל ביניהם שגרם להצלחתו של אופנהיימר וכשלונו של לנגן? גלדוול טוען כי החינוך שעבר אופנהיימר יצר את ההבדל המרכזי בין חייהם של השניים. אופנהיימר גדל באחת השכונות העשירות במנהטן, היה בנו של צייר ואיש עסקים מצליח ולמד בבית הספר הפרטי "Ethical Culture Fieldston School" שבסנטרל פארק וסט. המכלול של כל הדברים העניק לו ילדות של טיפוח מרוכז שאפשרה לו לפתח את כל כישרונותיו בקלות[6]. גלדוול מספק לאחר מכן אנקדוטה: כאשר אופנהיימר היה סטודנט באוניברסיטת קיימברידג', הוא ביצע ניסיון כושל להרוג את אחד המורים שלו, באמצעות תפוח מורעל שהונח על שולחנו. כאשר הנהלת האוניברסיטה רצתה לגרש את אופנהיימר מהאוניברסיטה עקב ניסיון הרצח שביצע, אופנהיימר השתמש במיומנויות שרכש במהלך חינוכו לאורך כל חייו, התדיין עם מנהלי האוניברסיטה והגיע איתם להסכם שיאפשר לו להמשיך את לימודיו באוניברסיטה[6]. לעומתו, לנגן נשר מלימודיו הגבוהים עקב מקרים פעוטים: בעקבות הצטיינותו הוא זכה במלגה ללימודיו. אמו, מתוך חוסר ידיעה, לא הגישה את הטפסים המתאימים בזמן והמלגה עבורו בוטלה. בעקבות ביטול המלגה לנגן נאלץ לממן את לימודיו והחל לעבוד. זמני עבודתו התנגשו עם זמני הלימודים שלו והוא פנה להנהלה על מנת להחליף את זמני שיעוריו משעות הבוקר לשעות הצהריים. לטענתו של גלדוול, אף על פי שמדובר בעניין של מה בכך שמתבצע לכל סטודנט בקלות, לנגן לא הצליח להחליף בין שעות הקורסים ופרש מלימודיו.
עניין נוסף שחוזר לאורך כל הספר, הוא נוכחותו המתמדת של המזל בהצלחה. ברוב הסיפורים שגלדוול כתב בספר מובא אלמנט המזל: הביטלס, במקרה, זכו במועדוני הלילה של המבורג בשנות ה-60, מקומות שבהם היה עליהם לנגן בכל הופעה ללא הפסקה במשך שעות רבות או שהלקוחות השיכורים והאלימים יהרגו אותם. מכיוון שהרפרטואר שלהם היה מוגבל למדי, היה עליהם לחדש שירים ולהמציא שירים חדשים ללא הרף על מנת לעמוד בדרישת הלקוחות. הדבר שיפר וחידד את כישרונם ואיפשר להם למצות אותו לחלוטין. ביל ג'וי, במקרה, זכה לאפשרות יוצאת הדופן לתכנת כמעט 24 שעות ביממה באוניברסיטת מישיגן ב-1971. ג'וי זכה לכך בזכות העובדה שבאותה שנה האוניברסיטה פתחה מרכז מחשבים חדש. אף על פי שזמן התכנות הרשמי היה מוגבל, ג'וי גילה, במקרה, שכאשר כותבים סיסמה מסוימת ניתן לתכנת ללא הגבלה.
עניין אחר שקשור למזל הוא תאריך הלידה. לטענת גלדוול, על מנת להצליח לתפוס את ההזדמנויות שצצות יש להיוולד בתאריך הלידה המיטבי. תאריך הלידה המיטבי על פי גלדוול הוא התאריך שבו אדם, מחד, מבוגר מספיק על מנת להכיר בהזדמנות, ומאידך, צעיר מספיק על מנת שיוכל להתגמש כדי לנצל אותה. כלל זה מתקיים הן בקשר לתאריך הלידה שבשנה מסוימת והן בקשר ללידה בתקופה מסוימת. שחקני ההוקי שנולדו, במקרה, בחודשים הראשונים של השנה הקלנדרית זכו באפשרות להתמודד מול יריבים פחות בשלים מהם וכך זכו ליתרון גדול, עוד לפני שהתאמנו פעם אחת בחייהם. גם שנת הלידה משחקת תפקיד חשוב בהצלחה. כדי להוכיח זאת, גלדוול מציג נתון יוצא דופן: ברשימת 75 האנשים העשירים בכל הזמנים, החל מהפרעונים ועד קרלוס סלים, 9 מתוכם, ביניהם ג'ון ד. רוקפלר, האדם העשיר ביותר בכל הזמנים, נולדו בתקופה של 9 שנים במהלך שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19. גלדוול מסביר זאת באמצעות העובדה שבמהלך שנות ה-60 של המאה ה-19 חלה התפתחות יוצאת דופן בארצות הברית: תשתיות חדשות נוצרו בכל פינה ולכל מי שהיה את התבונה ואת האומץ לנצל את ההזדמנויות שצצו היה יכול להרוויח הון עתק.
