דגנדורף
| מדינה |
 גרמניה |
|---|---|
| מדינה |
 בוואריה |
| מחוז | דגנדורף |
| שטח | 77.2 קמ"ר |
דגנדורף (בגרמנית: Deggendorf) היא עיירה בבוואריה שבגרמניה, בירת מחוז דגנדורף.
גאוגרפיה
דגנדורף שוכנת על גדת הדנובה, בין ערי הדנובה רגנסבורג ופאסאו (אנ'). הדנובה היא גבולה הטבעי של העיירה מדרום. ממערב, צפון ומזרח מוקפת העיר ביער בוואריה. מדרום-מערב לעיירה חוצה גשר הרכבת את הדנובה בקילומטר ה-2,286 של הנהר. מדרום לעיירה נמצא הצומת בין הכבישים Autobahn A3 ו-A92. מספר קילומטרים במורד הזרם, מזרחית למחוז דגנאו, נפגש הנהר איזר עם הדנובה.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
סימנים קדומים להתיישבות באזור נמצאו בסמוך לדנובה ומתוארכים לכ-8,000 שנה לפני זמננו. ממצאים ארכאולוגיים מתקופת הברונזה ומהתקופה הקלטית מצביעים על מגורים מתמשכים לאורך אלפי שנים.
אזכורה הראשון של דגנדורף בכתב הוא משנת 868. היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ביסס את עליונותו באזור בשנת 1002. דגנדורף מוזכרת לראשונה כעיירה בשנת 1212. היינריך השלושה עשר, דוכס בוואריה (מת ב-1290) מענף לנדסהוט (אנ') של משפחת השלטון בבוואריה, הפך את דגנדורף למקום מושבו של בית המכס. בשנת 1331 התיישב בעיירה היינריך השלישי מנטרנברג (נולד ב-1333), ששמו נגזר מטירה שכנה. חורבות טירת נטרנברג עדיין שמורות היטב והן יעד פופולרי למטיילים.
הטבח של 1337
בראשית שנות ה-30 של המאה ה-14 הייתה דגנדורף עיירת שוק ומסחר משגשגת. עם זאת בתחילת אותו עשור נקלעה העיירה לסכסוך בין דוכסים בוואריים. שרפה שפגעה בחלקים גדולים מהעיירה, גרמה לנזקים כבדים וכנראה הייתה אחת הסיבות לחוב מסיבי של התושבים הנוצרים לקהילה היהודית המקומית, חוב שהסתיים בטבח.
התייחסות לטבח זה ביהודי המקום נמצאת במסמך רשמי של הדוכס היינריך הארבעה עשר משנת 1337. במסמך זה חנן הדוכס את אזרחי דגנדורף בכל הנוגע להריגת היהודים. הוא אף העניק להם זכות לשמור כל פריט שבזזו מקורבנותיהם.
עדויות נוספות לרציחות נמצאות בקורותיהם הכתובים של מנזרים חשובים מהתקופה וביצירותיו של יוהאן פון ויקטרינג (אנ') (מת ב-1346 בערך). לגבי שנת 1338 מזכירים מקורות אלה מגפת ארבה שהרסו חלק גדול מהיבול השנתי. פון ויקטרינג מתייחס להתפשטות מזיקים זו בהקשר של רצח יהודי דגנדורף.
הכתובת בבזיליקה של דגנדורף שונה מהמקורות הקודמים. תאריך האירועים מצוין כ-1337. היהודים מצוינים בתור אלה שהציתו את העיירה. קהילת דגנדורף שבה והחלה לבנות כנסייה לאחר האירוע.
"Im Jahre des Herrn 1337, am nextsten Tag nach St. Michaels-Tag, wurden die Juden erschlagen, the Stadt zündeten sie an, da wurde Gottes Leichnam gefunden, das sahen Frauen and Männer, the hob man das Gotteshaus zu bauen an."
בשנת האדון 1337, למחרת משתה מיכאל הקדוש (אנ'), נהרגו היהודים. הם הציתו את העיר. ואז נמצא גוף האל [כנראה פסל של ישו]. נשים וגברים ראו זאת והחלו לבנות את בית האל.
