נוסח וינה
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
נוסח וינה או מנהג וינה (בגרמנית: Wiener Ritus) היה מתכונת התפילה והטקס שאומצו בבית הכנסת הגדול של וינה ב-1826. עיקרה של מתכונת זו היה סדר, הדר, כובד ראש ושילוב מוזיקה בנוהג הקיים, שהיו שונים מאוד ממסורת התפילה האשכנזית המוכרת. "נוסח וינה" התקבל הן על הקהילה ויותר מזה על השלטונות האוסטריים.[1]
בבית הכנסת הוזמן לכהן הדרשן יצחק נח מנהיימר. רשמית אסור היה ליהודים להעסיק בעלי תפקידים דתיים למעט משגיח כשרות, ותפקידו הרשמי היה מנהל בית-הספר. כחזן שימש סלומון זולצר, שפיתח בווינה סגנון חדש לניהול המוזיקלי של טקס התפילה שכלל מקהלה, המלווה את החזן ואת התפילה בקטעים קבועים.
סגנון זה, שהתקבע בבית הכנסת שטאדטטמפל, התפרסם בכל רחבי העולם בכינוי "נוסח וינה" או "מנהג וינה", ועד היום מושפעים בתי הכנסת מסגנון התפילה שהונהג בו. מנהיימר היה רדיקלי יחסית בנעוריו, אך זנח את מנהגו זה במהרה. הוא נמנע לחלוטין מכל שינוי אידאולוגי ודחה את דוגמת ההיכל בהמבורג. התמורות שהנהיג היו אסתטיות בלבד, ותוקנו בקפידה כדי להימנע מלעורר את עוינות השמרנים בקהילה ובמיוחד השלטונות. ההיסטוריון מיכאל מאיר כתב: ”בתשומת הלב שהקדיש להדר, אסתטיקה ודרשנות על ענייני דיומא, מנהג וינה היווה רפורמה בנהוג קודם לכן. בדיוק בגלל שלא הלך הלאה, תוך דחיית השינויים האידאולוגיים שנעשו בהיכל המבורג ובאסיפות הרבנים, זו הייתה רפורמה מתאימה בהרבה לקהילה שקלטה יהודים מסורתיים רבים מהמזרח, ודוגמא לבתי-כנסת אחרים באימפריה האוסטרית.”[2] מתינותו של מנהיימר השתלמה. הוא התקבל בכבוד לביקור בפרשבורג, וב-1828 שיגר החת"ם סופר לווינה את תלמידו, אליעזר הלוי איש הורוביץ, שנתמנה בהמלצתו לרב ועבד יחד עם הדרשן. אחדות הקהל נשמרה, והורוביץ התפלל בבית-הכנסת הגדול.[3]
בין אלה שעשו שימוש בנוסח וינה היו בית הכנסת הספרדי של פראג, שנפתח לאחר שיפוצים ב-1837[4], בתי-כנסת רבים בבוהמיה, מוראביה והונגריה והיכל קורל של בוקרשט שנחנך ב-1867. הקמתו של סמינר להכשרת רבנים בווינה הוסיפה להפצת הנוסח, כי בוגרי הסמינר, שנפוצו על פני אירופה, הביאו אותו לקהילותיהם.