גם למקום הולדתו של אדם ישנה משמעות עצומה, מעבר ללוגיקה פשוטה (עדיף להיוולד בעולם המערבי במקום להיוולד באפריקה). לדוגמה, גלדוול מספר שהשכן של ביל ג'וי היה מתכנת מחשבים שהציע לו עבודה בתכנות, דבר שאיפשר לג'וי לפתח עוד יותר את יכולתו בתכנות. הוא מציין את המזל בכך באומרו "הדבר דומה לכך שהתעניינת באופנה בילדותך והשכן שלך היה ג'ורג'ו ארמני!".
לפני הצגת סיכום הספר, גלדוול כותב על השורשים הייחודיים של אמו הג'מייקנית, ג'ויס, צאצאית של עבדים אפריקאים[1]. ג'ויס למדה בלונדון בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, ושם פגשה והתאהבה בגרהם גלדוול, מתמטיקאי צעיר. לאחר המעבר שלהם יחד לקנדה הפך גרהם לפרופסור למתמטיקה וג'ויס לסופרת ומטפלת. בעוד גלדוול מודה על השאיפות והאינטליגנציה של אמו, הוא גם מצביע על הזדמנויות שהוצעו להוריו שעזרו להם לחיות חיים טובים יותר מאלה של צאצאי עבדים אחרים באיי הודו המערבית. גלדוול מסביר גם, כי במאה ה-18, בעל המטע הלבן בג'מייקה קנה שפחות והפך אותן לפילגשיו. תולדה בלתי מכוונת של מעשה זה הייתה הצלתה של השפחה ושל צאצאיה מחיים של שעבוד אכזרי[7]. בתור אחד מהצאצאים של שפחות אלו, המזל הוביל את גלדוול למצבו המוצלח יחסית בחיים.
בסיכומו של הספר, גלדוול מציין כי ההצלחה "אינה יוצאת דופן או מסתורית. היא נטועה ברשת של יתרונות וירושות, חלקם בצדק, חלקם לא, כמה מהם נצברים, וכמה מהם מזל פשוט"[7].
בסופו של הספר, גלדוול אומר כי "מצוינים לא היה אמור להיות אוטוביוגרפיה. אבל אתם יכולים לקרוא אותו בתור התנצלות ארוכה על ההצלחה שלי"[2].
סגנון
בביקורות רבות "מצוינים" תואר כסוג של אוטוביוגרפיה, מכיוון שגלדוול הכניס יסודות מחייו לתוך הספר על מנת להעניק לו נופך אישי יותר. לב גרוסמן, כותב במגזין טיים, קרא למצוינים "ספר אישי יותר מאשר קודמיו", וציין: "אם אתה מחזיק אותו מול האור, בזווית הנכונה, אתה יכול לקרוא אותו בתור אוטוביוגרפיה מוצפנת: איש מצליח מנסה להבין את ההקשר שלו, איך הוא זכה בהצלחה ומה זה אומר"[2]. גרוסמן גם העריך שגלדוול מרגיש אשם על הצלחתו ומאמין שכריסטופר לנגן היה צריך לחוות הצלחה דומה להצלחה שיש לו[2].
ביקורות ומכירות
"מצוינים" יצא לאור על ידי "Little, Brown and Company" ב-18 בנובמבר 2008[8]. הספר דורג לראשונה במקום הראשון ברשימות רבי המכר של "הניו יורק טיימס" בארצות הברית ו"גלוב אנד מייל" בקנדה ב-28 בנובמבר 2008[9], והחזיק במקום הראשון במשך אחד עשר שבועות רצופים לפני שהוחלף בספר "The Yankee Years" של מנג'ר ניו יורק יאנקיז לשעבר, ג'ו טורה[10][11]. כמו בספריו האחרים, סגנון הכתיבה המרתק ומלא החיים של גלדוול זכה לשבחים, אך שיטת העבודה שלו ספגה ביקורת על כך שלעיתים קרובות מדי היא טרף קל לכשלים לוגיים, ממצאים אנקדוטליים-מבוססי דגימה וניתוחים פשטניים.
