חיל התותחנים במלחמת יום הכיפורים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תותח של גדוד המילואים 412 יורה ברמת הגולן

במלחמת יום הכיפורים הפעיל חיל התותחנים מערך סדיר מצומצם ומערך מילואים רחב, תוך נחיתות רבה מול גודלם של מערכי הארטילריה שעמדו לרשות צבאות מצרים וסוריה. מערכי הטילים נגד מטוסים הצפופים של האויב הגבילו את חופש הפעולה של מטוסי חיל האוויר. לכן היה על החיל למלא במידה רבה את מקומם ולספק סיוע אש אפקטיבי לכוחות היבשה של צה"ל, וכן לפעול לשיתוק סוללות טילי הנ"מ. החיל מילא את תפקידיו במחיר אבדות כבד.

ארגון וציוד

חלק ממערכות הנשק של חיל התותחנים במלחמה:
תותח מתנייע M-50 בקוטר 155 מילימטר (תמונה במהלך ירי ב-1969)
מרגמה מתנייעת בקוטר 160 מילימטר
מרגמה מתנייעת בקוטר 120 מילימטר

בפרוס המלחמה כלל מערך חיל התותחנים בסדיר ובמילואים כחמישים גדודים. מאז מלחמת ששת הימים ועם הקמת האוגדות הקבועות בצה"ל אורגנו הגדודים במסגרת אגדים ארטילריים שהשתייכו לאוגדות. גדודים נוספים, בעיקר של תותחים ארוכי טווח, השתייכו לפיקודים המרחביים ולעתודת המטה הכללי והוקצו למשימות על פי הצרכים.

קצין תותחנים ראשי במהלך המלחמה היה תת-אלוף נתן שרוני.

אמצעי הלחימה שעמדו לרשות חיל התותחנים בפרוץ המלחמה כללו תותחים מדגמים שונים, מתנייעים ברובם, וכן מערך גדול יחסית של מרגמות כבדות, בעלות טווח קצר יותר משל התותחים, וברובן מתנייעות:

  • תותחים מתנייעים:
    • תותחי M-109 בקוטר של 155 מילימטר - הדגם החדיש ביותר שעמד לרשות החיל (גדוד סדיר אחד (405) וגדוד מילואים אחד (899)).
    • תותחי M-107 בקוטר של 175 מילימטר וטווח ארוך במיוחד, שניתנו להסבה לקנה בקוטר של 203 מילימטר (M-110) (גדוד סדיר אחד (55) ושלושה גדודי מילואים (329, 412, 647)).
    • תותחי M-50 - תותחי 155 מילימטר (נגררים במקור), שהורכבו על גבי שלדת טנק שרמן.
    • תותחי L33 (רועם) - תותחי 155 מילימטר מתוצרת סולתם, שהורכבו על גבי שלדת טנק שרמן סגורה.
    • תותחי פריסט - תותח בקוטר של 105 מילימטר על שלדת טנק שרמן (דגם אמריקאי ממלחמת העולם השנייה).
  • תותחים נגררים:
    • תותחים בקוטר של 155 מילימטר
    • תותחי שלל סובייטיים בקוטר של 130 מילימטר, בעלי טווח ירי ארוך
  • מרגמות מתנייעות:
  • מרגמות נגררות בקוטר של 120 ו-160 מילימטר
  • קטיושות שלל בקוטר של 240 מילימטר על גבי משאיות (גדוד 270)

לאחר פרוץ המלחמה שימשו מפקדי גדודי התותחנים כמפקדי הסיוע הארטילרי של חטיבות הטנקים וחיל הרגלים. מפקדי הסוללות שימשו כקציני שיתוף ארטילרי שהתלוו ליחידות הלוחמות, ולעיתים היו מוצבים הרחק מן הסוללות שלהם. הפיקוד בפועל על הסוללות נעשה על ידי קציני עמדות התותחים וקציני הסיור שהיו מוצבים בכל אחת מהן. תצפיות ארטילריות והכוונת אש ממטוסים קלים כמעט ולא נערכו בשל איום הטילים נגד מטוסים בשתי חזיתות המלחמה.

מצבו של החיל ערב המלחמה תואר באחד המאמרים:

חיל התותחנים נתפס בהפתעה בפרוס מלחמת יום הכיפורים, ככל צה"ל. בידי החיל היה ציוד מיושן, שרובו מותקן על פלטפורמות עתיקות, בוגרות מלחמת העולם השנייה. חלק ניכר מסד"כ [סדר כוחות] החיל היה מפוזר מחוץ למחסני החירום - בבית הספר לתותחנות שדה (בה"ד 9) ובמתקן האימונים בעבדת. חלק אחר שהה בסדנאות. צה"ל כולו סבל ממחסור במובילים, כך שהיה על הכלים להתנייד על זחליהם ממחסני החירום לקווי החזית. גדוד חת"ם [חיל תותחנים] תקני בצה"ל כלל באותם הימים 12 כלים בשלוש סוללות, אך בגדודים הבינוניים היו סוללות רבות של שלושה קנים. הכלים סבלו, דרך קבע, מתקלות מכניות שונות, שכתוצאה מהן הושבתו לסירוגין חלק מהכלים - לפעמים לפרקי זמן ממושכים. מצבו זה של חיל התותחנים נגרם, בין היתר, כתוצאה מסדרי עדיפות בהצטיידות שקבע הפיקוד העליון, אשר העדיף להזרים תקציבים לחיל האוויר ולחיל השריון.

