נאומי פוזן
נאומי פוזן היו שני נאומים סודיים של ראש האס-אס היינריך הימלר ב-4 וב-6 באוקטובר 1943 בבית העירייה של פוזן שבפולין הכבושה על ידי גרמניה (אנ') הנאצית. התיעוד מנאומים אלה הוא אחד המסמכים המתעדים את בכירי גרמניה הנאצית דנים בהשמדה מתמשכת של יהודים במחנות השמדה ובבורות ירי. המסמכים הם חלק ממארג הוכחות שממשלת גרמניה הנאצית ביקשה להוציא לפועל את השואה, תכננה וביצעה אותה.
סקירה
נאומי פוזן של אוקטובר 1943 הם שניים מתוך 132 נאומים שנשא הימלר בפני פקידים של המפלגה הנאצית ואנשי אס-אס.[1] הנאום הראשון נישא בפני 92 קציני אס-אס והשני - בפני רייכסלייטרים (אנ') וגאולייטרים, וכן נציגי ממשל אחרים.[2] הם מהווים חלק חשוב ביותר מנאומי הימלר במהלך המלחמה, בכך שהם מדגימים את תפקידו של הימלר כאחד מאדריכלי הפתרון הסופי ומהווים עדות היסטורית לתמיכתם של האס-אס והמדינה הנאצית במימוש חזונם של אידאולוגי תורת הגזע הנאצית.[3]
למרות שרצח העם של היהודים לא היה נושא מרכזי בנאומים, שניהם בעלי משמעות היסטורית בהקשר זה. שלא כהרגלם של הפקידים הנאצים, לא השתמש הימלר בשמות צופן ובמילות הסוואה.[4] הוא דיבר במפורש על השמדת היהודים באמצעות רצח המוני, המתואר בתור משימה היסטורית של הנאצים. נושא זה הפך ברור בחמישה נאומים נוספים שנשא בין דצמבר 1943 ויוני 1944 בפני מפקדי ורמאכט.[5]
הקשר היסטורי
הימלר נשא את הנאומים בתקופה שבה מאמץ המלחמה הגרמני עמד בפני מכשולים מתמידים. בועידת קזבלנקה בינואר 1943 קבעו בעלות הברית כי רק כניעה ללא תנאי של גרמניה תיחשב תוצאה ראויה של המלחמה. הניצחון בקרב סטלינגרד ב-2 בפברואר 1943 היה נקודת מפנה במלחמה. נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט הודיע ב-12 בפברואר על תביעת האחראים על המלחמה ועל רצח העם, והקונגרס האמריקאי אישר זאת ב-18 במרס. חיילים אמריקאים ובריטיים נחתו בסיציליה ב-7 ביולי 1943, איטליה נכנעה וחתמה על הסכם שביתת נשק ב-8 בספטמבר, וב-1 באוקטובר שוחררה נאפולי מהכיבוש הגרמני.
הצבא האדום פתח במתקפת קיץ מוצלחת ב-17 ביולי, במהלכה פוצצו פרטיזנים ב-3 באוגוסט רבים מפסי הרכבת בעורף הגרמני של החזית המזרחית. בשבוע שבין 27 ביולי ו-3 באוגוסט 1943, בעלות הברית תקפו בהמבורג בהפצצות אוויריות במבצע עמורה (אנ'), ומפעל חימוש בפנמינדה נהרס ב-18 באוגוסט. במקביל גברה ההתנגדות נגד הכובש הגרמני. מצב חירום הוכרז בנורווגיה (17 באוגוסט) ודנמרק (29 באוגוסט). מתנגדי המשטר הנאצי פעלו להחלפת השלטון בגרמניה (חוג קרייזאו) ותכננו להתנקש באדולף היטלר (ניסיונות שהביאו למבצע ואלקיריה ב-20 ביולי 1944). על בסיס מדיניות אדמה חרוכה שהופעלה ב-4 בספטמבר עקב הנסיגה הצפויה בחזית המזרחית, נקבעו גזרי דין מוות נגד המשרתים בכוחות המזוינים שסירבו לציית לפקודות, אשר הוצגו על ידי ממשל הכיבוש הגרמני בפולין (גנרלגוברנמן) ב-2 באוקטובר.[6]
באותה תקופה, השמדת היהודים הפכה למטרה החשובה ביותר של גרמניה הנאצית.[7]
עם זאת, פעולות התנגדות יהודיות נגד רצח היהודים שיבשו את התכנון. אסירים מרדו בטרבלינקה (2 באוגוסט 1943) ובסוביבור (14 באוקטובר 1943). יהודים בגטו ביאליסטוק מרדו (16-23 באוגוסט), הדנים עזרו לרוב יהודי דנמרק לברוח.