בסקירת הספר ב"וול סטריט ג'ורנל", המבקר דייוויד א. שיוויץ' שיבח את סגנון הכתיבה של גלדוול והצהיר כי "רבים מכותבי ספרי העיון החדשים שואפים שיגדירו את עצמם" כ"מלקולם גלדוול של" בתחום הכתיבה שלהם[6]. שיוויץ' החמיא לבהירות ולחן הקליל של גלדוול, אבל גם הצביע על עקבי אכילס אפשריים של גלדוול בגלל הפשטנות שלו בתיאור תופעות סוציולוגיות מורכבות ביותר ל"הסברים קומפקטיים טיפוסיים"[6]. כמו כן, שיוויץ' שיבח את הספר על כך שהוא שואל כמה שאלות חשובות, כמו "כמה פוטנציאל נמצא שם בחוץ שמתעלמים ממנו? כמה כישרון גולמי עדיין לא עובד והופסד בסופו של דבר, כי אנחנו נאחזים ברעיונות מיושנים של מה שנראה כמו הצלחה, ומה נדרש כדי להשיג אותה?"[6].
בדיון על הספר במגזין "סלייט", המבקר ג'ון הורגן התרגש במיוחד מההיסטוריה המשפחתית של גלדוול. הוא חש כי הקשרים בין גזע להישגים נותחו באופן מהותי, אך מצא את הלקחים המוזכרים ב"מצוינים" כ"מאכזבים במידה מסוימת באופן מוזר, אפילו מדכדכים"[7]. את תרומתו של הספר סיכם הורגן באומרו, "מצוינים מייצג הזדמנויות שבוזבזו עבור גלדוול - שבעצמו מהווה "מצטיין", סופר מוכשר מאוד ובעל השפעה וצאצא של עבד אפריקאי - וגורם לתרומה משמעותית לשיח המתמשך שלנו על הטבע, טיפוח וגזע"[7]. שבועון העסקים והכלכלה "ביזנסוויק" נתן לספר ארבעה מתוך חמישה כוכבים והעריך כי הספר יגרום לרגע של "אהה!" לקוראים, אבל תהה האם גלדוול השמיט בכוונה ראיות שסותרות את התזה שלו. בנוסף, השבועון העיר בחוות הדעת שלו כי "מצוינים" חוזר על עצמו במספר חלקים, אך ריכך זאת באומרו שגלדוול, בסופו של דבר, מחבר את כל הסיפורים יחד לתוך נרטיב מקיף[12].
הביקורת על הספר התמקדה בסגנונו ובתפיסתו הפשטנית. רוג'ר גת'מן מהעיתון "The Austin American-Statesman" לא היה שבע רצון מההכללות של גלדוול שנלקחו על סמך כמויות קטנות של נתונים. גת'מן טען שהדבר לא אופייני לגלדוול, והוא האמין כי הגישה מצביעה על "עייפות מסוימת בשיטה האהובה עליו". הוא ציין כי ב"מצוינים", הניסויים, הניתוחים והמסקנות חלים גם על תופעות היסטוריות או תרבותיות שאינם תואמות את התזה שלו, דבר המצביע על כך שהשיטה האנליטית של גלדוול כבר לא עובדת זמן רב, וכי "הגיע הזמן עבור גלדוול לייצר משהו מאתגר יותר ממקרי שוד שלו שבוצעו יפה בקבר של ניירות סוציולוגיה ישנים". בויד טונקין ב"אינדפנדנט" החזיק בדעה דומה, ותהה מדוע גלדוול "עדיין לא מחזיק פרופסור מן המניין באוניברסיטת 'המובן מאליו'"[13].
בסקירת הספר ב"גארדיאן", ג'ייסון קאולי חש כי "מצוינים" היה ויכוח בין גלדוול ובין עצמו, בהתייחסו לפעמים הרבות שהוא משתמש במילה "אנחנו", כאשר הוא מגדיר את עמדתו, למשל במשפטים: "יש משהו מאוד לא בסדר עם הדרך שבה אנחנו מסתכלים על הצלחה. [...] אנחנו דבקים ברעיון שהצלחה היא פונקציה פשוטה של זכות הפרט, וכי העולם שבו אנחנו גדלים והכללים שאנחנו בוחרים לכתוב כחברה לא משנים בכלל" (אין דגשים במקור)[14]. קאולי גם טען שיש "אמריקאי חד ממדי מסוים בעבודה", והצביע על העובדה שרבות מהדוגמאות של גלדוול הן מארצות הברית, ובעיקר מהעיר ניו יורק, שם מתגורר גלדוול[14]. במאמר על הספר עבור "הניו יורק טיימס", סטיבן פינקר כתב כי "ההיגיון ב"מצוינים" אשר מורכב מאנקדוטות נבחרות שמתאימות למסקנות, חכמה לאחר מעשה וברירה כוזבת, כרסם לי בקינדל שלי"[15]. בסקירת הספר עבור "ניו ריפבליק", אייזק צ'וטינר כינה את הפרק האחרון של "מצוינים" כ"אטום לכל סוגי החשיבה הביקורתית"[16].