— [1]

חזית הדרום

מבוא

בסיני הייתה פרוסה אוגדה 252 המשוריינת בפיקודו של האלוף אברהם מנדלר. האגד הארטילרי שלה, שמספרו 209, עמד בפיקודו של אלוף-משנה יעקב ארז. לאגד היו כפופים רוב גדודי התותחנים הסדירים של צה"ל. לקראת המלחמה פעלו בו גדודים אלו:

  • גדוד 404 (שפיפון) היה פרוס בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. הוא פרס שתי סוללות של תותחי M-50, אחת בתעוז "יורם" והשנייה בתעוז "מרור". סוללה של תותחי 155 מילימטר נגררים שהוצבה במעוז בודפשט, התותחים במעוז כונו "נברונים". כמו כן פרסה במעוז בודפשט פלגת מרגמות 120 מ"מ של הגדוד.
  • גדוד 55 (דרקון), שהפעיל תותחי M-107, היה פרוס בגזרה המרכזית, אך זמן קצר לפני המלחמה הועלו שתיים מסוללותיו לרמת הגולן. הסוללה השלישית ובה ארבעה קנים נותרה פרוסה במרחק מה מהתעלה, בתעוז "כישוף".
  • גדוד 402 (רשף) פרס שלוש סוללות תותחי M-50 בגזרה הדרומית, סוללה אחת של "נברונים" בתעוז "מבדד" (עיון מוסא), סוללה בציר מעבר המיתלה וסוללה נוספת במעבר הגידי.
  • גדוד 403 (אייל), שהפעיל תותחי L33, נמצא ברפידים, ובצהרי 6 באוקטובר, יום הכיפורים, הצטווה לנוע אל הגזרה המרכזית.

בבוקר יום הכיפורים הגיעו לזירה שתי סוללות תותחים נוספות, שאוישו באנשי סגל וחניכים מבה"ד 9 - בית הספר לתותחנות ששכן אז במחנה צריפין. הן הוצבו בעתודה.

בסך הכל נמצאו בחזית הדרום בעת פרוץ המלחמה 12 סוללות ארטילריה (כ-45-50 קנים). מן העבר השני, הכוח הארטילרי המצרי כלל כ-2,400 קני תותחים ומרגמות.

לאחר פרוץ המלחמה והגעת כוחות המילואים לסיני תוגבר אגד 209 בשני גדודים של תותחי M-107 ‏(329, 647), בשני גדודים של מרגמות כבדות (285, 485) ובגדוד תותחים מוצנח (332).

שלב הבלימה

ירי לילה בסיני במהלך המלחמה

ההתקפה המצרית במלחמה החלה ב-6 באוקטובר 1973, מספר דקות לפני השעה 14:00. אז פתחה הארטילריה המצרית בהרעשה מכינה של עמדות צה"ל, שלאחריה החלה צליחת התעלה. באותה עת כבר פתחה הארטילריה הישראלית באש. בשעות הבאות ירתה לעבר הכוחות המצריים הצולחים, לסיוע למעוזים על גדת התעלה שהותקפו, וכן לסיוע לגדודי הטנקים שיצאו מול המצרים הצולחים. סוללות גדוד 403 ובית הספר לתותחנות הגיעו לעמדותיהן רק עם ערב.

למחרת היום החלו להגיע לסיני יחידות של שתי אוגדות מילואים. יחד עמן הגיעו חבורות הפיקוד הקדמיות של האגדים הארטילריים שלהן:

יחידות האש של האגדים פיגרו אחרי המפקדות: כיוון שהעדיפות בהקצאת מובילים לרכב קרבי ניתנה לטנקים, היה על התותחים והמרגמות המתנייעים לעשות את הדרך הארוכה ממחסניהם אל החזית בנסיעה על גבי זחלים.

העיכוב בהגעת גדודי הארטילריה הביא לכך שב-7 וב-8 באוקטובר עמדו לרשות כוחות הקרקע בסיני קני סיוע מעטים. כתוצאה מכך - ולמרות שמפקד אוגדה 162 האלוף אדן התריע שלוש פעמים שאין לו סיוע ארטילרי - יצאה לפועל התקפת הנגד של אוגדתו ב-8 באוקטובר ללא סיוע ארטילרי של ממש. היה זה בניגוד לתוכנית המקורית של התקפת הנגד, והמחסור בסיוע ארטילרי היה בין הגורמים שהביאו לכשלונה.

ב-9 באוקטובר כבר הגיעו לזירה רוב גדודי הארטילריה. אוגדה 162 ועמה אגד 215 נפרסו בגזרה הצפונית של התעלה. אוגדה 143 ואגד 214 נפרסו בגזרה המרכזית, ואילו אוגדה 252 ועמה אגד 209 החזיקו בגזרה הדרומית. בנוסף הוקמו מפקדות סיוע עבור עבור כוח קלמן מגן שהיה מוצב בצפון התעלה ועבור מרחב שלמה - חוף מפרץ סואץ שבדרום.

בימים הבאים פעלו שלושה האגדים בסיוע לאוגדות בבלימת התקפות מצריות ובהתקפות שערכה אוגדה 143. התגלה בהן צורך דחוף בתחמושת של פגזים רסיקי אוויר נגד חיל רגלים מצרי. במסגרת קרבות מסוימים נורו אלפי פגזים. חלק מההפגזות - בעיקר אלו שבהן רוכזה יחד האש של מספר גדודים - מילאו תפקיד חשוב בעצירת ההתקפות המצריות. המרגמות של האגדים פעלו בטווחים קצרים משל התותחים וכסיוע מקומי לגדודים ולחטיבות וכן במסגרת הקרבות עם חיילי קומנדו מצריים באזור הצפוני ביותר של החזית. הארטילריה סייעה לאוגדות גם בבלימת מתקפת הטנקים המצרית הגדולה ב-14 באוקטובר. באותו יום מילאה הארטילריה של אגד 209 ושל מרחב שלמה תפקיד חשוב בסיוע לגדוד הצנחנים 202 ולגדוד הטנקים 46 בבלימת התקפה חטיבתית מצרית בקרב ואדי מבעוק.