הנאום של 4 באוקטובר 1943
הימלר לא הכין את רוב נאומיו מראש, אם כי כתב הערות תמציתיות בכתב יד. מאז סוף 1942 הרצאותיו לא תועדו בקצרנות, אבל הוקלטו באמצעות פטיפון על גבי תקליט. הקלטות אלה הוקלדו על ידי איש אס-אס והימלר הוסיף תיקונים בכתב יד ואישר את הגרסה.[8]
נאום שלוש השעות של הימלר ב-4 באוקטובר 1943 הוקלד ב-115 עמודים שהתגלו, להוציא דף אבוד, בין קובצי האס-אס שהוגשו למשפטי נירנברג תחת השם "מסמך 1919-PS".[9] המסמך הוקרא ביום ה-23 של הדיון, אם כי ביום זה לא נדונה השואה.[10] הקלטה של הנאום הזה שרדה, ואפשרה בדיקת ההבדלים הקלים בין הגרסה המודפסת לבין המקור. הבדלים אלה הם קלים, ובכל מקרה לא מעידים על שיבוש מהותי בין המקור והגרסה המודפסת.[11]
הנמענים, סיבה ותכלית
הימלר נשא את הנאום הראשון בבית העירייה ולא בארמון האימפריאלי כפי שהונח בטעות לעיתים קרובות.[12] מבין הנהגת האס-אס נכחו 33 גרופנפיהררים (אנ'), 51 אוברגרופנפיהררים (אנ') ושמונה בריגדפיהררים (אנ') מכל רחבי הרייך. רבים מהם באו מהאזורים הכבושים במזרח אירופה.[13] עקב כך חלקים גדולים מהנאום עסקו במצב הרעוע בחזית המזרחית, תוך ניסיון להסביר את ההצלחות הצבא הסובייטי כשילוב של אכזריות הקומוניסטים וחולשת בעלות בריתה של גרמניה.
רק שתי דקות של נאום עסקו בהשמדת היהודים. הימלר הניח שקהלו מיודע לירי ההמוני, לחיסול הגטאות ולקיומם של מחנות השמדה. הנאום נישא כדי להצדיק את הפשעים שכבר בוצעו ולחייב את המאזינים ל"ייעוד הנעלה" שהואצל עליהם. לכ-50 קצינים ובעלי תפקידים שלא נכחו נשלח עותק של הנאום, והוטל עליהם לאשר את קבלתו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Smith, Peterson: Heinrich Himmler Geheimreden, Speech index, pp. 268–277 f.
- ^ Richard Breitman: Heinrich Himmler.
- ^ Joachim Fest, Einführung zu Smith, Peterson: Heinrich Himmler Geheimreden, p. 15 ff.
- ^ Raul Hilberg: Die Quellen des Holocaust, Frankfurt/Main 2002, מסת"ב 3-10-033626-7, Kapitel Drastische und verschleiernde Sprache p. 123ff
- ^ Original transcript – see literature
- ^ Willi Frischauer (2013). Himmler: The Evil Genius of the Third Reich. Unmaterial Books. ISBN 1783012544.
- ^ Peter Longerich: Der ungeschriebene Befehl, Munich 2001, pp. 175–184.
- ^ Smith, Peterson: Heinrich Himmler, p. 251 f.
- ^ IMT Volume 29, p. 110-173
- ^ IMT: Band 4 (Verhandlungsniederschriften, December 1945), p. 197
- ^ "Text of Himmler's Speech, 4 October 1943". The Holocaust History Project. נבדק ב-2009-01-09.
- ^ Heinrich Schwendemann, Wolfgang Dietsche: Hitlers Schloß.
- ^ "Anwesende SS-Generäle bei der "Posener Rede"" (בגרמנית). 3sat. 2 בנובמבר 2001. נבדק ב-2009-01-09.
{{cite web}}: (עזרה)