משרד החוץ (ברית המועצות)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משרד החוץ
Coat of arms of the Soviet Union 1.svg

משרד החוץ של ברית המועצות (ברוסית: Министерство иностранных дел СССР), הוקם ב-6 ביולי 1923, תחילה בשם הקומיסריון העממי לענייני חוץ (1923–1946), משרד החוץ (1946–1991) והמשרד ליחסי חוץ (1991). זה היה אחד ממשרדי הממשלה החשובים ביותר בברית המועצות. בראש המשרד עמד שר החוץ. כל מנהיג במשרד היה כפוף ליו"ר מועצת השרים ואושר על ידי נשיאות הסובייט העליון, והיה חבר במועצת השרים.

משרד החוץ ניהל משא ומתן על חוזים דיפלומטיים, טיפל בענייני חוץ סובייטים יחד עם המחלקה הבינלאומית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וסייע בהנחיית הקומוניזם העולמי ואנטי-אימפריאליזם, שניהם נושאים חזקים של המדיניות הסובייטית. לפני שמיכאיל גורבצ'וב הפך למזכיר הכללי של המפלגה, המבנה הארגוני של משרד החוץ נשאר זהה. כמו סוכנויות סובייטיות רבות אחרות, במשרד פעלה קבוצת מדיניות פנימית המכונה קולגיום, שהורכבה בין היתר משר, שני סגני השרים הראשונים ותשעה סגני שרים. כל סגן שר עמד בדרך כלל בראש מחלקה.

תפקידים ואחריות

חובתו העיקרית של משרד החוץ הייתה לכוון את הקו הכללי של מדיניות החוץ הסובייטית. המשרד ייצג את המדינה בחו"ל והשתתף בשיחות עם משלחות זרות מטעם הממשלה הסובייטית. הוא מינה גם קצינים דיפלומטיים, למעט שגרירים סובייטים, שמונו על ידי מועצת השרים. המשרד היה אחראי על הטיפול באינטרסים הכלכליים והפוליטיים של ברית המועצות בחו"ל, אם כי האינטרסים הכלכליים היו גם באחריות משותפת עם המשרד לסחר חוץ. הוועדה הממלכתית של מועצת השרים בנושא קשרים תרבותיים עם אומות חוץ ומשרד התרבות עבדה עמו במשותף בכל הנוגע להגנה על אזרחים סובייטים בחו"ל, הפעלת היחסים הקונסולריים הסובייטים בחו"ל וקידום התרבות הסובייטית. חובה פחות גלויה הייתה תיאום פעולות המודיעין הסובייטיות בחו"ל.[1]

אשרות הונפקו על ידי משרד החוץ הכללי, אך גם על ידי משרדי החוץ של הרפובליקות ועל ידי משרד הפנים. הדבר נכון גם לגבי הדרכונים שהונפקו לאזרחי ברית המועצות.[2]

ארגון ומבנה

הקולגיום היה גוף קבלת ההחלטות העיקרי. חבריו היו בדרך כלל השר, שני סגני השרים הראשונים, תשעת סגני השרים, ראש המזכירות הכללית וארבעה עשר חברים נוספים. בסך הכל היו 27 חברים בקולגיום בשנת 1990.[3] כל סגן שר היה אחראי על מחלקה. שאר החברים שלטו במחלקה או בגוף מינהלי של המשרד. קולגיום בברית המועצות היה, במובנים רבים, זהה למנהיגות קולקטיבית. הקולגיום תיאם את קבלת ההחלטות בנוגע להקצאת משימות ספציפיות על בסיס מדיניות החוץ. גוף זה היה צפוי לבחון הוראות חדשות שהורה השר ולציין את הצלחותיהן וכישלונות של יישומן.

"החשיבה הפוליטית החדשה" של מיכאיל גורבצ'וב הוכרזה רשמית בקולגיום בשנת 1988, בה הוגדרו יעדים לשיפור היחסים הדיפלומטיים ויצירת "תנאי חיים הגונים, אנושיים, חומריים ורוחניים לכל העמים".[4] יתר על כן, הקולגיום ציין כי השיפורים במאמצים הבינלאומיים "להצלת העולם" היו "הרעיון המעמדי ביותר של סוציאליזם". הקולגיום האמין שאם הסוציאליזם יכול ליצור עולם שליו יותר, הסוציאליזם באמת היה מבצע "מהפכה עולמית".