ב-11 באוקטובר נערך מבצע פונטיאק. במסגרתו נחת באמצעות שני מסוקים כוח משולב של תותחנים וחיילי סיירת מטכ"ל בג'בל עתקה שבגדה המערבית של תעלת סואץ, בקרבת העיר סואץ. הם הפעילו שני תותחי 105 מילימטר מדגם M-102 וירו 90 פגזים לעבר מפקדת הארמייה השלישית המצרית ומטרה נוספת לידה.

בימי הבלימה נוצר מחסור בתחמושת ארטילרית בחלק מהיחידות. חריף במיוחד היה המחסור בתחמושת לתותחי ה-175 מילימטר, שירו בקצב גבוה מכפי שנצפה במקור. ב-10 באוקטובר הם הצטוו לעצור את פעולתם ולירות רק באישור פיקוד הדרום. ב-17 באוקטובר אזלה תחמושת זו. בעקבות זאת היה הכרח להחליף את קני התותחים בקנים בקוטר של 203 מילימטר (M-110). אלו ירו פגזים כבדים יותר אך לטווח קצר יותר. בעיה נוספת שהכבידה על יחידות האש הייתה אחזקה לקויה של ציודם במחסני החירום, שגרמה להשבתת חלק מהם.

לעבר גדודי הארטילריה בחזית נורתה אש ארטילרית מצרית רבה (אש נגד סוללות - נ"ס). היא הכבידה על פעולתם, גרמה לאבדות ואילצה את הגדודים להחליף עמדות. גם מטוסי אויב הטרידו את התותחנים. ב-13 באוקטובר תקפו שני מטוסים עיראקים סוללה של גדוד 329 בגזרה המרכזית. הם השמידו תותח אחד וגרמו להתפוצצות רכב התחמושת שלו. באירוע נהרגו ארבעה חיילים וביניהם מפקד הסוללה, נפצעו חיילים רבים והסוללה הושבתה בעקבותיו.

הצליחה והלחימה בגדה המערבית של תעלת סואץ

יחידה של גדוד 647 צולחת את תעלת סואץ, 18 באוקטובר 1973 (הרכב הקדמי הוא נגמ"ש פיקוד של סוללה)

ב-15 באוקטובר פתח צה"ל במבצע אבירי לב - המבצע לצליחת תעלת סואץ מערבה, שנערכה בגזרה המרכזית של התעלה. לצורך כך הוקמו שתי מפקדות אוגדתיות לשם החזקת קווי המגע עם ראשי הגשר המצריים ממזרח לתעלה ולשם שחרור שלוש האוגדות שהיו פרוסות שם לצליחת התעלה. היו אלו כוח נמר בגזרה הצפונית וכוח גרנית בגזרה הדרומית. לפיכך הפעיל צה"ל בחזית זו מאותו יום חמישה כוחות אוגדתיים. האתגר שעמד בפני יחידות הארטילריה בשלב זה היה למצוא פתרונות לשם מתן סיוע אש יעיל לכל האוגדות לרוחב כל החזית ובשתי גדות התעלה. לצורך כך פוצלו הגדודים משלושת האגדים הארטילריים הקיימים בין חמש הגזרות האוגדתיות.

האוגדות שצלחו את התעלה, לפי הסדר, היו 143 (שתפסה את ראש הגשר הראשוני בגדה המערבית), אחריה 162 ולבסוף 252. בהוראת פיקוד הדרום היה הכוח הארטילרי שצלח עמן את התעלה מוגבל בהיקפו. האוגדות קיבלו סיוע גם מהגדודים שהושארו בגדה המזרחית ונמצאו בטווח אש מתאים.

לשם תגבור יחידות הארטילריה לקראת מבצע הצליחה הועברו לסיני מחזית הצפון גדוד התותחים 899 וגדוד הקטיושות 270. כמו כן הוחזר לסיני מהצפון רובו של גדוד 55, שעלה מסיני לרמת הגולן ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה. יחידות אלו הוכפפו לאגד 214 של אוגדה 143.

התכנית הארטילרית למבצע הצליחה פיצלה את אשו של אגד 214 לשתי משימות: עיקר כוחו הופנה לסיוע לחטיבה 14, שעליה הוטל לכבוש את המסדרון הקרקעי מערבה אל אתר הצליחה בגדת התעלה; גדודי המרגמות של האגד סייעו לחטיבה 600, שערכה התקפת הטעייה והסחה ממזרח. כמו כן ירה כל האגד אש כבדה בהכנה לפעולת הצליחה של חטיבת הצנחנים 55 אל הגדה המערבית של התעלה. התכנית הארטילרית של אגד 214 השתבשה בחלקה בשל שני גורמים - הקרב הכבד שבו הסתבכה חטיבה 14 בקרבת החווה הסינית, שהצריך מתן סיוע אש נוסף לחטיבה; אש ארטילריה מצרית כבדה גרמה לאבדות והקשתה על הבאת תחמושת לעמדות הארטילריה הישראלית.

גדוד הארטילריה הראשון שצלח את התעלה יחד עם היחידות הראשונות (הצנחנים וטנקים מחטיבה 421) מאוגדה 143 היה גדוד 647, בעל התותחים ארוכי הטווח בקוטר 175 מילימטר. לו נועדה המשימה לירות למרחק על מנת לשתק סוללות טילי קרקע אוויר מצריות בגדה המערבית.

