משה קראוס

משה קראוס

משה (מיקלוש) קראוס (1908 – 1986) היה מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט בירת הונגריה בין השנים 1935–1945. משלהי שנת 1944 ועד תום מלחמת העולם השנייה הצליח קראוס, באמצעות קשריו עם השלטון ההונגרי והצירות השווייצרית, להציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה מידי הנאצים. שיטת ההצלה של קראוס התבססה על מתן חסות של מדינות נייטרליות לרבבות יהודים בבודפשט, כאשר הפעילים המרכזיים היו ראול ולנברג והקונסול השווייצרי קרל לוץ.

בדו"ח הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית משנת 1946 נקבע כי המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט בראשותו של קראוס חילק רבבות תעודות חסות ליהודים בגיבוי הקונסוליה השווייצרית, וכי כ-40 אלף מיהודי הונגריה ניצלו בדרך זו ממוות.

לימים היה העד המרכזי מטעם ההגנה במשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד, המוכר כ"משפט קסטנר".

קורות חייו

בשנת 1939 התקיימו בחירות לקונגרס הציוני ה-21. במערך הכוחות של התנועה הציונית הקטנה בהונגריה זכתה תנועת "המזרחי" לתמיכת 43% מהקולות; תנועת "השומר הצעיר" זכתה לתמיכה של 27%, ואילו תנועת האיחוד (מפא"י) זכתה לתמיכה של 13% בלבד. קראוס, איש "המזרחי", התמנה למנהל המשרד הארץ ישראלי, שבמשך כל תקופת המלחמה עסק בהשגת אישורי עלייה לארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי (דרך קונסטנצה ואיסטנבול) עבור יהודים מהונגריה.

בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים נוספים, ידע גם קראוס על הפתרון הסופי בפולין כבר באפריל 1943, והיה היחיד שחשש כי סכנה דומה צפויה גם ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה. לימים, כשהגיע לידיו דו"ח ורבה וצלר, דו"ח אודות אושוויץ שכתבו שני ניצולים שנמלטו מאושוויץ, היה קראוס היחיד שעשה מאמצי על להפיץ את הדו"ח לידיעת המערב. הוא שלח אותו לכל השגרירויות הזרות עימן עמד בקשר, חילק ממנו עותקים ואף צירף אליו תמצית תיאור אודות גירוש יהודי הונגריה. הדו"ח הגיע ופורסם וגרר גל מחאה אדיר ששיאו הפצצת בודפשט בידי ארצות הברית.

גם כלפי קראוס היו טענות רבות על חלוקת סרטיפיקטים, בשל העדפת דתיים ואנטי-ציונים וניצול כספי האנשים העולים. עלו אף טענות כי לא סייע לעליית ילדים מאזורים שונים שהיו בכיבוש נאצי. קסטנר העיד שבשנת 1941, הוא האשים "יחד עם מרבית מנהיגי התנועה הציונית את קראוס בהתנהגות בלתי־נבונה בקשר עם סרטיפיקטים לילדים יוגוסלביים שלא הועברו במועד ועל ידי כך נהרגו רוב הילדים." קסטנר טען שמאז מתקיימים יחסים מתוחים ביותר בינו לבין קראוס, והלה "ניסה בכל מיני דרכים להכשיל אותי באופן אישי ולהשמיץ אותי". יש לציין שהיו טענות סותרות לגבי קראוס גם על רקע המתיחות בין הגופים השונים שפעלו אז בהונגריה.

אל מול שואת יהודי הונגריה

ערך מורחב – שואת יהודי הונגריה

ב-19 במרץ 1944 כבשה גרמניה הנאצית את הונגריה והעמידה אותה תחת שלטונם הישיר, ושלחה את אדולף אייכמן לבודפשט. שלושה ימים קודם לכן קיבל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט הודעה שלפיה עומדים לרשותו 600 רישיונות עלייה. הגרמנים דרשו להציג את העלייה כגירוש, על מנת שלא ייתפסו כמצילי יהודים. ב-15 במאי 1944 החלו הנאצים בגירוש היהודים מערי השדה שבהונגריה למחנות ההשמדה בפולין. באותם ימים עמד קצב השמדתם של יהודי הונגריה על כ-12 אלף בני אדם ביום.

בימים אלה ניהל קסטנר משא ומתן עם אנשי האס אס, ללא קשר למשרד הארץ ישראלי. אדולף אייכמן הציע את עסקת סחורה תמורת דם: הצלת יהודי הונגריה תמורת אלפי כלי רכב וטונות של מזון. יואל ברנד, עמיתו של קסטנר בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט, יצא לאיסטנבול כדי לשכנע את נציגי הסוכנות היהודית לקבל את העסקה. קסטנר, במקביל, עסק בארגון "רכבת ההצלה", שנוסעיה יעזבו בבטחה את הונגריה כחלק מהעסקה. לקראוס עצמו הוצע מקום ברכבת אך הוא סירב. הוא היה אחד המנהיגים המעטים שנשארו בבודפשט להמשך פעולות ההצלה. עד ליציאתה של הרכבת ב-30 ביוני גורשו ונרצחו כחצי מיליון מיהודי הונגריה.

