נזירה ג'ונבלאט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נזירה ג'ונבלאט (בערבית: نظيرة جنبلاط; תעתיק מדויק: נט'ירה ג'נבלאט; 1890 - 27 במרץ 1951) הייתה מנהיגה פוליטית בלבנון במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא הצליחה לשמור על שלום ויציבות בהרי השוף בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי ששיאה היה בלבנון בשנת 1925. בזכות ההנהגה הפוליטית שאפיינה את דרכה, היא מנעה התקפות מצד הקולוניאליזם הצרפתי על בני העדה הדרוזית בהרי השוף.[1]

ביוגרפיה

נזירה ג'ונבלאט נולדה בשנת 1890 בעין אל-קנא (عين القنى) בלבנון, במחוז הרי השוף שבו התיישבו בני העדה הדרוזית בלבנון. היא הייתה בתם של א-שייח' פארס ג'ונבלאט, ואמה א-שייח'ה פרידה סעיד ג'ונבלאט. נזירה ג'ונבלאט לא קיבלה חינוך פורמלי. המנהגים והמסורת של העדה הדרוזית באותה עת, אסרו על הבנות ללמוד בבתי הספר. את החינוך קיבלה מסבתה, בדר אמאן א-דין (بدر امان الدين). היא חינכה אותה על פי המסורת והמנהגים של העדה והדת הדרוזית. בהמשך היא רכשה השכלה ולימודים מידי מורים פרטיים שהגיעו לביתה, שעיקרה היה לימוד השפות האנגלית והצרפתית. ההשכלה שרכשה והחינוך שקיבלה בבית, תרמו באופן משמעותי ליכולות שלה להנהיג ולכהן בתפקיד פוליטי, בתרבות שבה חל איסור מוחלט על נשים להשתתף בפעילות פומבית ובפרט בפעילות פוליטית.[2] היא התחתנה בגיל 15 עם פואד ג'ונבלאט, שהיה מושל מחוז הרי השוף בתקופת האימפריה העות'מאנית, ובתחילת המנדט הצרפתי בלבנון. בעלה נולד בשנת 1885 באל-מוכתארה (المختارة).[3] כשהיה בן 8 אביו מת, והוא גדל אצל דודו. פואד ג'ונבלאט למד בבית הספר במחוזו, והמשיך את השכלתו הגבוהה באוניברסיטה האמריקאית בביירות. בשנת 1919 מונה כמושל מחוז הרי השוף. ב-6 באוגוסט 1922 נרצח ג'ונבלאט בוואדי עינבאל (وادي عينبال) על ידי שכיב והאב (شكيب وهّاب), שהיה אחד הפעילים במאבק נגד המנדט הצרפתי.[4] לאחר מותו של בעלה, נותרה נזירה עם בתה לינדה ובנה כמאל ג'ונבלאט, שהיה בעת מותו של אביו בן ארבע. מטרתה של נזירה הייתה לשמור על מעמדה החברתי והפוליטי של משפחת ג'ונבלאט ולפיכך החליטה למלא את מקומו הפוליטי ותפקידו כמושל הרי השוף. בנוסף לכך, ראתה חשיבות בשמירת הכוח הפוליטי שהיה לבעלה, כדי להעבירו בהמשך לבנה כמאל.[5] התקופה שבה הנהיגה נזירה ג'ונבלאט הייתה ייחודית. מכיוון שהזירה הפוליטית בתקופה זו נשלטה לחלוטין על ידי הגברים.

זהותה הפוליטית

הפוליטיקה המקומית

לאחר מותו של פואד ג'ונבלאט, שררה בארמון אל-מוכתארה (قصر المختارة) אווירה של בלבול ומתח פוליטי, מכיוון שהיורשים הזכרים של פואד היו עדיין ילדים. כתוצאה מכך, נוצר ואקום בפוליטיקה המקומית בהרי השוף. באותה עת התבסס המנדט הצרפתי, והתחזקה החלוקה וההפרדה של האזרחים לקבוצות פוליטיות קטנות. בשנת 1923 הגיש עלי ג'ונבלאט (علي جنبلاط), אחיו של פואד ג'ונבלאט את התפטרותו מתפקיד קאימקאם של מחוז אל-שוף ועזב את ארמון אל-מוכתארה. בעקבות זאת, לקחה נזירה ג'ונבלאט על עצמה את המנהיגות הפוליטית של משפחת ג'ונבלאט והייתה לאישה הראשונה שהייתה מנהיגה בפוליטיקה הלבנונית ובהיסטוריה של העדה הדרוזית.[6] בתחילת דרכה, התמודדה נזירה ג'ונבלאט מול השינויים הפוליטיים שהתרחשו בלבנון שהשפיעו על הרי השוף. תפקידה הפוליטי היה מאד רגיש ושנוי במחלוקת, ומטרתה הייתה לשמור על רגיעה פוליטית. היא זכתה בכבוד והערכה מאנשי הפוליטיקה הלבנונים, הצרפתיים והדרוזים.[7]הסיבות לכך היו:

  • אישיות ייחודית: - מיומנותה וכישוריה אפשרו לה להתקדם בתפקידה הפוליטי. האזרחים בהרי השוף העריכו אותה ונתנו בה אמון אחרי מות בעלה. התבונה והאצילות שאפיינו אותה, הפכו אותה למנהיגה פוליטית מובילה ומשפיעה. ג'ונבלאט קיבלה את פני האזרחים בארמון אל-מוכתארה, הקשיבה למצוקותיהם, התעניינה בחיי היומיום שלהם ובמקור פרנסתם ועזרה להם. בנוסף, זכרה את שמותיהם של האזרחים גם אם פגשה אותם פעם אחת בלבד.[8]
  • סלילת הדרך הפוליטית לבנה כמאל: - זה היה השיקול העיקרי להחלטתה למלא את תפקידו הפוליטי של בעלה; לסלול את דרכו הפוליטית של בנה כמאל, שהיה בן ארבע שנים בעת מות אביו, כמנהיג פוליטי של הדרוזים בלבנון. אהבתה הגדולה לבנה, גרמה לה להיות מנהיגה פוליטית בעצמה עד שיגדל וימלא בהמשך את מקומה. בעקבות כך, ההנהגה הפוליטית של הרי השוף נשארה בידי משפחת ג'ונבלאט.[9]
  • יחסיה עם האזרחים: אחד המאפיינים שעזרו לנזירה ג'ונבלאט להיות מקובלת על אזרחי גבל השוף, היה טמון ביכולתה להפגין אמפתיה לענייניהם האישיים ולסייע להם. בתמורה זכתה להבעת אמון ולתמיכה במנהיגותה מצד האזרחים. נזירה הקפידה לשמור על המסורת הדרוזית, וזכתה בשל כך לתמיכתם של הגברים הדרוזים השמרניים והדתיים בהרי השוף, שתרמה אף היא להגשמת שאיפותיה הפוליטיות.[10] בשנת 1924 הצליחה לקבל את תמיכת השיח'-אלעקל (شيخ العقل), המנהיג הרוחני של הדרוזים בלבנון. הביקור הראשון שלו בארמון אל-מוכתארה היווה תמיכה רשמית בתפקידה הפוליטי. לאחר ביקורו, הייתה נזירה ג'ונבלאט לאחת מהמעוזים הפוליטיים המשפיעים ביותר בתקופה זו בהרי השוף ובלבנון.[11]

פוליטיקה ושלטונות המנדט הצרפתי

ג'ונבלאט המשיכה בדרכו הפוליטית של בעלה וידעה להתמודד כמוהו מול המנדט הצרפתי. הצרפתים ראו בתנועה הלאומית הערבית (الحركة الوطنية العربية) והנאורות הלאומית (النهضة القومية), איום על קיומם בלבנון. לעומת זאת, ג'ונבלאט שמרה על עמדה פוליטית נייטרלית. היא אפשרה ניהול משא ומתן מדיני מול הצרפתים, תוך שמירה על האינטרסים של הדרוזים בהרי השוף, ובכך חיזקה את מעמדה הפוליטי בתוך העדה הדרוזית בלבנון.[12]