ב-17 באוקטובר נשלח גדוד צנחנים בניסיון להכריע את הקרב המתמשך במרחב החווה הסינית והסתבך שם בקרב קשה. גדוד תותחים הוקצה לעזרתם, אך כיוון שלא נלווה אליהם קצין שיתוף ארטילרי האש לא כוונה כראוי. רק בבוקר הגיע לשטח קצין מטווח עם גדוד השריון שנשלח לחלץ את הצנחנים. הארטילריה סייעה בחלקו האחרון של הקרב לגדודי הטנקים, שכבשו את מרחב החווה הסינית והרחיבו כלפי צפון את המסדרון הישראלי אל אתר הצליחה של התעלה. במסגרת הקרב ירה גדוד הקטיושות 270 אל עומק המערך המצרי מצפון למסדרון הצליחה ואשו הייתה מדויקת ויעילה.

ב-17 באוקטובר סייעה הארטילריה במסגרת קרב סרפאום בחילוצה של פלוגת צנחנים שהסתבכה בקרב קשה ממערב לתעלה, לא הרחק מאתר הצליחה. ב-19 באוקטובר ניתן סיוע ארטילרי לחטיבה 14, שכבשה את אותו המרחב.

אגד 215 של אוגדה 162 כלל ב-14 באוקטובר שלושה גדודי תותחים ושלושה גדודי מרגמות, כולם מתנייעים. ערב הצליחה פוצל האגד והעביר לרשות כוח נמר בגזרה הצפונית של התעלה גדוד תותחים אחד (435) ואת שלושת גדודי המרגמות שלו (340, 486, 857). אליהם הצטרף גדוד תותחים (404) מאגד 219. באגד 215 עצמו, שהצטרף לפעולת הצליחה, נותרו שני גדודי תותחים (341, 839) וכן שתי סוללות מרגמות ("כוח אלי", בפיקודו של אלי הורביץ), שהופרשו משניים מגדודי המרגמות. בהמשך, לצורך הצליחה, הועבר אל האגד מאגד 214 גדוד התותחים 834 ובנוסף סוללה אחת מגדוד 899.

ב-17 באוקטובר סייעו גדודים מאגד 215 וכן מאגד 209 בגזרה הדרומית לקרב המוצלח שניהלה אוגדה 162 מול חטיבה 25 המצרית, אשר הסתיים בהשמדתה, וירו כאלף פגזים.

בשל איסור פיקוד הדרום להעביר לגדה המערבית של התעלה יחידות ארטילריה רבות צלחה אוגדה 162 את התעלה ועמה כוח ארטילרי של 22 קנים בלבד. היו אלו שני גדודי תותחים (834, 839) בתוספת הסוללה מגדוד 899. גדוד נוסף של האוגדה (341), שטווח תותחיו היה מעט גדול יותר, הושאר בגדה המזרחית וסייע לה ממקומו. גדודי הארטילריה צלחו את התעלה ב-18 באוקטובר ובימים הבאים סייעו לחטיבות הטנקים של האוגדה - בסיוע שלא תמיד היה מספיק - בקרבות ההשתלטות על המרחבים מדרום מערב לאתר הצליחה. בפעולה משולבת של טנקים וארטילריה שותקו במרחב זה יותר מעשר סוללות טילים נגד מטוסים מצריות.

האוגדה השלישית לצלוח הייתה כאמור אוגדה 252. היא השאירה את רובו של אגד 209 שלה בגדה המזרחית וצלחה לגדה המערבית עם שתי סוללות תותחים בלבד (מגדוד 872, שהועברו אליה מאגד 214). בהמשך קיבלה האוגדה לסירוגין גם סיוע מאחד מגדודי התותחים של אוגדה 162.

יחידות התותחנים בגדה המערבית ספגו מעת לעת אש ארטילרית והתקפות של מטוסים מצריים. ב-20 באוקטובר נפגע גדוד 647 בעמדותיו בגדה המערבית מהרעשת קטיושות מצרית כבדה. מספר רכבי תחמושת שלו עלו באש והתפוצצו על תכולתם. באירוע נהרגו חמישה מחייליו ורבים נפצעו.

במהלך תנועתם דרומה הונחו גדודי התותחנים לנוע בחזית רחבה, כדי לדמות תנועה של טנקים. הם התקשו לקבל אספקה של תחמושת דרך צירי התנועה העמוסים ממזרח לאתר הצליחה וממנו מערבה. הפתרון הזמני שנמצא בהתייעצות עם מפקדת פיקוד הדרום היה פריסה של ארבע סוללות ארטילריה מאלו שנותרו בגדה המזרחית במיקום דרומי יותר על גדת האגם המר הגדול. מיקום זה איפשר להן לירות אש סיוע גם לטובת האוגדות בגדה המערבית. ב-21 באוקטובר, לאחר שנפתח ציר תנועה נוסף, הגיעה אספקת תחמושת ארטילרית אל הגדודים בגדה המערבית.

בבוקר ה-22 באוקטובר הופנו בפקודת מפקדת פיקוד הדרום כל יחידות הארטילריה בטווח המתאים בשתי גדות התעלה לפעולה מרוכזת של השמדת שמונה סוללות טילי הקרקע-אוויר המצריים שנותרו במרחב שמצפון לעיר סואץ. היה זה בהתאם לתוכנית מבצע בשם "בנדינו" (או "בנדיגו") שהוכנה לפני המלחמה. הפתיחה במבצע נאלצה להתעכב על מנת לאפשר לארטילריה לסייע לכוחות הקרקע בהדיפת התקפות נגד מצריות שהונחתו עליהם עם שחר. בהמשך הבוקר נערך הירי לעבר סוללות הנ"מ המצריות והסתיים בהשמדת שש מהן. טנקים ותותחים פגעו בהמשך בשתי הסוללות הנותרות. על ידי כך נוצרה גזרה של 100 קילומטר לאורך התעלה שהייתה חופשית מאיום טילים. מצב זה איפשר לחיל האוויר להגיש סיוע משמעותי לכוחות הקרקע המתקדמים. באותו יום סייעה הארטילריה ביעילות ליחידות מאוגדה 143 לכבוש שטח לאורך הגדה המערבית של התעלה מצפון לאתר הצליחה.