התאריך השגוי מציין כי כתובת זו נובעת ממקור מאוחר בהרבה. אזכור גוף האלוהים מצביע על חילול המארח(אנ').
סביר שהאשמה זו כבר הייתה ידועה בפולקלור המקומי בתקופה זו.[1]
האגדה על חילול המארח על ידי יהודי דגנדורף ועל הנסים שקרו לאחר "ענישתם" - "Das Gedicht von den Deggendorfer Hostien" (שירם של מארחי דגנדורף) - מופיעה בכתב יד בספריית מנזר עמרם הקדוש (אנ') ברגנסבורג מהמאה ה-15 או לאחר מכן. היא הופיעה מאות שנים לאחר התרחשות האירועים. באופן סטראוטיפי, צוין תאריך האירוע כיום הפסחא ונוספה האשמה בהרעלת באר, למרות שמעולם לא הוזכרה האשמה זו לפני כן בהקשר האירוע. אין פרטים שיכולים להתפרש כספציפיים לדגנדורף. מצוין השם "הרטמן פון דגנברג" (Hartmann von Degenberg), שם שלא ניתן לזהות כאדם שאכן התקיים.
ייתכן שהפוגרום בדגנדורף התרחש בגלל חובות גבוהים של נוצרים ליהודים. הארבה שהחריב חלק גדול מהיבול החמיר את המצב. הפוגרום אירע כנראה בסוף ספטמבר או תחילת אוקטובר 1338 (סביב יום המשכורת ביום משתה מיכאל הקדוש). ייתכן שהיהודים נרצחו מסיבות כלכליות והתיאור נכתב מחדש מאוחר יותר, כדי להצדיק את המעשה. כך, במאה ה-15, נוצרה האגדה.
מסלול "החסד של דגנדורף" (Deggendorfer Gnad)
ראשית ופיתוח
בשנים שלאחר ההאטה הכלכלית והטבח הנזכר, השתקמה דגנדורף. עד שנת 1400 הסתיימה בנייתה של כנסיית הקבר הקדוש (Heilig-Grab-Kirche). בראשית המאה ה-15 כבר עלו לרגל לדגנדורף 40,000 איש בשנה בממוצע.[2] העלייה לרגל הפכה לפולחן וטופחה על ידי הכומר יוהנס סרטוריוס (Johannes Sartorius, 1599-1609) והדוכס אלברכט מבוואריה (1584–1666). במהלך המאות ה-18 וה-19, ובמיוחד בשנת 1737 (שנת ה-400 לאירוע) הגיעו מאות אלפי עולים לרגל אל דגנדורף. העלייה לרגל היוותה אחד הגורמים העיקריים בכלכלת דגנדורף. עם זאת, לאחר שיא זה, ההשתתפות פחתה בהתמדה עד שנת 1927. בשנת 1970 השתתפו בחגיגות כ-10,000 עולי רגל, בעיקר מאזור דגנדורף. המשמעות העל-אזורית של מסלול "החסד של דגנדורף" אבדה, ובעיקר מבוגרים המשיכו להשתתף בו. בשל התפתחויות אלה ניהלה העיירה קמפיין פרסומי מקיף בשילוב עיצוב מחודש של החגיגות בשנת 1976, מה שהביא לעלייה קלה בנוכחות צעירים.
מהלך העלייה לרגל
העלייה לרגל החלה בחנוכה טקסית של דלת הכנסייה ב-29 בספטמבר (יום משתה מיכאל הקדוש).
ב-30 בספטמבר, היווה מצעד הכנסייה את שיא העלייה לרגל. בשנת 1962 נוספה לתוכנית תהלוכה כנסייתית נוספת כדי להגדיל את מספר העולים לרגל.
העלייה לרגל הסתיימה בדרשה בשעה 16:00 ב-4 באוקטובר ובמחסום הטקסי של דלת הכנסייה. בשנת 1973 הוחלף מועד המצעד והוא התקיים מ-30 בספטמבר עד 4 באוקטובר.