הנהגתה הפוליטית והשפעתה על מהלכי הלחימה מול הצרפתיים העצימו את הערכתם לה כאשת פוליטיקה. הצרפתיים קראו לה הגברת של הארמון - The lady of tha palace (סיידת אל-קס'ר سيدة القصر). נזירה ג'ונבלאט נמנעה מהפיכת הר הלבנון לאזור לחימה מול הצרפתיים. המצב הביטחוני בהר הלבנון בין השנים 1924–1925 היה מתוח, מכיוון שהיווה מקום אסטרטגי ללחימה. בשנת 1925, תקפו הצרפתיים את אנשי עיירת בעד'ראן א-שוף (بعذران الشوف). הכוחות הצרפתיים התגברו על הכוחות של הדרוזים וכמעט היו על סף כיבוש. נזירה ג'ונבלאט הביעה את עמדתה וכוונתה לשמור על עיירת בעד'ראן מהכוחות הצרפתיים. היא ביקשה להיפגש עם מפקד ההתקפה הצרפתית הקולוניאל קלימאנסו. בפגישתה איתו היא הצליחה לשכנעו לחזור מההתקפה הצרפתית על הדרוזים בהר השוף. היא קיבלה את הבטחתו שאף אזרח דרוזי לא ייפגע במשך כל התקופה של המנדט הצרפתי. הבטחתו של הקולוניאל קלימאנסו התקיימה בפועל במשך כל התקופה שבה נזירה ג'ונבלאט כיהנה בתפקידה הפוליטי. בעקבות הלחימה שהייתה בבעד'ראן, אכפו הצרפתיים את גבית המסים מאזרחי הרי השוף. הסכומים היו גבוהים מאד בעבור האזרחים. ג'ונבלאט פנתה לאנשי המנדט הצרפתי באזור על מנת להוריד מסכומי הגבייה ובקשתה נענתה בחיוב.[13] ג'ונבלאט ניהלה אסטרטגיה פוליטית מותאמת מול המנדט הצרפתי. שמהותה הייתה לשמור על אזור השוף מחוץ לטווח הכיבוש והלחימה הצרפתית. היא רצתה לשמור על איזון בין האזרחים מהדתות השונות. בעקבות כך, היא מנעה את יצירת אווירת לחימה למתנגדי המנדט הצרפתי בתוך האזור. היא ראתה במנדט הצרפתי כוח פוליטי, שבשם הלחימה וההתנגדות לו, עלולים האזרחים להיגרר אחרי מלחמת אזרחים מיותרת. לכן, היא העדיפה לשמור את הכוחות הצרפתיים מחוץ לאזור הרי השוף.

בשנת 1925, ביקר הנציג הצרפתי הנרי דה גובינל בארמון אל-מוכתארה פעמים רבות. בפגישותיו עם נזירה ג'ונבלאט נעשו מאמצים רבים, על מנת לישר קו בין כוחות המנדט הצרפתי לבין עמדותיה הפוליטיות. לבסוף הייתה הסכמה בין שני הצדדים. ג'ונבלאט הביעה הסכמתה שהדרוזים בלבנון, בהרי השוף לא יילחמו מול המנדט הצרפתי ולא יתנגדו לו. מצד שני, הצרפתיים הסכימו לשמור את כוחותיהם רחוק מאזור הרי השוף ולא לפגוע פיזית או כלכלית באינטרסים של הדרוזים בלבנון.[14] בין הצרפתיים לנזירה ג'ונבלאט היו יחסי אמון הדדי. הצרפתיים סמכו עליה ואף חששו שתשנה את עמדתה הפוליטית כלפיהם. מכיוון שמאזן הכוחות היה לטובתה, היא הייתה בעמדת מפתח ומוקד הכוח בזירה הפוליטית בלבנון.[15]

יחסיה הפוליטיים

עם הסורים

ב-12 באוגוסט 1925, תקף הצבא הצרפתי שמנה ששת אלפים חיילים, אזורים סמוכים לא-סווידא (السويداء) בסוריה. כתוצאה מההתקפה הזו, אסרו החיילים הצרפתיים מספר רב של מורדים סורים באזור. הצרפתיים פנו לנזירה ג'ונבלאט כדי שתעזור להם להגיע להסכם ופשרה עם המנהיגים הסורים. ג'ונבלאט הסכימה לעזור לצרפתיים, ואף הצליחה לגייס את המנהיגים הבאים: פריד ביק אלעמאד (فريد بيك العماد), אל-שיח' רשיד אמיר א-דין (رشيد امير الدين), פאיז ביק אלעמאד (فايز بيك العماد), אשיח' קאסם אבו שקרא (الشيخ قاسم ابو شقرا), אשיח' ווהבה טליע (الشيخ وهبة طليع) .התנאי להסכמתה היה, שהחיילים הצרפתיים ישחררו את האסירים הסורים לחופש. שחרור האסירים הסורים הדגיש את השפעתה הפוליטית של נזירה ג'ונבלאט על הצרפתיים. הסכם הפשרה שהתקיים בן הסורים לצרפתיים קידם את מעמדה הפוליטי של נזירה ג'ונבלאט בעיני המנהיגים הסורים.[16] לעומת זאת, קיימת מחלוקת לגבי עמדתה הפוליטית של נזירה ג'ונבלאט לגבי המהפכה של סולטאן אל-אטרש והמרד הדרוזי בסוריה שהיה בין השנים1925–1927. מהפך זה נעשה למען עצמאותם של הסורים כנגד הכיבוש הצרפתי. כפי שהוצג לעיל בתקופת המרד הסורי, היה שיתוף פעולה בין הדרוזים בסוריה לבין הדרוזים בלבנון. הסיבה לכך היא תכונת המיעוט הדרוזית המשותפת לכל עם מיעוטים. נזירה ג'ונבלאט לא הביעה התנגדות למרד הדרוזי בסוריה. היא ניסתה לעזור בהפסקת הלחימה בין הסורים לצרפתיים. מצד שני היא סירבה להרחיב את פעילות הלחימה בהרי השוף. היא נמנעה מהפיכתו לאזור לחימה נוסף בין הצרפתיים לדרוזים בלבנון. מכיוון שהר השוף מתאפיין באוכלוסייה רב תרבותית (דרוזים, מוסלמים ונוצרים). היא חששה שהלחימה נגד הצרפתיים עלולה לגרום לשסע בין העדות בתוך הר השוף ולמלחמת אזרחים. לכן, היא מנעה התרחבות הלחימה בלבנון ושמרה על איזון ורגיעה בהר השוף. אף על פי שעמדתה הייתה שנויה במחלוקת בקרב הדרוזים בסוריה, נזירה ג'ונבלאט הייתה משוכנעת ואחראית לקבלת החלטה זו ופעלה על פיה.[17]