הפסקת אש בין מצרים לישראל נכנסה לתוקפה ב-22 באוקטובר בערב, אך הופרה במהרה. כוחות הקרקע המשיכו לתקוף דרומה וכיתרו את העיר סואץ. בדרכן דרומה נתקלו יחידות הארטילריה בחיילים מצרים רבים שביקשו להיכנע.

במהלך קרב העיר סואץ ב-24 באוקטובר סייעו שני גדודי ארטילריה באש לכוחות צה"ל שהסתבכו בקרב בתוך העיר. כך, ארגז אש נורה סביב בניין משטרה בעיר, שבו נלכד כוח צנחנים. הכוח הצליח בהמשך להיחלץ מהעיר. בנוסף, שני זוגות של תותחי M-109 מגדוד 899 ירו בנפרד בכינון ישיר לעבר בתים בעיר. באותו ערב הוכרזה הפסקת האש בחזית הדרום.

גדודי הארטילריה נותרו בגדה המערבית במהלך החודשים עד מרץ 1974, עת פינה צה"ל את מאחזיו שם.

מחברי מאמר על פעולת הארטילריה הישראלית בחזית הדרום סיכמו כי במהלך המלחמה לא נוצל שם מלוא הפוטנציאל שהיה טמון בקציני השיתוף הארטילרי שהיו מוצבים ביחידות כוחות הקרקע, וכי חלק ממפקדי החטיבות והגדודים המעיטו בהערכת יכולתן של יחידות הארטילריה והתועלת שניתן להפיק מפעולתן. עם זאת, הניסיון שנצבר בימי המלחמה הראשונים בחזית הדרום הבהיר למפקדים בהדרגה את התועלת שבאש הארטילרית, במיוחד כאמצעי לשיתוק חוליות של מפעילי טילים נגד טנקים. הופקו לקחים מהפעלת האש הארטילרית, ובקרבות מאוחרים יותר נעשה בה שימוש יעיל יותר ומתוכנן מראש, תוך ריכוז אשם של מספר גדודים בסיוע להתקפות של כוחות הקרקע ובבלימת התקפות אויב על קווי צה"ל.[2]

חזית הצפון

מבוא

בחודש ספטמבר 1973 נמצא ברמת הגולן רק גדוד ארטילריה אחד, גדוד 334, שהיה כפוף לחטיבה המרחבית של הרמה, חטיבה 820. היו בו סוללת תותחים מתנייעים M-50 ושתי סוללות של מרגמות 160 מילימטר.

בעקבות התגברות המתיחות בזירה ועליית הכוננות החל ממחצית ספטמבר תוגברה רמת הגולן בסוללות ארטילריה נוספות - תחילה בשתי סוללות תותחי 175 מילימטר מגדוד 55 שבסיסו הקבוע היה בסיני, ובהמשך בגדוד הסדיר 405 (שהשתייך במקור לאגד 213 באוגדה 146) שהפעיל תותחים מדגם M-109, ונפרס בצפון ובדרום הרמה.[3] לבסוף, ממש ערב פרוץ המלחמה, הגיע לזירה גם גדוד של תותחי M-50 שאויש באנשי סגל וחניכים מבה"ד 9, בית הספר לתותחנות שבצריפין.

לאחר התגבור כלל הכוח הארטילרי ברמת הגולן 11 סוללות (44 קנים). מהצד הסורי נפרסו כ-900 קני תותחים ומרגמות, שפעלו במסגרת כ-150 סוללות.

כוחות התותחנים ברמה עמדו תחילה תחת פיקוד מפקד גדוד 334. בהמשך נטל את הפיקוד עליהן מפקד התותחנים הפיקודי, סגן אלוף אברהם בר-דוד. מפקד גדוד 405, רב-סרן אריה מזרחי, היה למפקד הסיוע הארטילרי של חטיבה 7 בצפון רמת הגולן. מפקד גדוד 334 סגן אלוף אריה שוורץ, היה למפקד הסיוע של חטיבה 188 בדרום הרמה. מפקד גדוד 55, סגן אלוף שרגא בן צבי, ומפקד גדוד בית הספר לתותחנות, סגן אלוף בן עמי כהן, התמקמו בתל אביטל ובתל פארס כדי לטווח את הארטילריה. תצפיות ארטילריה נוספות נפרסו בנקודות שולטות וקצינים מן הסוללות יצאו אל כוחות הקרקע כדי לשמש כקציני שיתוף ארטילרי (קש"א).

לרשות התותחנים ברמת הגולן עמד תחילה מצבור תחמושת ארטילרית בבסיס הלוגיסטי בצנובר ובו כ-7,000 פגזים - כמות המספיקה לתקריות וימי קרב בודדים.