קראוס הגה את הרעיון של חלוקת כתבי חסות ("שוץ-פאסים", Schutz-Pass) לכ-7,800 יהודים שהיו כלולים כביכול ברשימת המועמדים לעליה מהונגריה לארץ ישראל, ושהסרטיפיקטים שלהם לא נוצלו מאז תחילת המלחמה. באמצעות קשריו עם הדיפלומט השווייצרי קרל לוץ, הממונה על המחלקה לאינטרסים זרים בשגרירות שווייץ בבודפשט, הצליחו השניים להנפיק תעודות חסות שווייצריות – לא רק ליהודים הכלולים ברשימת העלייה, אלא גם לכל בני משפחותיהם – והעמידו את מספר היהודים בעלי החסות השווייצרית בבודפשט על עשרות אלפים. בכתבי החסות שהוציאה נציגות שווייץ ליהודים נכתב כי "המחלקה לאינטרסים זרים של השגרירות השווייצרית מאשרת בזה כי פלוני אלמוני מופיע בדרכון קולקטיבי שווייצרי, ויש לראות בו אדם בעל דרכון בר תוקף". תעודות חסות אלו כובדו בהונגריה, והעניקו לבעליהן ביטחון אישי יחסי.

גודלהּ של הנציגות השווייצרית לא איפשר לה להתמודד כראוי עם מבצע בסדר גודל כזה, ולכן נמצא בבודפשט בניין משרדים שנידב יצרן זכוכית בשם ארתור וייס לטובת העניין. המקום, שזכה לכינוי "בית הזכוכית", הפך במהרה לכתובת לרבבות מתושבי בודפשט, אשר הגיעו לשעריו בתקווה להיכלל ברשימת היוצאים. קרל לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית שווייצרית, ובאוקטובר 1944 הפך בית הזכוכית למקום מחסה מוגן, ואיש לא העז לצאת ממנו לרחובות.

לימים קיבל קראוס תעודת הוקרה מממשלת שווייץ על הצלת כ-30,000 איש מיהודי הונגריה.

בסוף חודש מאי 1944 קיבל קראוס לידיו את דו"ח ורבה-וצלר, הוא צירף אליו דו"ח על גירושם והשמדתם של היהודים בערי השדה בהונגריה, ושלח את המסמכים לשליט הונגריה דאז, מיקלוש הורטי, ולכל האישים הפוליטיים החשובים בהונגריה.

כמו כן, העביר קראוס לשווייץ באמצעות דיפלומט רומני, ד"ר פלורין מנוליו (נספח המסחר של הצירות הרומנית בברן), נוסח מקוצר בתרגום לאנגלית של דו"ח ורבה-וצלר. החומר שוכפל והועבר לסוכנות עיתונים בינלאומית על מנת שיפורסם. בעקבות העברת החומרים הופעל לחץ בינלאומי כבד על הורטי, וב-8 ביולי 1944 הוא הורה להפסיק את גירוש היהודים.

יחסי קראוס-קסטנר

ערך מורחב – משפט קסטנר

תוכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתוכניתו של קסטנר; לעומת קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם, דבק קראוס בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הנייטרליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות.

הסדק הראשון ביחסי קראוס-קסטנר נוצר עם כניסת הנאצים להונגריה ודרישתם לטפל בעלייה המאושרת של היהודים כגירוש. קראוס טען בפני קסטנר כי טיפול בעליה בצורת גירוש עלולה להתפרש בעיני הציבור ההונגרי והיהודי כאחד כהסכמת היהודים מראש לגירושם. קסטנר לא קיבל את דעתו של קראוס, והמשיך במשא ומתן עם אנשי האס אס. 600 רישיונות העלייה שקיבל המשרד הארץ-ישראלי ערב הכיבוש הנאצי הפכו במהלך חודשי המשא ומתן לחלק מרשימת 1,684 נוסעי הרכבת שהציל קסטנר.

קראוס סבר כי שורשהּ של פעילותו של קסטנר בכוונות טובות, אך כי הוא טעה טעות הרת גורל כשנתן אמון רב מדי בגרמנים. לדעתו של קראוס, הפכה טעות זו לפשע של ממש, כפי שהגדיר זאת בעצמו:

כאשר אדם יודע שאין הוא יכול להשיג תוצאות לאינטרס שלו, זאת אומרת, לאינטרס הכלל, ואף על פי כן הוא עושה שיתוף פעולה. ד"ר קסטנר עבד בשירותם של הגרמנים. הוא ידע שהגרמנים משתמשים בו למען השגת תוכניתם להשמיד את היהודים. הוא ידע שהוא מכשיר לגירוש ונשאר מכשיר לגירוש. זה שיתוף פעולה בזדון וביודעין.

