מתקפת טילי הסקאד במלחמת יום הכיפורים
.JPEG) | ||||||||||||||
| משגר סקאד וכלי רכב נלווים | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 באוקטובר 1973 | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ראש הגשר הישראלי בדוורסואר | |||||||||||||
| תוצאה | פגיעה בכח צה"ל באזור ראש הגשר | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מתקפת טילי הסקאד במלחמת יום הכיפורים הייתה שיגור מטח של שלושה טילי סקאד מצריים אחד לעבר אל עריש ושניים אל עבר ראש הגשר הישראלי באזור הצליחה ב-22 באוקטובר 1973, שעות אחדות לפני הפסקת האש הראשונה של מלחמת יום הכיפורים. היה זה השימוש המבצעי הראשון בטילי סקאד בעולם.
רקע
אחד הלקחים שהפיקה מצרים בעקבות מלחמת ששת הימים היה הצורך בנשק בעל יכולת פגיעה בעומק ישראל באופן שיכול לשבש מהלכים התקפיים ישראליים וכנשק מרתיע. לצורך כך ביקשו להצטייד בשלושה סוגים של מערכות נשק:
- מפציצים כבדים שיוכלו לבצע תקיפה בעומק ישראל.
- טילי שיוט שניתן לשגרם מחוץ לטווח מערך ההגנה הישראלי.
- טילי קרקע קרקע (טק"ק) ארוכי טווח שיאפשרו פגיעה בישראל מעמדות שיגור בלב מצרים כשהן מוגנות על ידי מערך ההגנה האווירית המצרית.
הסובייטים חששו לצייד את מצרים ביכולות תקיפה עמוקה, ובשל כך נוצרה מתיחות בין שלטונות מצרים וברית המועצות. לבסוף, לאחר השהיה, נאותה ברית המועצות לצייד את המצרים בטילי שיוט מדגם קלט, במפציצים מדגם טופולב 16 (במקום מטוסי טופולב 22 החדישים יותר שביקשה מצרים), וכן בחטיבת טילי קרקע-קרקע חדישים מדגם "סקאד", שנודע ל"מוסד" כבר ביוני 1973. הטילים הגיעו למצרים ב-24 באוגוסט 1973.[1] עם אספקת חטיבת טילי הסקאד נשלחו מדריכים סובייטים שריכזו מאמץ בהכשרת צוותים מצריים בהפעלת המערכות.
ברית המועצות סיפקה חטיבה אחת של סקאד (10 משגרים), ולהערכת אמ"ן הכשרת כוח האדם והאימונים אמורים היו להימשך לפחות 11–12 חודשים, כך שהתאריך המוקדם ביותר להפעלתם יהיה ברבעון הראשון של שנת 1974, אך המצרים יוכלו להיות מסוגלים לשגר טילים גם לפני מועד זה. בנוסף, הייתה לאמ"ן ידיעה אחת מאמצע יולי 1973 שעל פיה טילי הסקאד יהיו מוצבים עד ראשית אוקטובר 1973. הערכת אמ"ן הייתה שהמצרים לא יצאו למלחמה מבלי שיצטיידו תחילה בטילי סקאד, שיכולים להוות איום נגדי (אם כי חלקי) ליכולות חיל האוויר הישראלי. ועדת אגרנט התייחסה לטילי הסקאד וראתה בהם גורם שיכול לשנות את מערך הכוחות.[2] טיל אחד נוסה לפני המלחמה.[3]
אריה שלו, ראש מחלקת המחקר באמ"ן באותה עת, מחזק טענה זו וטוען כי אמ"ן נכשל גם באי הערכת המשמעות האסטרטגית של אספקת טילי קרקע-קרקע מדגם סקאד B בעלי טווח של 280 ק"מ מברית המועצות למצרים, בליווי קבוצת מדריכים סובייטים. מחלקת המחקר אמנם פרסמה סקירה מיוחדת על ההיבטים הטקטיים של הימצאות הטילים במצרים. בסקירה זו עסקו בשאלה מתי סוללות הטילים יהפכו להיות מבצעיות. אלא שלא נבחנה המשמעות האסטרטגית האפשרית של הימצאות הטילים במצרים, כלומר, כיצד ישפיעו סוללות הטילים על יכולתה של מצרים לפגוע בעומק שטחה של ישראל במקרה שזו תתקיף בעומק מצרים, וכי סוללות טילים אלו מפצות בעצם על היעדר מטוסי תקיפה מודרניים בצבא מצרים.[4]
ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973 היו ברשות צבא מצרים יכולות התקפה בעומק ישראל בשלושת מעגלי האמל"ח שאותם ביקש לעצמו.