עם הנוצרים

איש הדת הנוצרי גריגוריס אבי סמרא (غريغوريس ابي سمرا) תיאר את יחסיה הפוליטיים של נזירה ג'ונבלאט עם הנוצרים כיחסי הערכה, כבוד ואחווה. בתחילת המנדט הצרפתי, חלק רב מהאזרחים הנוצרים שחיו בהרי השוף היו בסכנה ואיום מצד החיילים הצרפתיים. ג'ונבלאט פתחה את דלתותיו של ארמון אל-מוכתארה לגיבוש המנהיגים הפוליטיים הנוצרים יחד עם הדרוזים. מטרתה הייתה ליצור אחדות לאומית בזמן הכיבוש. המפגש הזה זכה לשבח מאנשי הדת הנוצרים: אגסטין אל-בסותאני (اغسطين البستاني) ואתנאסיוס כריאטי (اثناسيوس خرياطي). הם הדגישו שיוזמתה של נזירה ג'ונבלאט למפגש בין הנוצרים והדרוזים מעיד על כוונתה ליצור קשר של אחדות בין שתי העדות, בזמן מלחמה.[18]

עם בשארה ח'ורי

נזירה ג'ונבלאט תמכה במפלגתו של אמיל אדה, יריבו של נשיא לבנון בתקופת המנדט הצרפתי בשארה אל-ח'ורי. היא הביעה את התנגדותה למפלגת הבלוק החוקתי שבשארה אל-ח'ורי השתייך אליה. הוא כתב ביומנו על יחסיו עם נזירה ג'ונבלאט בשנת 1946 תחת הכותרת: הכיסא של בית אדין ודאר אל-מכותארה (كرسي بيت الدين ودار المختارة). ביומנו הוא מדגיש את הערכתו לאישיותה הפוליטית והשפעתה הרבה על המנהיגים הפוליטיים הנוצרים. הוא ציין שנזירה ג'ונבלאט הייתה דמות פוליטית מוערכת על ידי היועצים הצרפתיים ואנשי המנדט הצרפתי. הוא מציין שהיא הצליחה אחרי מות בעלה, לשמור על מאזן הכוחות בתוך ארמון אל-מוכתארה. למרות ההתנגדות והסלידה שהביעה נזירה ג'ונבלאט כלפי בשארה אל-ח'ורי. להתנגדות זו קיימות סיבות שורשיות שקשורות להיסטוריה של משפחת ג'ונבלאט. בשארה אל-חו'רי ומפלגתו תמכו במשפחת ארסלאן המתחרה הפוליטית לאורך דורות למשפחת ג'ונבלאט. תמיכתו הפוליטית במשפחת ארסלאן העצימה סלידה זו בתקופת הנהגתו של פואד ג'ונבלאט. כתוצאה מכך, נזירה ג'ונבלאט הביעה התנגדותה לבשארה אל-ח'ורי.[19]