במשפט קסטנר היה קראוס העד המרכזי מטעם ההגנה בראשות הסנגור שמואל תמיר. קסטנר ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין במשפטו בו נקבע כי "מכר את נפשו לשטן". על אף שרוב ערעורו התקבל והוא טוהר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, ציין השופט משה זילברג, בדעת מיעוט, בפסק הדין את פעולתו של קראוס במילים אלה:

מה עלובה הייתה פעולת ההצלה שלו [של קסטנר], לעומת עשרות אלפי תעודות החסות שניתנו על ידי הצירויות הזרות, בייחוד השווייצרית, כתוצאה מן העבודה המסורה והנפלאה של קראוס והחלוצים בחודשי יולי-נובמבר 1944.

במאמר של קראוס שפורסם בספר "בגלוי ובמחתרת" (הוצ' בית העדות, תל אביב תשנ"ב), כתב שהנאצים סירבו להכיר בכתבי החסות המשפחתיים:

"עד שנודע לנו דבר מוזר מאוד: מישהו הודיע לצירות הגרמנית שמדובר ב־7,800 יחידים, ולא משפחות. האיש הזה היה אחד מתוכנו, ד"ר קסטנר".

אחרי המלחמה

בשנת 1945 פוטר קראוס מתפקידו כמנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט.

קראוס היה ציר לקונגרס הציוני הכ"ב בבזל, והתגורר בשווייץ עד שעלה לישראל בשנת 1952.

בשנת 1955 ביקש שלמה זלמן שרגאי למנות אותו לתפקיד במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אך הדבר לא עלה בידו, בטענה שהעסקתו עלולה להתפרש כהתערבות בנוגע למשפט קסטנר. בתחילת 1956 תבע קראוס את הסוכנות בדרישה לפיצויי פיטורין על פיטוריו בשנת 1945. בסוף 1958 הציע השופט פשרה בין קראוס והסוכנות.

קראוס נתן עדות מקדימה למשטרה לקראת משפט אייכמן אך לא הוזמן להעיד במשפט עצמו.

בארץ ניהל את הכפר השוודי, ועבד במשרד הסעד עד צאתו לגמלאות. הוא היה נשוי לגוסטי שטאל. נפטר בארץ, בשנת 1985.

הנצחה

במהלך השנים העלו טענות להתעלמות ממפעל ההצלה של קראוס מכיוון שלא היה איש מפא"י, כפי שכתב הסנגור שמואל תמיר בספרו האוטוביוגרפי בן הארץ הזאת: "נציג הסוכנות בהונגריה ומנהל המשרד הארץ-ישראלי עשה פעולה חשובה ביותר, שאף צוינה לשבח בשני דו"חות של הסוכנות ואיש אינו יודע על כך דבר... למרות שהסוכנות והמוסדות הציונים היו רשאים להתברך בפעולה זו, הייתה סביבה מעין דממה שאי אפשר היה להסביר אותה אלא בכך שקראוס לא היה נאמנה של מפלגת השלטון בארץ ישראל, מפא"י, אלא איש המזרחי, ללא קשרים פוליטיים חשובים וללא יחסי ציבור." לעומת זאת, בן בריתו של תמיר, אורי אבנרי, כלל לא זכר את קראוס בריאיון לאחר שנים.

באוגוסט 2015, נקרא רחוב על שמו בירושלים, בשכונת פסגת זאב, בטקס חגיגי בהשתתפות ראש העיר, ניר ברקת, מפקד חיל האוויר, אליעזר שקדי (אביו היה אחד מהניצולים בבית הזכוכית), ההיסטוריונית שחקרה לעומק את מפעלו של קראוס - ד"ר אילה נדיבי ובנות אחותו שחיות בארץ (לקראוס עצמו מעולם לא נולדו ילדים).

לקריאה נוספת

• אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר – המאבק על הצלת יהודי הונגריה, כרמל, ירושלים, 2014

קישורים חיצוניים

• אילה נדיבי, ‏המשרד הארץ ישראלי בבודאפשט בשנים 1943–1944, אוניברסיטת חיפה, אפריל 1998, באתר "דעת"
• משה קראוס, ‏בגלוי ובמחתרת, תל אביב: הוצאת מורשת ובית העדות: תשנ"ב 1992 – כולל תמונתו של קראוס, באתר "דעת"
• דוד שליט, ‏האיש שכן היה שם, באתר גלובס, 11 באפריל 2007
• אמילי עמרוסי, ‏רשימת קראוס, באתר ישראל היום, 25 באפריל 2014
• משה קראוס באתר 'זכור'
• מאמר של ד"ר אילה נדיבי על משה קראוס ופעילות "בית הזכוכית" באתר 'זכור'
• רות לין, הבריחה מאושוויץ: מדוע לא סיפרו לנו על כך בבית הספר, תיאוריה וביקורת 24, 24, אביב 2004, עמ' 163–184
• Linn, R. (2004). Escaping Auschwitz: A culture of forgetting. Ithaca, New York: Cornell University Press.**
• שליח הצלה - על המחתרת בהונגאריה, הצופה, 5 באוגוסט 1945

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34568448משה קראוס