המתקפה
למודיעין הישראלי הגיעה ידיעה כי בלילה שבין 12 באוקטובר ל-13 באוקטובר ערכו צוותים סובייטיים סיורים באזור פורט סעיד, דמיאט ואיסמאעיליה בחיפוש אחר אתרי שיגור מתאימים לסקאד. הערכת המודיעין עד אז הייתה כי טילי הסקאד, ככל שהם מבצעיים, מסוגלים לפגוע מאזורי השיגור הקיימים באתרים בעומק ישראל עד אזור נתניה, אך אם יקודמו הטילים לאזורים החדשים שנבדקו יוכלו המצרים לפגוע אף בבתי הזיקוק בחיפה. בתגובה לידיעה מודיעינית זו יזמה ישראל גיחות של מטוסים באזור הסיורים וביקשה משגריר ישראל בארצות הברית שמחה דיניץ לידע את שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר בדבר הסיורים כדי שישוחח עם עמיתו הסובייטי.[5]
בלילה שבין 14 באוקטובר ל-15 באוקטובר צלח צה"ל את תעלת סואץ והחל לבסס ראש גשר לקראת חדירה לעומק מצרים. ביום המחרת איים אנואר סאדאת כי יגיב בטילי קרקע קרקע בתגובה לתקיפת עומק מצרים. כתוצאה מאיומו זה החליט שר הביטחון משה דיין שלא לתקוף יעדים כלכליים במצרים, וזאת בשונה מעמדתו עד אז שצידדה בתקיפות כאלה.
ב-20 באוקטובר שקלו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר לכבוש את פורט פואד ופורט סעיד, וכחלק מהשיקולים עלתה גם שאלת הסיכון שבתגובה מצרית בשיגור טילי סקאד. במהלך המלחמה, תקפה ישראל את מערך הטילים בפורט סעיד מספר פעמים, והמצרים טוענים כי טייס שנשבה שם טען כי הם תוקפים שם בגלל שישראל מפחדת שהמצרים יציבו שם טילי סקאד, כיוון שזוהי הנקודה שממנה אפשר לאיים על עריה הגדולות של ישראל.[6]
ב-21 באוקטובר הניעו המצרים סוללה של טילי סקאד שהייתה פרוסה תחילה בדלתה המזרחית של הנילוס (כדי שתל אביב תהיה בטווח שלה), לעמדה מזרחית יותר, לטווח המינימלי הנדרש מהתעלה.[7]
ב-22 באוקטובר התקבלה החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם בדבר הפסקת אש שתיכנס לתוקפה בשעה 18:52. דקות אחדות לפני כניסתה לתוקף נורו שלושה טילי סקאד, שכל אחד מהם נשא 2 טון חומר נפץ. טיל אחד התפוצץ סמוך לאל עריש, שמשם קיבלה ישראל אספקה מארצות הברית, ושני טילים נורו לעבר ראש הגשר הישראלי בדוורסואר בצדה המזרחי של התעלה. אחד מהטילים פגע באזור בו נערכה פלוגת המפקדה של גדוד 410 של חטיבה 600, ובפיצוץ נהרגו שבעה חיילים מהגדוד.[8] לימים יטען סאדאת בספרו, כי הוא פקד על הכוחות לירות את טילי הסקאד על אזור הצליחה: ”רציתי שתדע ישראל כי יש נשק כזה בידינו וכי נוכל להשתמש בו בשלב מאוחר יותר של המלחמה.”[9]
על פי ספרו של ויקטור איסראליאן, פקיד בכיר במשרד החוץ הסובייטי, חטיבת הסקאד הייתה בשליטה מלאה של צוותים סובייטיים והופעלה על ידם. ההנהגה המצרית והיועצים הסובייטיים התאכזבו מכך שהמלחמה עומדת להסתיים מבלי שהפעילו את הנשק המתוחכם ביותר שסיפקו הסובייטים למצרים. כתוצאה מכך, בשעות אחר הצהרים שלפני הפסקת האש, התקשר השגריר וינוגרדוב לשר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, בבקשה לשגר מטח טילים. משלא הצליח להשיגו, ביקש את אישור שר ההגנה אנדריי גרצ'קו, שאישר את התקיפה. בדקות האחרונות שלפני הפסקת האש הראשונה הספיקו הצוותים הסובייטים לשגר מטח של שלושה טילים וזאת ללא ידיעת המצרים.[10] מאוחר יותר הצהירו המצרים כי הטילים ששוגרו לעבר הכוחות הישראלים היו טילי אל קאהר שפותחו ויוצרו במצרים.[11]
תוצאת המתקפה והיבטים אסטרטגיים
צוותים סובייטיים שיגרו שלושה טילי סקאד כנגד מטרה צבאית קרובה ולא אל עבר מטרה אסטרטגית בעומק ישראל. כתוצאה מפגיעת אחד הטילים נהרגו שבעה חיילי צה"ל.