סוף העלייה לרגל
בשנות השישים גררה העלייה לרגל ביקורת גוברת עקב התיאורים האנטי-יהודיים המראים את היהודים מחללים-לכאורה את דמות הקדוש. בין אלה היה מחזור של 16 ציורי שמן, בהם נראו דמויות מארחי המצעד וכן "יודנשטיין" - סדן עם דמויות יהודיות ומארחי המצעד הנוצריים סביבו).
למרות שהדיון הפך במהרה לנושא סוער בעיתונות המקומית, הארצית והזרה, רק ב-1968 הוסרו ארבעה מ-16 ציורי השמן. הדיון נחלק בין אלה שראו את המצעד כאנטישמיות לבין הסבורים שמדובר בקטע מהפולקלור הבווארי. הדיוקסיה של רגנסבורג הזכירה את המסורת הארוכה של העלייה לרגל וטענה כי היהודים כמעט מעולם לא הוזכרו בדרשות.
בשנות השמונים בדק מנפרד אדר (אוניברסיטת רגנסבורג) בעבודת דוקטורט את מקורו והתפתחותו של מסלול "החסד של דגנדורף". על סמך ממצאיו החליטה הדיוקסיה של רגנסבורג לבטל את העלייה לרגל. הבישוף מנפרד מולר ביקש סליחה על השמצת היהודים בת מאות השנים.[3] בשנת 2017 קישר ריכרד אוץ את הפסקת המצעד (שלושים שנה לאחר מועצת הוותיקן השנייה) להחלטה של הבישוף של רגנסבורג רודולף גרבר. בסוף שנות השישים החליף גרבר קתדרה ללימודי תאולוגיה בקתדרה ללימודי יהדות באוניברסיטת רגנסבורג. הושמעו טענות שקתדרה מסוג זה הייתה עשויה להפריך את הטענות האנטישמיות מוקדם יותר.[4]
מחנה עקורים
דגנדורף היה אתר מחנה עקורים לפליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. במקום שוכנו כ-2,000 פליטים, שיצרו מרכז תרבותי. הם הוציאו לאור שני עיתונים והקימו קבוצת תיאטרון, בית כנסת, מקווה, מטבח כשר ועוד. המחנה אף הוציא מטבע משלו, שכונה "דולר דגנדורף". רבים מתושבי המחנה היו ניצולי מחנה הריכוז טרזיינשטט. מחנה העקורים נסגר ב-15 ביוני 1949.[5]
ראש העיירה
- 2000-2012 - אנה אדר - Anna Eder - (נולדה ב-1950) (CSU)
- מאז 2012 - כריסטיאן מוזר - Christian Moser - (נולד ב-1977) (CSU)
קישורים חיצוניים
- דף הבית של עיר Deggendorf
- Deggendorf in christlichen und jüdischen Nachschlagewerken Stadt Deggendorf (מחקר ב- הגליל מיום 4 ביוני 2012)
- Deggendorf: Amtliche Statistik des Bayerisches Landesamt für Statistik
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ cp. Gerhard Czermak, Christen gegen Juden. Geschichte einer Verfolgung. Nördlingen 1989; here: pp. 59–63. Friedrich Lotter, Hostienfrevelvorwurf und Blutwunderfälschung bei den Judenverfolgungen von 1298 ('Rintfleisch') und 1336–1338 ('Armleder'). In: Fälschungen im Mittelalter. Teil 5: Fingierte Briefe, Frömmigkeit und Realienfälschungen (= Monumenta Germaniae Historica 33.5). Hannover 1988, pp. 533–583.
- ^ Manfred Eder,.Die "Deggendorfer Gnad". Entstehung und Entwicklung einer Hostienwallfahrt im Kontext von Theologie und Geschichte. Deggendorf 1992.
- ^ Manfred Eder, "Wär besser euer Moses im Nilschlamm ersoffen…" Hintergründe, Geschichte und Ender der umstrittenen Hostienwallfahrt zur "Deggendorfer Gnad". In: Jüdisches Museum Wien (Hrsg.), Die Macht der Bilder. Antisemitische Vorurteile und Mythen. Wien 1995.
- ^ Richard Utz, "Deggendorf, and the Long History of Its Destructive Myth," The Public Medievalist, 31 August, 2017.
- ^ על מחנה דגנדורף באתר יד ושם
