מרגוט פרידלנדר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תבנית סופר ריקה מרגוט פרידלנדר (בגרמנית: Margot Friedländer, נולדה כמרגוט בנדהיים; ‏‏6 בנובמבר 1921 – 5 במאי 2025) הייתה ניצולת השואה אמריקאית ילידת גרמניה ונואמת. היא ובני משפחתה נרדפו על ידי הנאצים בשל יהדותם. פרידלנדר נולדה וגדלה בברלין, ונאלצה לרדת למחתרת לאחר מעצרם של אמה ואחיה בידי הגסטפו בשנת 1943. באפריל 1944 נתפסה ונשלחה לגטו טרזיינשטט, אך שרדה. לאחר תום השואה ומלחמת העולם השנייה היא היגרה עם בעלה לארצות הברית בשנת 1946. בשנת 2010 חזרה לברלין והחלה להרצות בפני צעירים גרמנים על חוויותיה בתקופת השואה ועל הישרדותה כנגד כל הסיכויים. על פועלה לקידום זכויות האדם ולמאבק באנטישמיות הוענקו לה עיטורים רבים, ובהם עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

ביוגרפיה

ראשית חייה

פרידלנדר נולדה בשם אני מרגוט בנדהיים (Anni Margot Bendheim)[1] בברלין ב-5 בנובמבר 1921.[2] בגיל 12 חוותה את עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ועד שנת 1938 החריפה רדיפת יהודי גרמניה הנאצית, מה שהוביל רבים לברוח או לרדת למחתרת.[3] באותה שנה, בגיל 17, הייתה עדה לפוגרום נגד חנויות ובתי כנסת יהודיים בליל הבדולח. אמה ביקשה להגר מגרמניה הנאצית, אך אביה, שהיה ותיק מלחמת העולם הראשונה, סירב לעזוב.[4]

רדיפתה בידי הנאצים

לאחר גירושי הוריה נותרו פרידלנדר ואחיה ראלף עם אמם, אוגוסטה בנדהיים. הם התגוררו בדירה ברחוב סקאליצר 32. אמה ניסתה להגר מגרמניה מספר פעמים אך לא הצליחה.[5] פרידלנדר למדה איור אופנה וחלמה לעסוק בעיצוב בגדים. משפחתה ניהלה מפעל כפתורים שסיפק סחורה לבתי אופנה ברובע הטקסטיל היהודי. היא עצמה עבדה כפועלת במפעל "דויטה" ברחוב אורניינשטראסה.[6]

ב-20 בינואר 1943, בדרכה הביתה, הבחינה בגבר עומד מול דלת דירת משפחתה. היא הבינה כי אינה יכולה להיכנס לדירה, הסתירה את הטלאי הצהוב ולבסוף עלתה לקומת השכנים. השכנים אישרו כי הגסטפו הגיעו ועצרו את אחיה בן ה-17. אמה, שלא הייתה בבית באותה העת, נמלטה לביתם של זוג יהודי שהיו חבריה. מתוך תקווה להגן על בנה, החליטה להסגיר עצמה לידי הגסטפו. בדירת הזוג היהודי בברלין קיבלה פרידלנדר את תיק היד של אמה, ובו פנקס כתובות ושרשרת ענבר. היא גם קיבלה מסר אחרון מאמה: "נסי לחיות" (Versuche, dein Leben zu machen). פרידלנדר ציינה מאוחר יותר כי מילים אלו עיצבו את חייה.[7]

בינואר 1943 נלקחו אמה ואחיה לאושוויץ, שם נרצחו. גם אביה של פרידלנדר נספה באושוויץ.[4] פרידלנדר לא ידעה על גורל משפחתה עד שנים רבות לאחר המלחמה.[5]

לאחר מכן חיה לבדה במחתרת בברלין, כשהיא נעה ממחבוא למחבוא, לעיתים תוך כדי ההפצצות האוויריות של בעלות הברית. 16 גרמנים שסייעו לה להסתתר נותרו אלמונים. היא שרדה בזהות בדויה – צבעה את שערה באדום, הסירה את הטלאי הצהוב, ענדה שרשרת עם צלב, ואף עברה ניתוח אף כדי לטשטש את זהותה. לבסוף נחשפה על ידי יהודים משתפי פעולה שכונו "גרייפר" (Greifer), אשר הלשינו על יהודים מוסתרים לשלטונות הנאצים. באפריל 1944, בעת שיצאה ממקלט בזמן הפצצה אווירית, נעצרה על ידי שני שוטרים גרמנים, ובדרך לתחנת המשטרה הודתה כי היא יהודייה.[8][5]

מחנה הריכוז טרזינשטט

פרידלנדר גורשה לגטו טרזיינשטט שבצ'כיה של ימינו. היא תיארה את תנאי החיים שם כקשים מנשוא, וציינה כי ניצלה רק משום שהמלחמה עמדה להסתיים. במחנה פגשה את בעלה לעתיד, אדולף פרידלנדר, אותו הכירה קודם לכן באגודת התרבות היהודית בברלין. ביום השחרור, 5 במאי 1945, נמלטו אנשי האס-אס, והצבא האדום נכנס למחנה ב-8 במאי.