השפעתה על כמאל ג'ונבלאט

שנותיו הראשונות

למרות תפקידה הפוליטי, המשיכה נזירה ג'ונבלאט לגדל את ילדיה, לינדה וכמאל. היא השפיעה מאד על תחילת דרכו של כמאל ג'ונבלאט. בשנת 1926 החל כמאל ג'ונבלאט ללמוד בבית הספר על שם האב לזרוס באינטורה. במכתביה של נזירה ג'ונבלאט עם עדנאן א-שהאל (عدنان الشهال), היא מפגינה את השפעתה ודאגתה להמשך לימודיו האקדמאים של כמאל. במכתבים היא מתייעצת עם עדנאן אשהאל, מבקשת את עזרתו ומגייסת אותו על מנת לשכנע את כמאל ללמוד משפטים, אף על פי שכמאל לא רצה בכך. כמאל ג'ונבלאט רצה ללמוד רפואה, ולהיות רחוק מהחיים הפוליטיים. מצד שני נזירה ניתבה וסללה את הדרך הפוליטית לבנה. בשנת 1945 סיים כמאל תואר במשפטים באוניברסיטת סנט ג'וזף.[20] במכתבה מה-23 באוגוסט 1937 היא כותבת[21]: "בני כמאל סיים את הבגרות בהצלחה. אני פונה אליך, מכיוון שבעזרתך אפשר לחזק את הרצון שלו ללמוד משפטים. ניסיונך כשופט ישפיע עליו, וישכנע אותו ללכת בדרך זו. הוא רוצה ללמוד פילוסופיה, אך איני רואה את זה לנכון לכמאל. ביקשתי מחברי המשפחה לשכנעו לוותר על זה. בינתיים חכמת מנהל את החיים הפוליטיים ביחד איתי. אך אני רוצה שכמאל ישתלב בפוליטיקה".

תחילת דרכו הפוליטית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כמאל ג'ונבלאט

בשנת 1943 פילסה נזירה ג'ונבלאט את הדרך לכניסתו של כמאל לפוליטיקה בלבנון. לאחר פטירתו של חיכמת ג'ונבלאט, היא שיתפה פעולה עם המנדט הצרפתי, הפוליטיקה המארונית ואמיל אדה. היא יצרה מערך חדש ומובטח לבנה שאפשר לו להצליח בבחירות. בספטמבר 1943 נבחר בפעם הראשונה לפרלמנט הלבנוני כנציג מחוז הרי השוף. הוא הצטרף לאופוזיציה לממשלה בראשות מפלגת הבלוק החוקתי שהונהגה על ידי נשיא לבנון בשארה אל-ח'ורי. אחרי הצלחתו של הבן בבחירות, פרשה נזירה ג'ונבלאט מהחיים הפוליטיים. היא השיגה את מטרתה השארת ההנהגה הפוליטית בתוך משפחת ג'ונבלאט, ובנה כמאל הפך למנהיג הפוליטי של הרי השוף.[16]

הפרידה והסכסוך הפוליטי

דרכו הפוליטית של כמאל התפצלה והייתה שונה מדרכה של אמו. כמאל הקים קו פוליטי חדש, אשר תומך במעמד הפועלים. הוא התנגד לפוליטיקה שדגלה בה אמו. הוא ראה בפוליטיקה שלה כמעודדת את המעמד הגבוה והמשפחות האריסטוקרטית, בנוסף לתמיכתה במנדט הצרפתי.[22] המתיחות בין כמאל ונזירה ג'ונבלאט התגברה ב-1 במאי 1949. כאשר במסיבת תה שאותה ערך כמאל הוא הזמין את חבריו מהזירה הפוליטית. במסיבה זו הוא הודיע על הקמת המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרוסיבית. נזירה ג'ונבלאט התנגדה בתוקף לפעילות הפוליטית של בנה והקמת המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית. היא התנגדה לקריאתו בא-רפיק' (الرفيق) על ידי חבריו. היא ניסתה להפעיל עליו לחץ רב על מנת להפסיק את פעילותו הפוליטית שאליה הוא חותר. בנה, בשונה מהפעמים הקודמות, סירב הפעם להיענות לאמו. בעקבות עמדותיו של בנה, עברה נזירה ג'ונבלאט לגור עד סוף חייה בארמון בתה לינדה וגיסה חיכמת ג'ונבלאט.[23]

האישה נזירה ג'ונבלאט

נזירה ג'ונבלאט שמרה על המנהגים והמסורת הדרוזית לאורך תפקידה הפוליטי. היא ייצגה את האישה הדרוזית והמסורת במשך כל חייה. היא שמרה על קוד הלבוש הצנוע, כמקובל בעדה הדרוזית. הופעתה הייתה מאד צנועה עם כיסוי שחור לראש ולפנים. בגיל חמישים וחמש, היא החליפה את כיסוי הראש השחור בכיסוי הלבן (כיסוי הלבן מיועד לנשים דתיות אדוקות יותר). נזירה ג'ונבלאט לא נהגה להיפגש עם גברים בנפרד. היא דאגה תמיד שהפגישות שלה עם אנשי פוליטיקה מערביים וגנרלים יהיו בנוכחות גברים ממשפחתה.[24]

הגנרל קלימאן גראנקור הצרפתי, שביקר את נזירה בשנות העשרים, מתאר אותה לפי הציטוט הבא ,[25][26]: "היא יצאה לקבל את פנינו, כאשר שני גברים עמדו מאחוריה. היא לבשה שמלה בסגנון אירופאי. כיסתה את פניה בכיסוי שחור. ניתן לראות רק את עיניה שמשדרות ביטחון וערנות. היא בירכה אותנו בצרפתית ואנגלית. היא דומה למלכות שבמזרח. קומתה גבוהה, תנועותיה מאוזנות. היא התאפיינה בצניעות, והיה לה זיכרון מצוין. היא זכרה את כל שמות האנשים שביקרו אותה, אפילו פעם אחת בלבד. אישה אחת כמו נזירה ג'ונבלאט - גאונה, שתי נשים כמוה - סכנה, שלוש נשים כמוה - אסון".