בקרב ההגנה ומתקפת הנגד

ירי ארטילרי ברמת הגולן. המיכלים הגליליים המוטלים סביב התותח המתנייע הכילו שקי חומר נפץ הודף
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן

כמו בחזית הדרום הקדימו הסורים להתקפת הקרקע הכנה ארטילרית, שנמשכה 35 דקות. סוללות הארטילריה הישראליות ברמה ירו מצדן אש לסיוע בקרב ההגנה לשתי חטיבות השריון, למוצבי צה"ל על הקו הסגול ולחיילים במוצב החרמון, שהותקף על ידי קומנדו סורי. נורתה גם "אש על מוצבינו" כאשר קרבו הסורים למוצבים. הארטילריה ירתה במהלך ליל 6–7 באוקטובר גם פגזי תאורה, אך מלאי הפגזים מסוג זה אזל במהלך הלילה.

במהלך הלילה נאלצו הסוללות בדרום רמת הגולן לסגת לעמדות מערביות יותר בשל התקדמות הכוחות הסורים, שהצליחו לחדור בדרום רמת הגולן. בשני מקרים נתקלו סוללות תותחים בטנקים סורים וספגו אבידות כבדות: עמדות סוללה ב' מגדוד 405 ליד גבעת אורחה נשטפו על ידי הטנקים, שלושה מהתותחים המתנייעים שלה הושמדו ו-15 מחייליה נהרגו. סוללה מגדוד בה"ד 9 שנעה מערבה נקלעה לחניון טנקים סוריים, שלושה תותחים מתנייעים הושמדו, ו-15 חיילים נהרגו. גם כמה משאיות תחמושת שהיו בדרכן לסוללות ברמה נפגעו על ידי הטנקים הסורים החודרים. בהמשך, במקרה אחד, נפגעו גם תותחים מתנייעים של גדוד המילואים 827 מאש טנקים סורים כשעלו לרמה במעלה יהודיה.

בבוקר ה-7 באוקטובר הוכפפו גדודי התותחנים שנמצאו ברמת הגולן לאגד 212, האגד של אוגדה 36 הקבועה, שהיה בפיקודו של אלוף-משנה בני ארד.

שני אגדים ארטילריים נוספים מכוחות המילואים הצטרפו לאחר פרוץ המלחמה לאגד 212 ברמת הגולן:

רוב התותחים והמרגמות של אגד 282 אוחסנו במחנות במפרץ חיפה ורק מיעוטם נמצא בבסיסים בגליל העליון. חלק מהיחידות של האגד נדרשו לחצות את הגליל בנסיעה עצמית ללא מובילים. הן נסעו בכבישים הראשיים ותדלקו בתחנות דלק אזרחיות. הגעת כוחות האגד לרמה נמשכה עד 8 באוקטובר. באותה עת הגיעו לרמה גם יחידות אגד 213, שנעו לרמה דרך בקעת הירדן מבסיסיהן שליד ירושלים.

גדוד מילואים 270 יורה קטיושות 240 מילימטר בפריסה ליד קיבוץ אל-רום

ב-7 באוקטובר בערב היו ברמה ולמרגלותיה עשרה גדודי ארטילריה. ב-8 באוקטובר בבוקר כבר הגיע מספרם לכעשרים. הם כללו גם גדודי מילואים נוספים מעתודת המטה הכללי שנשלחו צפונה - לרבות גדוד תותחי 175 מילימטר (412), שני גדודי תותחי 130 מילימטר וגדוד הקטיושות 270.

חלק מיחידות המילואים שהגיעו לזירה החלו להיפרס בעמדות ממערב לירדן, וביניהן סוללות מרגמות מתנייעות 120 מילימטר שהקדימו להגיע ונפרסו כדי להגן על הגשרים שעליו.

במהלך הניסיון הראשון של חטיבת גולני לכבוש בחזרה את מוצב החרמון מידי הסורים ב-8 באוקטובר לא קיבלו היחידות התוקפות סיוע ארטילרי משמעותי, ככל הנראה עקב חוסר תכנון מוקדם מספיק. בין ההרוגים בקרב זה היה גם קצין הקישור הארטילרי שנלווה לכוח.

גדודי אגד 213 נפרסו תחילה בעמדות באזור עין גב והחלו לירות, ובהמשך עלו לרמה בצירי אל על וגמלא בעקבות החטיבות של אוגדה 146 שפתחו בהתקפת הנגד בגזרה הדרומית של הרמה. הן הוטרדו מאש ארטילרית סורית, שכוונה ככל הנראה מתל פארס ופחתה לאחר שהתל נכבש בחזרה על ידי צה"ל ב-9 באוקטובר. גדודי אגד 282 סייעו באותו יום להתקפת אוגדה 210 על כיס חושניה במרכז הרמה. למחרת סייע אגד 213 להתקפת אוגדה 146 עד לקו הסגול.

אגד 212 הוסיף לפעול בצפון הרמה. ב-9 באוקטובר, במהלך קרב עמק הבכא, ריכז מפקד הסיוע של האגד אריה מזרחי את אישם של שבעה גדודי ארטילריה לסיוע לחטיבה. ריכוז אש זה מילא תפקיד חשוב בהדיפת ההתקפה הסורית.

משימות נוספות שמילאו יחידות הארטילריה בשלב זה כללו גם אש לטווח ארוך שנורתה על ידי התותחים בקוטר 175 מילימטר. היא נורתה לעבר סוללת טילי קרקע-קרקע סורית מדגם פרוג ולעבר סוללות של טילים נגד מטוסים, בניסיון לשתקן ולסייע לפעולת חיל האוויר בזירה. למטרה זו גם ירו התותחים מוץ ארטילרי.

כדי להתמודד עם הצורך הגובר בתחמושת הקים מפקד התותחנים הפיקודי מרכז תחמושת פיקודי בחצור הגלילית, ובסיוע ראש מטה הפיקוד ניתנה בצירי התנועה עדיפות לשיירות תחמושת ארטילרית.