מיד לאחר השחרור הציע לה אדולף נישואים. לדבריה, "לא הייתי מאוהבת באדולף. הייתי זקוקה לזמן כדי לחזור להיות אנושית. זה היה אותו דבר עבור אדולף. הכאב קירב בינינו יותר מאשר להיות מאוהבים". הם נישאו בטרזיינשטט על ידי רב ב-26 ביוני 1945, שישה שבועות לאחר השחרור. לאחר מכן הם בילו שנה במחנה עקורים בדגנדורף, בוואריה התחתית.[6][8][9]

הגירה לארצות הברית

בשנת 1946 היגרו פרידלנדר ובעלה לארצות הברית והתיישבו בקווינס, ניו יורק. היא עבדה כסוכנת נסיעות וכחייטת. בני הזוג נשבעו שלא לשוב לגרמניה.[4]

לאחר מות בעלה בשנת 1997, החלה להשתתף בסדנאות כתיבה במרכז התרבות היהודי "92nd Street Y" בניו יורק, שם החלה לתעד את זיכרונותיה מהשואה. בהמשך, יוצר הסרטים הגרמני תומאס הלצינסקי יצר סרט תיעודי על חייה, שבעקבותיו חזרה לברלין בשנת 2003. בשנת 2010 החליטה להשתקע בעיר ולספר את סיפורה בפני צעירים גרמנים. הסרט התיעודי בשם Don't Call It Heimweh הוקרן בבכורה בפסטיבל וודסטוק באוקטובר 2004.[8]

הסנאט של ברלין הזמין את פרידלנדר לבקר בברלין כחלק מתוכנית מבקרים לאזרחים נרדפים והיגרו. לאחר שנענתה להזמנה, היא ביקרה בבית ברחוב סקאליצר. היא התיידדה עם שר התרבות של ברלין, אנדרה שמיץ. היא החלה לבקר בברלין לעיתים קרובות וכשהייתה בניו יורק, היא כתבה את האוטוביוגרפיה שלה ופרסמה אותה ב-2008.[5][6]

חזרה לברלין

ב-2010, בגיל 88, החליטה פרידלנדר לחזור לברלין לצמיתות, והחלה לספר את סיפורה על חוויותיה מהשואה, במיוחד בבתי ספר גרמניים.[10] היא החליטה להפוך למשימתה לספר לצעירים על חוויותיה בגרמניה הנאצית והסבירה, "לאחי לא היה סיכוי. אבל לצעירים היום יש".[3] אזרחותה הגרמנית הוחזרה והיא התיישבה בבירה.[2]

ב-5 בנובמבר 2021 חגגה פרידלנדר את יום הולדתה ה-100. נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר בירך אותה ותיאר אותה כ"לוחמת בלתי נלאית נגד שנאה, הדרה וקיצוניות מהימין הקיצוני".[6]

ב-27 בינואר 2022 היא השתתפה בישיבת מליאה בפרלמנט האירופי בבריסל לציון יום הזיכרון לשואה. הטקס היה במלאת 77 שנים לשחרור מחנה הריכוז הגרמני אושוויץ בפולין. באירוע היא גינתה את מפגיני מגפת הקורונה שענדו כוכבים צהובים שדומים לטלאי הצהוב שהיהודים נאלצו לענוד על ידי הנאצים.[11]

פרס מרגוט פרידלנדר

בשנת 2014 ייסדה קרן שוורצקופף (גר') את פרס מרגוט פרידלנדר, פרס שנתי לכבודה כדי לעזור לצעירים במאבק באנטישמיות ובגזענות.[12][13]

הוקרה ופרסים

ספרים ותקשורת

  • ספר זיכרונותיה Versuche, dein Leben zu machen ראה אור בשנת 2008 ותורגם לאנגלית בשנת 2014 תחת הכותרת Try to Make Your Life.
  • בשנת 2021 פרסמה את הספר Ich Lieb Berlin, הכולל תצלומים של אתרים בברלין.
  • השתתפה בסרט Don't Call It Heimweh משנת 2004
  • הופיעה בפרק הסיום של סדרת הטלוויזיה הבריטית Joanna Lumley's Great Cities of the World משנת 2022.