הבניין הראשי של משרד החוץ הושלם בשנת 1953

המשרד ליחסי חוץ והשלוחות המקומיות שלו התכנסו באופן קבוע במועצת השרים כדי לדון במדיניות, בחובות ובאחריות המשרד. התכנסות משותפת זו הובילה להשתתפות רבה יותר של רפובליקות ברית המועצות במימוש מדיניות חוץ, פיתוח ותיאום. גוף זה דן גם בבעיות בינלאומיות ופתר בעיות כאלה בזירה הבינלאומית.[5]

מכיוון שהמשטרים הקומוניסטים במזרח אירופה קרסו בשנת 1989, כבר לא הייתה הבחנה בין המחלקות המזרחיות למערב אירופה. גוף ממשל נפרד המכונה "ענייני השגרירות" התקיים לצורך ניהול השירות הדיפלומטי הסובייטי בחו"ל. בשנת 1986, הממשלה הסובייטית יצרה מחלקות חדשות לטיפול בבקרת נשק ופירוק נשק. המשרד יצר גם מחלקות אזוריות חדשות, כמו מחלקת האוקיינוס השקט, שהיה שינוי רדיקלי, מכיוון שמבנה משרד החוץ נותר ללא שינוי מאז האימפריה הרוסית.[6][7]

בספר לימוד סובייטי תואר המבנה הבא:

ענף חשוב במנגנון המרכזי, מנקודת מבטה של ההדרכה הדיפלומטית המבצעית היום-יומית, הוא החטיבה הדיפלומטית המבצעת. אופי הפעילויות העוסקות באגפים אלה נקבע על פי המאפיינים הטריטוריאליים והתפקודיים שלהם. מחלקות טריטוריאליות מטפלות בשאלות של קשרי חוץ עם קבוצות מדינות ספציפיות. קבוצות מדינות אלה מחולקות לפי אזורים.

מאמצי הארגון מחדש שהתקיימו בשנת 1986 ובתחילת 1987 הובילו להחלפתם של דיפלומטים בכירים רבים. הממשלה גם הציגה עקרון חדש שקבע, "ברגע ששגריר נמצא באותו תפקיד במשך 4 או 5 שנים, הוא מאבד את קצה התפיסה שלו. תקופת השירות האופטימלית בתפקיד אחד לנושא משרה היא לכל היותר שלוש שנים."[4]

אידאולוגיה וקביעת מדיניות

אידאולוגיה הייתה מרכיב מרכזי במדיניות החוץ הסובייטית.[8] הדיפלומטיה הסובייטית נבנתה על רעיונות המרקסיזם-לניניזם; ולדימיר לנין הבין כי פשרה היא מרכיב חשוב בדיפלומטיה הזרה ותמך בדו קיום שליו עם המעצמות הקפיטליסטיות. מטרה עיקרית של הדגש שהושם על דו קיום ופשרה הייתה "למנוע מהמדינות האימפריאליסטיות לתקוף את ברית המועצות בזמן שהיא שיקמה את כלכלת רוסיה בעקבות מלחמת האזרחים, ובהמשך, תוך שהיא מבצעת פיתוח תעשייתי."[9] לכן לפעמים ניתן היה להגיע ל"הסכמים מסוימים עם המדינות האימפריאליסטיות לטובת הסוציאליזם". הקשר בין מדיניות ואידאולוגיה נותר נושא פעיל עד לפירוק ברית המועצות.[10] לדברי מנהל לשעבר לא ידוע במכון הממלכתי ליחסים בינלאומיים במוסקבה, כל הפעילויות הדיפלומטיות המוצלחות מצד הצד הסובייטי התבססו על עקרונות המרקסיזם-לניניזם והערכה סובייטית של מדינות אחרות בתחומים מסוימים, כמו פיתוח חברתי. המינהל לתכנון אמצעי מדיניות חוץ (גוף במשרד החוץ) ניתח את היחסים הבינלאומיים וניסה לחזות אירועים עתידיים, אף שמעולם לא תכנן את מדיניות משרד החוץ. שר החוץ הסובייטי אדוארד שווארדנדזה טען שמדיניות החוץ הסובייטית, וגישת "החשיבה החדשה" שהציב גורבצ'וב, הפכו לאבן הפינה לשמירה על יחסים דיפלומטיים יציבים ברחבי העולם. [11]

ישנן דוגמאות רבות ליריבות בין המפלגה למדינה בהיסטוריה הסובייטית. במדיניות חוץ המדינה יוצגה על ידי משרד החוץ ואילו המחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי ייצגה את המפלגה. גישת מדיניות החוץ של המחלקה הייתה אידאולוגית יותר מזו של משרד החוץ, שפעל לפי מדיניות של רגיעה, שפירושה המילולי הקלה ביחסים המתוחים עם העולם הראשון.