גדודי הארטילריה של האוגדות המשיכו לספוג אש ארטילריה סורית ונאלצו לדלג לעמדות חלופיות. גם מטוסי אויב הטרידו את הגדודים. ב-10 באוקטובר פגע מטוס אויב בסוללת מרגמות 120 מילימטר מגדוד 352 באזור אל על ושמונה מחייליה נהרגו.

במקביל ללחימה ברמת הגולן נפרסו ארבעה גדודי ארטילריה בגזרות משנה של פיקוד הצפון: גדוד תותחי 155 מילימטר הוצב בעמק בית שאן וגדוד מרגמות 120 מילימטר הוצב בעמק הירדן.[4] שני גדודים של מרגמות 120 מילימטר הוצבו במחוז מירון וסייעו בהתמודדות עם פעולות ההטרדה שניהלו מחבלים מדרום לבנון נגד ישראל במהלך המלחמה.[5]

בלחימה במובלעת הסורית

סוללת תותחי שלל בקוטר של 130 מילימטר של צה"ל יורה ברמת הגולן, 12 באוקטובר 1973

לקראת פריצת צה"ל מזרחה לתוך סוריה ב-11 באוקטובר נערכו גדודי הארטילריה בקרבת הקו הסגול על מנת לסייע להבקעה. 13 גדודים הוקצו למשימה תחת פיקוד האגדים 212 ו-282. אגד 213 נשאר בחלקה הדרומי של רמת הגולן.

אוגדה 36 תכננה הכנה ארטילרית להבקעה באורך של שעתיים, ולאחר מכן "ארגז אש" נע לפני חזיתם ובאגפיהם של הטנקים הפורצים, שנועד בעיקר כדי לפגוע בחוליות של מפעילי טילים נגד טנקים. גדודים הוקצו לסיוע ישיר לחטיבה 7 שתקפה באגף הצפוני של חזית ההבקעה. במהלך ההבקעה נורו אלפי פגזים. אש רציפה נורתה גם על מוצב החרמון הכבוש על ידי הסורים והוא מוסך בפגזי עשן כדי לסכל תצפית ממנו.

בשעות הצהריים רוכזה האש הארטילרית לסיוע בהבקעת אוגדה 210 מדרום לגזרת אוגדה 36, לאחר שהתקפתה הסתבכה. בתוך שעתיים וחצי נורו כ-4,800 פגזים על ידי שלושה גדודי תותחים וסוללה נוספת. באותו יום המריא לראשונה מטוס קל למטרת טיווח התותחים מהאוויר, אך הוא הופל על ידי טיל נגד מטוסים וארבעת יושביו נהרגו.

תותחנים מהסוללה שהשתתפה בירי על דמשק. על קנה התותח נרשם בפיח "לדמשק באהבה".

ב-12 באוקטובר ולמחרת קודמו אל תוך המובלעת שכבש צה"ל חמישה גדודי ארטילריה תחת פיקודו של אגד 282. האש הארטילרית המרוכזת שירו בימים אלו 7–8 גדודים סייעה בהדיפת התקפת הנגד שערכו כוחות עיראקיים נגד כוחות צה"ל במובלעת. במהלך חילוצו של יוסי בן-חנן מתל א-שמס נורתה ארטילריה כבדה על התל ועל דרכי הגישה אליו כדי למנוע מהסורים להגיע אל הפצועים. ב-13 באוקטובר סייע הירי הארטילרי, לרבות ירי קטיושות על ידי גדוד 270, בכיבושו של תל א-שמס.

ב-12 באוקטובר נעשה ניסיון ראשון לירות על דמשק, כאשר ארבעה תותחים מתנייעים (M-107) ארוכי טווח מגדוד 412 נעו מזרחה אל מעבר לקווי צה"ל והתמקמו בעמדות באזור חרפא. מטרת הפעולה הייתה קיצור הטווח אל העיר דמשק בירת סוריה והנחתת אש ארטילרית לעברה. הן ירו במשך כ-20 דקות 40 פגזים לעבר שדה התעופה אל מאזה בפאתי דמשק, אך שדה התעופה היה מחוץ לטווח התותחים. בליל 13-14 באוקטובר בוצע ניסיון נוסף. שני תותחים מהגדוד קודמו לאזור מזרעת בית ג'אן, מלווים בכוחות מסיירת מטכ"ל ומסיירת גולני לאבטחת התותחים. כל קנה ירה 10 פגזים (סך הכל 20 פגזים) אל שדה התעופה אל מאזה. במקביל ירו גם יתר גדודי הארטירליה בגזרה לעבר הסורים על מנת להקשות עליהם לאתר את מקור האש לעבר דמשק. הפעם נרשמו פגיעות מדויקות.

בימים הבאים סייעו יחידות אגד 212 ואגד 282 לקרב ההגנה של כוחות צה"ל במובלעת נגד התקפות נגד סוריות ועיראקיות. שני גדודי תותחי ה-130 מילימטר של צה"ל ברמה כילו לפני כן את כל מלאי התחמושת שלהם שנמצא בידי צה"ל, אך בשטח המובלעת תפס צה"ל אלפי פגזי 130 מילימטר והם הועברו לגדודים ונורו לעבר הסורים. ב-14 וב-15 באוקטובר ירו יחידות אגד 282 כ-3,600 פגזים. אש סיוע נורתה גם ב-16 באוקטובר לשם בלימת התקפת הנגד המשולבת של הסורים, העיראקים והירדנים. הגדודים הוטרדו בעמדותיהם על ידי אש נ"ס שכוונה על ידי קציני תצפית סורים ממורדות החרמון ומתילים שלא נכבשו, ונאלצו להחליף עמדות מדי פעם. ב-19 באוקטובר סייעה הארטילריה, לרבות גדודים שפעלו מדרום הרמה תחת פיקוד אגד 213, בבלימת התקפת נגד נוספת.