קווין ג'קסון, שסקר את הספר מטעם "סאנדיי טיימס", טען שבאופן אירוני, בזמן ש"מצוינים" סיפק הצעות כיצד לפתור הטיות תרבותיות, בספר עצמו יש הטיה לכיוון נושאים אמריקניים. בעקבות כך, ג'קסון ציפה כי הדבר יוביל למכירות טובות יותר בארצות הברית מאשר בבריטניה. ג'קסון גם היה מאוכזב מהחוסר ברעיונות חדשים בספר, וציין כי הוא רק מרחיב את הרעיון ש"אתה צריך להיוולד ברגע הנכון, במקום הנכון, למשפחה הנכונה (בדרך כלל יוקרתית עוזר), ואז אתה חייב לעבוד באמת, באמת קשה"[17]. הוא גם היה ספקן בקשר לטיעוניו של גלדוול בנוגע לכלל 10,000 השעות. ג'קסון התנגד להסבריו של גלדוול בקשר להצלחתם של הביטלס וטען שהביטלס הצליחו בזכות "רוח הנעורים של הגיל, אופנה ללהקות גיטרה וניצוץ של כימיה שיתופית"[17].
בראיון ב-6 באוגוסט 2010, החווה פול מקרטני, חבר להקת הביטלס בעבר, את דעתו בקשר לספר:
[...] קראתי את הספר. אני חושב שיש בו הרבה אמת. [...] זאת אומרת היו הרבה מאוד להקות שהיו בהמבורג שניגנו 10,000 שעות ולא הצליחו, כך שזה לא תאוריה מוצקה. אני חושב, עם זאת, כאשר אתה מסתכל על הקבוצה של אלו שהצליחו... אני חושב שאתה תמיד תגלה את כמות העבודה ברקע. אבל אני לא חושב שזה כלל שלפיו אם אתה עושה את כמות העבודה, אתה הולך להיות מצליח כמו הביטלס[18].
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מצוינים: ממה עשויה הצלחה (באנגלית)- תקציר הספר (אורכב 02.07.2017 בארכיון Wayback Machine) (באנגלית)
- תקציר הספר (בעברית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Bowman, Donna (2008-11-18). "Malcolm Gladwell". The A.V. Club. נבדק ב-2009-01-12.
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 Wadman, Bill (2008-11-13). "Outliers: Malcolm Gladwell's Success Story". Time. נבדק ב-2009-01-12.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 Donahue, Deirdre (2008-11-18). "Malcolm Gladwell's 'Success' defines 'outlier' achievement". USA Today. נבדק ב-2009-01-12.
- ^ Smith, Charlie (2008-12-05). "Malcolm Gladwell's Outliers opens with tale about Vancouver Giants". The Georgia Straight. נבדק ב-2010-06-18.
- ^ Gladwell, Malcolm (2008). Outliers. Little, Brown and Company. pp. VII–IX. ISBN 978-0-316-01792-3.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 Shaywitz, David A. (2008-11-15). "The Elements of Success". The Wall Street Journal. נבדק ב-2009-01-12.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Horgan, John (2008-11-13). "A Squandered Opportunity?". Slate. נבדק ב-2009-01-13.
- ^ "Outliers: The Story of Success (Hardcover)". Amazon.com. נבדק ב-2009-01-14.
- ^ "Hardcover Nonfiction for the week of November 28, 2008". The New York Times. 2008-11-28. נבדק ב-2009-01-14.
- ^ "Hardcover Nonfiction for the week of February 12, 2009". The New York Times. 2009-02-12. נבדק ב-2010-03-17.
- ^ "Hardcover Bestsellers". The Globe and Mail. 2009-01-09. נבדק ב-2009-01-14.
- ^ "Gladwell's Outliers: Timing is Almost Everything". BusinessWeek. 2008-11-20. נבדק ב-2009-01-16.
- ^ Tonkin, Boyd (2008-11-21). "Book Of The Week: Outliers, By Malcolm Gladwell". The Independent. נבדק ב-2009-01-16.
- ^ 14.0 14.1 Cowley, Jason (2008-11-23). "Stating the obvious, but oh so cleverly". The Guardian. נבדק ב-2009-01-14.
- ^ Pinker, Steven (2009-11-07). "Malcolm Gladwell, Eclectic Detective". The New York Times. נבדק ב-2010-07-05.
- ^ Chotiner, Isaac (2009-01-29). "Mister Lucky". The New Republic. אורכב מ-המקור ב-2011-01-05. נבדק ב-2010-07-19.
- ^ 17.0 17.1 Jackson, Kevin (2008-11-23). "Outliers: The Story of Success by Malcolm Gladwell". The Times. נבדק ב-2009-01-16.
- ^ "INTERVIEW: Paul McCartney heads to Canada". CBC News. 6 באוגוסט 2010. נבדק ב-13 בספטמבר 2011.
{{cite news}}: (עזרה)