מהר"ץ חיות, בחיבורו הגדול נגד הרפורמים מ-1849, "מנחת קנאות", כתב על יחסו לכך: ”ובענין... להחריץ משפטי על בתי-כנסיות אלו אשר נתיסדו בוויען, פראג, פעסט ולעמבערג, כי לא שינו שם מטבע הברכות והתפילות וגם אין להם שום תפילה בלשון אשכנז... הנה בענין הדרשות בלשון צח אין בזה עון ומצד זה ראוי להצדיק מפעלותם...[5] ובעניין מה שנהגו להעמיד הבימה סמוך לארון הקודש, ולא באמצע... ומרן הכסף משנה העיד שראה בהרבה מקומות הבימה בסוף ביה"כ, לכן אין למחות באלו... ובעניין ביטול אמירת הפיוטים... תראה בהרב פרי חדש או"ח סימן קי"ב איך הרעיש העולם במה שמאבדין זמן באמירת הפיוטים וסיים כל השומע לי ומקצר כל מה שאפשר יאריך ד' ימיו ושנותיו.[6]”
בנוסח וינה חלו שינויים במהלך הזמן, זולצר התנגד תחילה לשימוש בעוגב, אך בהמשך היה לתומך נלהב שלו. נוסח וינה כלל אווירה מכובדת, אסתטיקה, דרשנות בסגנון מודרני, אך לא ערך אף שינוי עקרוני.[7] אדולף ילינק, שהחליף בתפקיד את מנהיימר, היה מתון פחות ורצה גם הוא בעוגב לליווי התפילות. בנוסף למה שערך בבית-הכנסת, הוא לא קרא את הנוסח הארמי של הכתובה מתחת לחופה, לא תבע קיום טקסי חליצה ולא התנה גיור בטבילה במקווה.[8]
ב-1868, בעקבות הענקת שוויון מלא ליהדות אוסטריה, החלו פרנסים מקהילת וינה ללחוץ לכיוון הנהגת רפורמה של ממש בעבודת בתי הכנסת. בהשפעת החלטות ועידת לייפציג ב-1869, שהנחו במוצהר להסיר את התפילות הנוגעות לחידוש עבודת הקורבנות וקיבוץ גלויות – שינויים שנערכו כבר ברוב הקהילות בגרמניה, שנטו לרפורמים – קראו גם פעילים בווינה למהלך דומה. כמו כן ביקשו להתקין עוגב שיפעל בקביעות בשבתות בשני בתי הכנסת הקהילתיים.
בעימות שהתחולל בעניין איימו האורתודוקסים בפרישה מלאה מהקהילה כמו שנעשה בהונגריה; יורשו של ילינק, הרב משה גידמן, הודיע שיתפטר אם התפילות תוסרנה.[9] לבסוף הוחלט על פשרה - התקנת העוגבים בוטלה והתפילות האמורות יאמרו מאותו זמן בלחש בלבד, כך שכל מתפלל יחליט בעצמו אם לומר ואיך לנסח את התפילות. ההסכם שהתקבל ב-1872 לא כונה בשם "רפורמה" אלא "מודיפיקציה", כדי לפייס את השמרנים. האורתודוקסים, שהתפללו במניינים נפרדים, נחלקו ביניהם: חלקם, כמו המוראבים והפולנים, לא עסקו בעניינה של הקהילה הכללית, אך ההונגרים יצאו בכל כוחם למאבק בנידון. לבסוף מנעה הפשרה את פיצול העדה המאוחדת. ”רפורמה אידאולוגית”, קבעה מרשה רוזנבליט, ”מעולם לא התחוללה בווינה.”[10][11]
לקריאה נוספת
- מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
הערות שוליים
- ^ מאיר, Response, עמ' 147-148.
- ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995, עמ' 151.
- ^ מיכאל סילבר. שורשי הפילוג ביהדות הונגריה: תמורות תרבותיות וחברתיות מימי יוסף השני ועד ערב מהפכת 1848. האוניברסיטה העברית, 1985. עמ' 46-48.
- ^ מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 180.
- ^ מנחת קנאות, עמ' 378.
- ^ מנחת קנאות, עמ' 380.
- ^ בין מסורת לקדמה, עמ' 177.
- ^ בין מסורת לקדמה, עמ' 222.
- ^ Marsha L. Rozenblit, The Struggle over Religious Reform in Nineteenth-Century Vienna, AJS Review Vol. 14, No. 2 (Autumn, 1989).
- ^ רוזנבליט, עמ' 181.
- ^ בין מסורת לקדמה, עמ' 223.