כתוצאה מהידיעה שברשות מצרים טילי סקאד המסוגלים לפגוע בעומק שטחה של ישראל, נמנעה ישראל מתקיפת יעדים אסטרטגיים בעומק מצרים במהלך כל המלחמה, וזאת בשונה מתקיפות עומק משמעותיות שביצעה ישראל בסוריה, תקיפות שפגעו במאמץ המלחמתי הסורי ואף שיבשו את חיי העורף בסוריה למשך חודשים ארוכים. הסיבה להימנעות זו נעוצה, ככל הנראה, מהחשש למתקפת טילי סקאד בעומק ישראל. חשש זה הועלה על ידי ראש אמ"ן אלי זעירא בהערכת מצב אצל הרמטכ"ל ב-9 באוקטובר. הימנעות זו בולטת עוד יותר לנוכח המתקפות האפקטיביות על יעדים בעומק מצרים במלחמת ההתשה, שהביאו לשחיקה רבה בצבא המצרי ולהסגת כוחות צבאיים מהחזית להגנה על העורף המצרי ובכך להחלשה ניכרת ביכולות ההתקפיות המצריות.[5]
קישורים חיצוניים
- נועם אופיר, צילו הארוך של הסקאד, באתר חיל האוויר הישראלי, אוקטובר 2006
- תיאור המתקפה באתר חטיבה 600
- שמעון גולן, "הסקאד שהרתיע את ישראל", מערכות 457, אוקטובר 2014, 56–61
הערות שוליים
- ^ רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור - זמן אמת, 2004, עמ' 182
- ^ דו"ח ועדת אגרנט: ועדת החקירה מלחמת יום הכיפורים, חלק שלישי ואחרון, עמ' 8-9.
- ^ אביעזר יערי, בדרך ממרחביה – חייו של איש מודיעין ישראלי, זמורה ביתן, 2003, עמ' 165.
- ^ אריה שלו, "מודיעין במבחן: עדות אישית" בתוך: שלושים שנה למלחמת יום הכיפורים: האתגרים והחתירה למענה: סיכום יום עיון, ענת קורץ (עורכת), מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, 2004, עמ' 19
- ^ 5.0 5.1 נועם אופיר, צילו הארוך של הסקאד, באתר חיל האוויר הישראלי, אוקטובר 2006
- ^ אל-ע'אני אל-גמסי, מושיך, מוזכראת אל-גמסי, חרב אוקטובר, 1973, פאריס, 1990, עמ' 215-216; ראיון עם עלי פהמי, מפקד הכוחות להגנה אווירית: סוהיר אלחוסיני, 'שיתוף-פעולה מדהים', בתוך מקורות ערביים על מלחמת יום כיפור, אברהם רובינזון (תרגום), מערכות 332, (1993), עמ' 75.
- ^ יובל נאמן, קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארצות הברית במלחמת יום הכיפורים, נתיב 104, יוני 2005, עמוד 53
- ^ אברהם אדן, על שתי גדות הסואץ, ירושלים, 1979, עמ' 284.
- ^ אנואר סאדאת, סיפור חיי, עידנים, 1978, עמ' 199.
- ^ Victor Israelyan, Inside the Kremlin During the Yom Kippur War, Pennsylvania State Press, University park Pennsylvania, 1995, pp. 111.
- ^ שאזלי, חציית התעלה, עמ' 58