הופעה באמצעי התקשורת

פרידלנדר הייתה מספרת קטעים מהאוטוביוגרפיה שלה כחלק מסיור עירוני עם מדריך קולי בברלין מאת יופגו, שהתחיל ברחוב סקאליצר בקרויצברג, שם היא התגוררה.[20]

היא הופיעה בסדרה התיעודית "ערי העולם הגדולות" בהנחיית ג'ואנה למלי, ששודרה ב־ITV ב-31 במרץ 2022.[21]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרגוט פרידלנדר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ "WATCH: Holocaust Survivor Margot Friedlander is 101 Years Old" (video). youtube.com (באנגלית). USC Shoah Foundation. 11 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 "Margot Friedländer: A True Berliner from Kreuzberg". The Berlin Spectator (באנגלית אמריקאית). 5 בנובמבר 2020. אורכב מ-המקור ב-12 באפריל 2024. נבדק ב-31 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 3.0 3.1 "Holocaust Survivor Margot Friedländer: 'I Love Berlin'". The Berlin Spectator (באנגלית אמריקאית). 15 באוקטובר 2021. נבדק ב-4 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Scally, Derek (4 בנובמבר 2021). "Germany celebrates Holocaust survivor's 100th birthday". The Irish Times (באנגלית). נבדק ב-4 באוקטובר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Haseborg, Volker ter (13 באפריל 2010). "Margot Friedländer und die Späte Heimkehr". www.abendblatt.de (בגרמנית). נבדק ב-31 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Lenz, Susanne (27 בינואר 2021). "Holocaust survivor Margot Friedländer: "I belong here"". Berliner Zeitung (בגרמנית). נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ↑ Knight, Ben (5 בנובמבר 2021). "Holocaust survivor Margot Friedländer turns 100 | DW | 5 November 2021". DW.COM (באנגלית בריטית). נבדק ב-4 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 "Meet Margot Friedlander, Berlin's Unlikely 92-Year-Old Jewish Celebrity". The Forward (באנגלית). 4 בנובמבר 2013. נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ↑ Thaidigsman, Michael (28 בינואר 2022). "Margot Friedländer im Europaparlament: »Seid Menschen!". Judische Allgemeine. נבדק ב-1 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ↑ "German Holocaust survivor Margot Friedländer honored for life's work". Hindustan Times (באנגלית). 5 ביולי 2022. נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ↑ "Holocaust survivor decries 'abuse' of yellow star at COVID protests". Reuters (באנגלית). 27 בינואר 2022. נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ↑ "Holocaust survivor Margot Friedländer turns 100 – DW – 11/05/2021". dw.com (באנגלית). נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ↑ "Margot-Friedländer-Preis / Schwarzkopf-Stiftung Junges Europa". Schwarzkopf-Stiftung Junges Europa (בגרמנית). נבדק ב-1 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 "Margot Friedländer / Schwarzkopf Foundation Young Europe". Schwarzkopf Foundation Young Europe (באנגלית). נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ↑ Zeitung, Süddeutsche (14 במאי 2019). "Margot Friedländer geehrt". Süddeutsche.de (בגרמנית). נבדק ב-1 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ↑ K.d.ö.R, Zentralrat der Juden in Deutschland (21 ביוני 2021). "Schoa-Überlebende Friedländer erhält Jeanette-Wolff-Medaille". Jüdische Allgemeine (בגרמנית). נבדק ב-1 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ↑ "Honorary Doctorate Awarded to Margot Friedländer". www.fu-berlin.de (באנגלית). 25 במאי 2022. נבדק ב-31 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ↑ "German Holocaust survivor Margot Friedländer honored for life's work | DW | 4 July 2022". DW.COM (באנגלית בריטית). 4 ביולי 2022. נבדק ב-3 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ↑ "Margot Friedländer: Holocaustüberlebende mit Bundesverdienstkreuz 1. Klasse ausgezeichnet". Der Spiegel (בגרמנית). 23 בינואר 2023. נבדק ב-23 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ↑ Berlin, Berliner Morgenpost- (26 ביוני 2013). "Stadtführung als App: Überlebende des Holocaust erzählt". www.morgenpost.de (בגרמנית). נבדק ב-1 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ↑ Megrath, Christopher (17 במרץ 2022). "Everything you need to know about Joana Lumley's new show". Liverpool Echo (באנגלית). נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)


ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "מרגוט פרידלנדר".
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מרגוט פרידלנדר41010096Q1895371

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מרגוט_פרידלנדר&oldid=2958488"