נזירה ג'ונבלאט המשיכה לשמור על המסורת הדרוזית גם כשהייתה במעמד פוליטי, מכיוון שרצתה להמשיך לקבל את תמיכתם של השיח'ים הדרוזים בהרי השוף. היא ידעה שללא תמיכתם, ההנהגה הפוליטית תחמוק ממשפחת ג'ונבלאט. לשיח'ים היה כוח השפעה מתוקף חשיבותם הדתית והרוחנית בתוך העדה הדרוזית.[27] היא קיבלה לא רק את פניהם של אנשי פוליטיקה, אלא גם פניהם של תיירים שביקרו בלבנון והרי השוף. ויליאם סיברוק (William Seabrook), הוא סופר ועיתונאי שתיעד את המסעות שלו בעולם ומחבר הספר הרפתקאות במדינות ערב "Adventures in Arabia" בשנת 1927. בספר הוא מקדיש פרק בשם "האישה הרעולה מאל-מוכתארה" (The veiled lady of the Mokhtara) לתיאור המפגש שלו עם נזירה ג'ונבלאט בתוך ארמון אל-מוכתארה, כחלק מהמסע שלו במדינות ערב. בספרו הוא מתאר אותה, כאישה שמתעניינת במעמד הנשים בעולם המערבי, בפמיניזם ובזכויות פוליטיות לנשים. הוא אמר עליה שהיא קיבלה את פניהם בכבוד, ואירחה אותם ביחד עם גברים ממשפחתה. בהמשך הפרק הוא מתייחס לחזותה החיצונית של נזירה ג'ונבלאט ואל פניה המוסתרים על ידי הרעלה.[28] מאי ארסלאן, אשתו של כמאל ג'ונבלאט, תיארה את נזירה ג'ונבלאט כאגדה נשית, מהנשים הראשונות שהובילו בפוליטיקה של המזרח התיכון. אשר התאפיינה בנבונותה כחמה, חכמה כאבא, מנהיגה כבעלה, ונאמנה לילדיה. מאי ידעה שחמותה התנגדה לפעילותו הפוליטית של כמאל ולהקמת המפלגה וניסתה לשכנעה לחדול מהרעיון.[29] בשנת 1945 ביקרה הודא שעראווי, פמיניסטית ומנהיגה ממצרים, את נזירה ג'ונבלאט בארמון אל-מוכתארה. היא תיארה אותה, כאישה המנהיגה את הגברים בלבנון, היא נתנה לה את שם התואר אל-זעימה (الزعيمة), המנהיגה. שם תואר זה ניתן בתקופתה של נזירה ג'ונבלאט לגברים מנהיגים בלבד. על פי המנהגים הדרוזיים האישה לא הייתה ראויה לשם תואר זה. אבל בזכות התבונה והחכמה היא הצליחה לשבור את הכלל.[30]

מותה

נזירה ג'ונבלאט, אשת הארמון, הלכה לעולמה ב-27 במרץ 1951, בבית חולים סאן שארל הגרמני בביירות. היא סבלה מבצקת ברגליים ובריאות. היא נקברה בהרי השוף באל-מוכתארה. לאחר מותה, לא נכחו או השתתפו יותר נשים דרוזיות בפוליטיקה הלבנונית, כמו שנזירה השפיעה והנהיגה בחצי הראשון של המאה העשרים.

