מקס מרטן
 | |
| לידה |
8 בספטמבר 1911 ברלין, הקיסרות הגרמנית,  |
|---|---|
| פטירה |
21 בספטמבר 1971 (בגיל 60) ברלין, גרמניה המערבית  |
| השתייכות | קבוצת ארמיות E של הוורמאכט |
| תקופת הפעילות | 1942–1945 (כ־3 שנים) |
| דרגה |
האופטמן  |
| תפקידים בשירות | |
| ראש הממשל הצבאי בסלוניקי | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| עורך דין ויועץ משפטי | |
מקסימיליאן (מקס) מרטן (בגרמנית: Maximilian (Max) Merten. 8 בספטמבר 1911 - 21 בספטמבר 1971) היה עורך דין גרמני וקצין בדרגת האופטמן (מקבילה לדרגת סרן) בקבוצת ארמיות E של הוורמאכט. שירת כמושל הצבאי של אזור סלוניקי ביוון שתחת הכיבוש הנאצי, ומתוקף תפקידו היה מהאחראים העיקריים לרדיפת כ-45,000 יהודי סלוניקי ולגירושם להשמדה במהלך שואת יהודי יוון. נידון ל-25 שנות מאסר ביוון, אך שוחרר בלחץ גרמני ועורר את מה שנודע בגרמניה וביוון כ"פרשת מרטן" (יוו').
ביוגרפיה
נולד בברלין ב-1911. בשנת 1930 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת פרידריך-וילהלם בברלין והוסמך כעורך דין. הצטרף להמפלגה הנאצית ב-1937. משנת 1938 עד ינואר 1942 עבד כיועץ לבית המשפט המחוזי.
במלחמת העולם השנייה
בינואר 1942 גויס לוורמאכט, ושרת בסוללת נ"מ בשצ'צ'ין. ביולי הועבר למינהל הצבאי, ובאוגוסט נשלח ליוון והתמנה לראש הממשל הצבאי בסלוניקי, תפקיד שהיה למעשה האחראי על כל העניינים האזרחיים בסלוניקי ובסביבתה[1]. בהוראתו החלו לנשל יהודים מאיגודים מקצועיים, סגרו את העיתון היהודי "מיסאז'ירו" והחרימו חלק מהרכוש. עם בואם לעיר של דיטר ויסליצני ואלויס ברונר, התאפשר להתחיל בהכנות לשילוחם להשמדה. ב-6 בפברואר 1943 הוציא שתי פקודות: לסמן את כל היהודים (למעט בעלי דרכון זר) וחנויות של יהודים, ולרכז את כל היהודים בגטו. כמה ימים לאחר מכן מינה את הרב המקומי, ד"ר צבי קורץ, לממונה על כל היהודים (מעין יודנראט), תוך שהוא משקר לו שהרכבות ששולחות את היהודים מסלוניקי לפולין יובילו אותם אל הקהילה היהודית בקרקוב שתדאג לכל מחסורם. הוא לקח יהודים בני ערובה, ואיים על הרב קורץ שהם יוצאו להורג אם תהיה התנגדות יהודית כלשהי.
בארגונו וניהולו שולחו להשמדה באושוויץ כ-45,000 יהודי סלוניקי. עקב כך לעיתים כונה "התליין מסלוניקי" ו"הקצב מסלוניקי".
ביולי 1943 מונה למפקד הראשי של אזור מקדוניה, תפקיד אותו מילא עד מרץ 1944, אז הוצב ביוגוסלביה הכבושה, עד לכניעת גרמניה הנאצית.
לאחר המלחמה
הוא נלכד על ידי האמריקנים בנובמבר 1945, אך כשנה לאחר מכן ממשלת יוון סירבה להסגרתו לידיה והוא שוחרר. הוא שב למולדתו, שם עסק בפוליטיקה, כשהצטרף לגוסטב היינמן במפלגה החדשה שהקים, GVP (גר'), ועבד כעורך דין במשרד המשפטים המערב-גרמני.