ההיסטוריון יאן אדמס הסביר את הסכסוך בין השניים באופן הבא:[12]

"סכסוך מוטבע עמוק ולכאורה בלתי נמנע בין שני מוסדות מדיניות החוץ הסובייטיים הגדולים הללו ומשימותיהם. מנגד, משרד החוץ מבקש לטפח מעמד רשמית ליחסי מדינה; מצד שני המחלקה הבינלאומית רודפת אחר חלומה של המפלגה לבנות עולם קומוניסטי על חשבון הקפיטליזם."

המשרד השתמש הרבה יותר ממשאביו האנושיים והכלכליים למטרות תעמולה וכביכול "צעדים פעילים" מאשר משרדי חוץ אחרים שאינם סובייטים. זה כלל הפצת דעות הנתמכות על ידי ממשלת ברית המועצות, הטרדות, צנזורה, שיבוש רדיו, זיופים ודיסאינפורמציה כללית. דיסאינפורמציה הפכה למרכיב חשוב בפעולות השוטפות בענייני החוץ הסובייטים. מסיבה זו, במהלך מרבית חייו היה למשרד החוץ הסובייטי תקציב גבוה בהרבה ממשרדים דומים, במיוחד בהשוואה למשרדי החוץ של הגוש המערבי. שווארדנדזה טען שממשלת ברית המועצות השתמשה בתקציב של כ-700 מיליארד רובל בלבד על משרד החוץ (עד 1991) כדי לתמוך ב"עימותים אידאולוגיים" עם העולם הראשון.[13]

היסטוריה

אנדריי גרומיקו היה שר החוץ שכיהן הכי הרבה זמן בברית המועצות, 28 שנים.

הקומיסריון העממי לענייני חוץ של הרפובליקה הסובייטית הרוסית הסובייטית הרוסית (RSFSR) הוקמה בשנת 1917. הקומיסר היה חבר במועצת הקומיסרים העממיים. הקומיסריון העממי לענייני חוץ החליף את משרד החוץ של האימפריה הרוסית לאחר מהפכת אוקטובר. בשנת 1946 שונה שם מועצת הקומיסרים העממיים למועצת השרים[14][15] והקומיסריון העממי לענייני חוץ שונה לשם משרד החוץ.[16]

כשר החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו ציין בזכרונותיו כי עבודתו עם ניקיטה חרושצ'וב לא תמיד הייתה משימה קלה. כפי שאמר זאת גרומיקו, "חרושצ'וב היה זורק כל הזמן רעיונות חדשים קדימה ואחורה." לא תמיד נתמכו רעיונותיו, אך כפי שציין גרומיקו, לחרושצ'וב הייתה השפעה חיובית על מדיניות החוץ הסובייטית.[17] ליאוניד ברז'נייב, לדברי גרומיקו, היה אדם שהרבה יותר קל לעשות איתו עסקים מכיוון שהוא פיצה על חוסר כישוריו בכך שדן בנושאים גלויים בפוליטביורו.[18] אמנם היה לו קל יותר לעשות עסקים בכמה תחומים, אך האטיות וחוסר הידע של ברז'נייב הקשו עליו לדון עמו במדיניות חוץ. עם זאת, גרומיקו ציין כי יש לקחת בחשבון את מחלתו.[19] "החשיבה החדשה" של מיכאיל גורבצ'וב הובילה ליחסי חוץ ידידותיים יותר עם מדינות המערב,[20] אך מדיניותו הפנימית ערערה את היציבות במדינה ובשנת 1991 ברית המועצות התפרקה.[21] בשנת 1991, לפני פירוק המדינה, שונה שמו של המשרד למשרד לקשרי חוץ.[22] המשרד הוחלף על ידי משרד החוץ של הפדרציה הרוסית בשנת 1992 לאחר שרוסיה הכריזה על עצמה כיורשתה החוקית של ברית המועצות.[23]

קומיסרים ושרים

האנשים הבאים עמדו בראש הקומיסריון / המשרד כקומיסרים עממיים), שרים וסגני שרים בתקופה הסובייטית:

שם תפקיד תקופת כהונה הערות
לאון טרוצקי הקומיסר העממי לענייני חוץ של רוסיה הסובייטית 1917—1918 שר החוץ הסובייטי הראשון
גאורגי צ'יצ'רין קומיסר החוץ העממי של ברית המועצות 1918—1930 שר החוץ הראשון של ברית המועצות
מקסים ליטבינוב 1930—1939
ויאצ'סלב סקריאבין שר החוץ של ברית המועצות 1939—1949, 1953—1956
אנדריי וישינסקי 1949—1953
דמיטרי שפילוב 1956—1957
אנדריי גרומיקו 1957—1985 שר החוץ הסובייטי המשפיע ביותר
אדוארד שווארדנדזה 1985—1990, 1991 שר החוץ האחרון של ברית המועצות

לקריאה נוספת

  • Gromyko, Andrei (1989). Memoirs. London: Doubleday Publishers. p. 414. ISBN 0-385-41288-6.
  • Jon Jacobson (1994). When the Soviet Union Entered World Politics. University of California Press. ISBN 0-520-08976-6.
  • Staar, Richard Felix (1991). Foreign policies of the Soviet Union. New York: Hoover Press. ISBN 0-8179-9102-6.
  • Annuaire diplomatique du Commissariat de peuple pour les affaires etrangeres (בצרפתית and רוסית). Moscow: Ежегодник Наркоминдела. 1935 [1929].
  • Chlevnjuk, O.V. (1992). 1937-ой: Сталин и советское общество. Moscow: Республика.
  • Knoll, Viktor; Kölm, Lothar (1995). "Das Narkomindel im Urteil der Partei. Ein Kaderanalyse aus dem Jahre 1930". Berliner Jahrbuch für osteuropäische Geschichte (בגרמנית). Akademie Verlag.
  • Korzhichina, T.P.; Figatner, Ju Ju. (1993). Советская номенклатура: становление, механизмы, действия (ברוסית). Vol. 7. Вопросы истории. pp. 25–38.
  • Uldricks, Teddy J. (1979). Diplomacy and Ideology - The Origin of Soviet Foreign Relations 1917-1930. London: Sage Publications.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משרד החוץ בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Feldbrugge, Ferdinand Joseph Maria; Pieter van den Berg, Gerard; Simons, William B. (1985). Encyclopedia of Soviet law. Brill Publishers. p. 515. ISBN 90-247-3075-9.
  2. ^ Ginsburg, George (1983). The citizenship law of the USSR. Brill Publishers. p. 302. ISBN 978-90-247-2863-3.
  3. ^ Staar 1991, p. 51–2.
  4. ^ 4.0 4.1 Staar 1991, p. 55.
  5. ^ Huskey, Eugene (1992). Executive power and Soviet politics: the rise and decline of the Soviet state. M.E. Sharpe. p. 199. ISBN 1-56324-059-9.
  6. ^ Staar 1991, p. 53.
  7. ^ Staar 1991, p. 52.
  8. ^ Staar 1991, p. 65.
  9. ^ Jacobson 1994, p. 103
  10. ^ Staar 1991, p. 67.
  11. ^ Staars 1991, p. 68.
  12. ^ Huskey, Eugene (1992). Executive power and Soviet politics: the rise and decline of the Soviet state. M.E. Sharpe. p. 59. ISBN 1-56324-059-9.
  13. ^ Staars 1991, p. 75.
  14. ^ Huskey, Eugene. Executive power and Soviet politics: the rise and decline of the Soviet state. M.E. Sharpe. p. 281. ISBN 1-56324-059-9.
  15. ^ Law, David A. (1975). Russian civilization. Ardent Media. p. 185. ISBN 0-8422-0529-2.
  16. ^ Berlin, Isaiah; Hardy, Henry (2004). Letters, 1928-1946. Vol. 1. Cambridge University Press. p. 463. ISBN 0-521-83368-X.
  17. ^ Gromyko 1989, p. 290.
  18. ^ Gromyko 1989, p. 290–91.
  19. ^ Gromyko 1989, p. 292.
  20. ^ Breslauer, George B. (2002). Gorbachev and Yeltsin as leaders. Vol. 1. Cambridge University Press. p. 73. ISBN 0-521-89244-9.
  21. ^ Romano, Michael J. (2010). CliffsAP European History. John Wiley & Sons. p. 226. ISBN 0-470-55099-6.
  22. ^ Постановление Государственного Совета СССР от 14 ноября 1991 г. N ГС-14 "О Министерстве внешних сношений СССР"
  23. ^ United Kingdom Materials on International Law 1993, BYIL 1993, pp. 579 (636).
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משרד_החוץ_(ברית_המועצות)&oldid=2001336"