דמותה בספרות וקולנוע

אישיותה של נזירה ג'ונבלאט שימשה את הסופר הצרפתי פייר בנואה (Pierre Benoit) כמודל לגיבורת הרומן שכתב בשנת 1924 La Châtelaine du Liban (בעלת הארמון מלבנון). הנרטיב שבספר מתרחש בסוריה. כאשר היא מגלמת את הדמות של האישה המסתורית שמנהיגה בתוך הארמון, תחת הקולוניאליזם הצרפתי.[31] בשנת 2003 יצא סרטו התיעודי של הבמאי סמיר חבשי (سمير حبشي) העוסק בחייה של נזירה ג'ונבלאט, שנקרא סיידת אלק'סר (سيدة القصر), אשת הארמון. הסרט מתעד את חייה הפוליטיים של משפחת ג'ונבלאט תוך התמקדות בתקופת הזמן של המאה ה-20. הסרט הוכתר כסרט הערבי הדוקומנטרי הראשון בקולנוע הלבנוני.[32]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • عدنان الشهال, الزعيمة والقاضي, رياض الريس للكتب والنشر, 2002, بيروت, لبنان. (ספר שמאגד את המכתבים שכתבה נזירה ג'ונבלאט לשופט ג'מיל אל-שהאל. המכתבים מציגים את אורחות חייה של נזירה, השפעתה על בנה, ודעותיה הפוליטיות, בין השנים 1933–1943).
  • صالح زهر الدين,كمال جنبلاط والعائلة الجنبلاطية, المركز الثقافي اللبناني, 2006, بيروت, لبنان.(ספר ראשון, מסדרה של ספרים על המשפחה הג'ונבלאטית, תיעוד על ההיסטוריה של המשפחה והשפעתה על הפוליטיקה בלבנון).
  • تيموفيف, ايغور, "كمال جنبلاط: الرجل والاسطورة", ترجمة خيري الضامن. دار النهار للنشر. بيروت سنة 2000 (ספר שעוסק בהיסטוריה והאישיות של כמאל ג'ונבלאט).
  • الدروز مسلكا ومعتقدا, تيسير توفيق ابو حمدان, شركة الشرق الاوسط للطباعة, عمان, الاردن. 1995.(ספר על המנהגים והמסורית בעדה הדרוזית).
  • 1924,Pierre Benoit, La Châtelaine du Liban (רומן שבו הסופר מציג את נזירה ג'ונבלאט כגיבורה, בתקופת המנדט הצרפתי).
  • المرأة في المجتمع الموحدين الدروز بين الامس واليوم, اديل حمدان تقي الدين, دار الجكمة, 2007. (ספר שעוסק במעמד האישה הדרוזית בין העבר להווה).
  • William Seabrook, Adventures in Arabia: Among the Bedouins, Druzes, Whirling Dervishes, and Yezidee Devil Worshipers, Gorgias Press, 2007.
  • Samir Kassir, Beirut, University of California Press, 2010