ב-14 באוקטובר הועברו מרמת הגולן לחזית סיני שני גדודי תותחים מתנייעים וגדוד הקטיושות. חיילי גדוד בית הספר לתותחנות שבו לבסיסם בצריפין לשם השלמת הכשרתם והעבירו את התותחים המתנייעים שלהם לגדוד 826. ב-19 באוקטובר ירדה לסיני גם מפקדת אגד 213 ועמה גדוד מרגמות כבדות (352). במקום האגד התמקם בדרום הרמה מעין אגד מאולתר תחת פיקודו של גדוד 334, שכלל בנוסף את גדוד 826, גדוד התותחים המתנייעים 829, גדוד המרגמות המתנייעות 325 ושני קנים מגדוד 55, שיתר תותחיו הועברו לסיני.

הפעולה האחרונה של כוחות הארטילריה ברמת הגולן לפני הפסקת האש הייתה סיוע למבצע קינוח - התקפת חטיבת גולני וחטיבה 317 לכיבוש מוצב החרמון מידי הסורים. שישה גדודים של תותחים ומרגמות הוקצו למבצע. מפקד הסיוע הקצה ליחידות המשנה התוקפות סוללות בסיוע ישיר. לפיקוד הצפון חסרה תחמושת ארטילרית, והמטה הכללי העביר לו לצורך המבצע 15,000 פגזים ופצצות מרגמה, שמהם נורו במהלכו 13,000. כ-2,700 מהם נורו בסיוע לחטיבה 317 בחלקו הגבוה של החרמון. יתר האש נורתה בסיוע לחטיבת גולני, כאשר במשך שעתיים עם שחר נורו כ-5,000 פגזים ופצצות. בין החללים הרבים בקרב היה גם קצין המבצעים של גדוד 405, שנלווה לחיילי גדוד 51 של גולני כקצין קישור ארטילרי. מפקד הסיוע החטיבתי (בן עמי כהן) המשיך להפעיל את הארטילריה במקומו.

לאחר הפסקת האש ובמהלך מלחמת ההתשה במובלעת עד לאביב 1974 נותרו גדודי ארטילריה ברמה בסיוע לכוחות צה"ל. הגדודים שנמצאו במובלעת עמדו בתקופה זו תחת פיקודו של אגד 282.

אבידות ועיטורים

אנדרטה לחללי גדוד 405 במלחמה ברמת הגולן

במלחמה ספג החיל אבדות קשות: כ-180 מחייליו נפלו בקרב, כמחציתם בזירת הדרום ומחציתם בצפון. רובם נפגעו מאש ארטילרית או מתקיפות של מטוסי אויב נגד עמדות הארטילריה. עשרות חיילים אחרים נהרגו בהיתקלויות עם טנקים או חיילי רגלים של האויב, בעיקר בזירת הצפון. עשרה קציני תצפית קדמיים (קש"א) שהצטרפו לכוחות הקרקע נהרגו כאשר כיוונו מן הקו הקדמי את אש הסיוע של גדודי הארטילריה. בין 38 הקצינים שנפלו היה גם מפקד גדוד אחד - מפקד גדוד הקטיושות סגן אלוף אוריאל קידר (קולסקי), שנהרג בחזית הדרום ב-18 באוקטובר. הגדוד שספג את האבדות הכבדות ביותר במלחמה היה גדוד 405, שאיבד 21 מחייליו.

22 מחיילי החייל עוטרו בעיטורים בעקבות המלחמה. אחד מהם - בוריס וכטרמן - עוטר בעיטור המופת. האחרים עוטרו בציונים לשבח.

אנדרטת בה"ד 9 ברמת הגולן

גדודי הארטילריה שהוצבו בפיקודים

(רשימה לא מלאה לפי דגמים)

פיקוד הדרום

  • גדודי תותחים:
    • M-50: ‏402, 404, 435, 839
    • M-107: ‏55, 329, 647
    • L33: ‏341, 403
  • גדודי מרגמות:
    • 160 מילימטר מתנייעת: 485, 857
    • 120 מילימטר מתנייעת: 285, 340, 486

פיקוד הצפון

  • גדודי תותחים:
    • M-50: בית הספר לתותחנות, 328, 334 (שתי סוללות), 826, 871
    • M-109: ‏405, 899
    • M-107: ‏55 (שתי סוללות), 412
    • פריסט: 822, 827, 829
    • 155 מילימטר נגרר: 330 (תותחי M-50 שהוסבו לנגררים), 870
    • 130 מילימטר נגרר סובייטי: 846, 873
  • גדודי מרגמות:
    • 160 מילימטר מתנייעת: 313, 325, 334 (סוללה אחת)
    • 120 מילימטר מתנייעת: 335, 343, 352, 527, 833
    • 120 מילימטר נגררת: 336, 337
  • גדוד הקטיושות 270

מספר גדודים הועברו במהלך המלחמה מחזית הצפון אל חזית הדרום.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ארבל (2020) עמ' 26.
  2. ^ אשר ואשר (1997), עמ' 20.
  3. ^ סוללה ג' של גדוד 405 נפרסה בצפון רמת הגולן. היא פעלה למעשה במנותק מהגדוד וללא מפקדה, אברהם שניר, שנלווה לגדוד השריון 77 כקצין קישור ארטילרי.
  4. ^ היו אלו גדודים 330 ו-337 בהתאמה.
  5. ^ היו אלו גדודים 336 ו-833.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חיל_התותחנים_במלחמת_יום_הכיפורים&oldid=1538480"