במאי 1957 ביקר ביוון במסגרת תפקידו המשפטי, כדי להעיד במשפטו של אחד מעוזריו. מכיוון שביוון היה צו מעצר כנגדו כבר מאז 1947 הוא נעצר, והועמד לדין על פשעי מלחמה בבית משפט יווני. להגנתו טען מרטן כי הוא לא היה חלק מהמנגנון המלחמתי, וכי הוא טיפל בעניינים מנהליים-אזרחיים בלבד[2] וכי האנטישמיות ביוון קדמה לבואו לסלוניקי, ולא היה בכוחו למנוע אותה. אחד מסנגוריו אף טען כי הוא היה אנטי-נאצי והגן על יהודים[3]. הוא סיפר כי בניסיון להציל את יהודי סלוניקי נפגש עם אדולף אייכמן והציע לו עסקה להעברת 20,000 יהודים לפלשתינה במקום לאושוויץ ואף קיבל את הסכמתו של אייכמן לכך, אלא שהנס גלובקה מנע זאת[4]. עם זאת, בעדות שנגבתה ממנו לקראת משפט אייכמן לא הצליח לשחזר את שמות המעורבים במשא ומתן עם אייכמן. כמו כן, האשים את ראש הממשלה היווני, קונסטנדינוס קרמנליס, ובכירי ממשל יוונים נוספים, בקשרים עם המשטר הנאצי ובהסגרת יהודים.
מיד לאחר מעצרו החל לחץ מדיני מצד גרמניה המערבית לשחררו[5]. באותה העת, גרמניה השקיעה הון רב ביוון והעניקה לממשלה אשראי והלוואות שנדרשו לה. כמו כן, מלכת יוון פרדריקה הייתה גרמנייה ונכדתו של הקיסר וילהלם השני, והיא הביעה את מורת רוחה ממעצרו. ב-1959 הוא נידון ל-25 שנות מאסר על חלקו ברציחתם של יהודי סלוניקי, אולם, הלחץ המערב-גרמני הביא את הפרלמנט היווני לערוך שינוי חקיקה המונע ממנה לדון אזרחים גרמנים באשמת פשעי מלחמה. מרטן נחנן ב-3 בנובמבר וגורש לגרמניה המערבית, לאחר כ-30 חודשי מאסר. בגרמניה המערבית הוא הועמד לדין, אך זוכה מחוסר ראיות. ב-28 בספטמבר 1960 פורסמו ב"דר שפיגל" תמלילי משפטו מיוון, ובהם ההאשמות שהטיח בראש הממשלה קרמנליס. קרמנליס דחה את טענותיו וטען שהן נועדו לסחוט ממנו כסף וכן שהן הגיעו מצד יריביו הפוליטיים. בית המשפט ביוון, וכן ההיסטוריון היווני יאניס קטריס, קבעו שההאשמות היו משוללות יסוד.
מעצרו ושחרורו זכו להד תקשורתי נרחב בגרמניה וביוון ועוררו דיון ציבורי. לעיתים מכונה הפרשה ביוון ובגרמניה "פרשת מרטן".
במאי 1961 החלה חקירתו של גלובקה בהוראת פריץ באואר על סמך עדותו של מרטן, אך בהשפעת הקנצלר קונראד אדנאואר החקירה הסתיימה בקביעה כי אין יסוד לטענותיו. נגד מרטן נפתח הליך משפטי בגין עדות שקר, אך הוא לא הוכרע מעולם. בנובמבר הועמד מרטן לדין שלא בפניו על לשון הרע בגין ההאשמות שהטיח בהנהגה היוונית, ונידון ל-4 שנות מאסר.
מרטן מת בברלין המערבית ב-1971.
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ^ ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה חלק ב, עמ' 666.
- ^ רוצח יהודי יוון - לדין, חרות, 11 בפברואר 1959.
- ^ נמשך משפטו של רוצח יהודי יוון, קול העם, 15 בפברואר 1959.
- ^ Ihr Onkel Konstantin, דר שפיגל, 27 בספטמבר 1960 (בגרמנית).
- ^ Tο Oλοκαύτωμα των Eλλήνων Eβραίων (ביוונית)