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ابو عز الدين, الدكتورة نجلا, الدروز في التاريخ, دار العلم للملايين, بيروت, لبنان. 1990, עמ' 319. (ספר שעוסק בהיסטוריה של הדרוזים)
  2. ^ عدنان الشهال,الزعيمة والقاضي, رياض الريس للكتب والنشر, 2002, بيروت, لبنان. עמ' 131. (ספר שמאגד את מכתביה של נזירה ג'ונבלאט)
  3. ^ تيموفيف, ايغور, "كمال جنبلاط: الرجل والاسطورة", ترجمة خيري الضامن. دار النهار للنشر. بيروت سنة 2000. עמ' 32–34. (ספר שעוסק בהיסטוריה והאישיות של כמאל ג'ונבלאט)
  4. ^ إبراهيم عبد الكريم كريدي,"ابناء الشرق" مكتبة نوفل, بيروت, لبنان. עמ' 446–447. (ספר שעוסק באנשים פוליטיים במזרח התיכון)
  5. ^ الباشا, الدكتور محمد خليل, معجم اعلام الدروز, الدار التقدمية, المركز الوطني للمعلومات والدراسات, المجلد الاول. 1990, بعقلين, الشوف, لبنان.עמ' 405-406.(ספר שעוסק במנהיגים הדרוזים)
  6. ^ تيموفيف, ايغور, "كمال جنبلاط: الرجل والاسطورة", ترجمة خيري الضامن. دار النهار للنشر. بيروت سنة 2000.المجلد الاول. עמ' 20. (ספר שעוסק בהיסטוריה והאישיות של כמאל ג'ונבלאט)
  7. ^ صالح زهر الدين, كمال جنبلاط والعائلة الجنبلاطية, المركز الثقافي اللبناني, 2006, بيروت, لبنان. עמ' 160-165(ספר שמציג את ההיסטוריה של משפחת ג'ונבלאט והשפעתה הפוליטית בלבנון)
  8. ^ عدنان الشهال,الزعيمة والقاضي, رياض الريس للكتب والنشر, 2002, بيروت, لبنان. עמ' 17. (ספר שמאגד את מכתביה של נזירה ג'ונבלאט)
  9. ^ تيموفيف, ايغور, "كمال جنبلاط: الرجل والاسطورة", ترجمة خيري الضامن. دار النهار للنشر. بيروت سنة 2000.עמ' 21. (ספר שעוסק בהיסטוריה והאישיות של כמאל ג'ונבלאט)
  10. ^ د. محمد خليل الباشا: ((معجم اعلام الدروز)), المجلد الثاني, עמ' 124. (ספר שעוסק במנהיגים הפוליטיים הדרוזים)
  11. ^ ارشيف النهار, 8 نيسان/ אפריל 1987. (מתוך הארכיון של העיתון הלבנוני א-נהאר)
  12. ^ ارشيف النهار, 28 نيسان/אפריל 1987.(מתוך העיתון הלבנוני א-נהאר)
  13. ^ تيموفيف, ايغور, "كمال جنبلاط: الرجل والاسطورة", ترجمة خيري الضامن. دار النهار للنشر. بيروت سنة 2000. עמ' 28. (ספר שעוסק בהיסטוריה והאישיות של כמאל ג'ונבלאט)
  14. ^ Philip Shukry Khour. Syria The Politics of Arab Nationalism and the French Mandate, 1920-1945 עמ' 312-330
  15. ^ تيموفيف, ايغور, "كمال جنبلاط: الرجل والاسطورة", ترجمة خيري الضامن. دار النهار للنشر. بيروت سنة 2000.עמ' 79. (ספר שעוסק בהיסטוריה והאישיות של כמאל ג'ונבלאט)
  16. ^ 16.0 16.1 صالح زهر الدين, كمال جنبلاط والعائلة الجنبلاطية, المركز الثقافي اللبناني, 2006, بيروت, لبنان. עמ' 166 (ספר שמציג את ההיסטוריה של משפחת ג'ונבלאט והשפעתה הפוליטית בלבנון)
  17. ^ شوكت إشتي, الستّ نظيرة جنبلاط من جذور العائلة إلى ربوع الوطن, دار النهار للنشر, 2015, بيروت, لبنان. עמ' 75–80. (ספר שמציג את ההיסטוריה הפוליטית של משפחת ג'ונבלאט, ממאה ה18 עד המאה ה-21. הספר מתמקד בתפקידה של נזירה ג'ונבלאט בשימור ההנהגה הפוליטית בתוך משפחת ג'ונבלאט והסיבות שתרמו לכך
  18. ^ Samir Kassir, Beirut, University of California Press, 2010 עמ' 482-484
  19. ^ حقائق لبنانية, بشاره خليل الخوري, منشورات اوراق لبنانية, بيروت. 1960. עמ' 59.(ספר אוטוביוגרפי מהיומנים שכתב נשיא לבנון בשארה אלח'ורי)
  20. ^ عدنان الشهال,الزعيمة والقاضي, رياض الريس للكتب والنشر, 2002, بيروت, لبنان. עמ' 63, 115. (ספר שמאגד את המכתבים שכתבה נזירה ג'ונבלאט לשופט ג'מיל אל-שהאל. המכתבים מציגים את אורחות חייה של נזירה, השפעתה על בנה, ודעותיה הפוליטיות, בין השנים 1933–1943)
  21. ^ عدنان الشهال,الزعيمة والقاضي, رياض الريس للكتب والنشر, 2002, بيروت, لبنان.עמ'119
  22. ^ אתר שעוסק בהיסטוריה האישית של כמאל ג'ונבלאט
  23. ^ פרק ראשון מסרט דוקומנטרי על חייו של כמאל ג'ונבלאט
  24. ^ الدروز مسلكا ومعتقدا, تيسير توفيق ابو حمدان, شركة الشرق الاوسط للطباعة, عمان, الاردن. 1995. עמ' 248–249 (ספר על המנהגים והמסורית בעדה הדרוזית)
  25. ^ Grancourt, c. AN Levant, Histories de brigands Vraies. Editions Victor Attinger, Paris, 1936, p.129
  26. ^ الواقع الدرزي وحتمية التطور- رابطة العمل الاجتماعي, 1962, עמ' 137
  27. ^ المرأة في المجتمع الموحدين الدروز بين الامس واليوم, اديل حمدان تقي الدين, دار الجكمة, 2007. עמ' 109–114. ספר על התפתחות מעמד האישה הדרוזית בין העבר להווה)
  28. ^ William Seabrook, Adventures in Arabia: Among the Bedouins, Druzes, Whirling Dervishes, and Yezidee Devil Worshipers, Gorgias Press, 2007. עמ' 208-209
  29. ^ مقابلة مع السيدة مي جنبلاط في 3 كانون الاول 1981 (المكتبة الوطنية). ריאיון עם מאי ארסלאן, הספרייה הלאומית
  30. ^ صالح زهر الدين, كمال جنبلاط والعائلة الجنبلاطية, المركز الثقافي اللبناني, 2006, بيروت, لبنان. עמ'170
  31. ^ Travaux et jours. Beirut: Centre culturel universitaire, Université Saint-Joseph. 1998. p. 112 (ספר בצרפתית, שעוסק בניתוח והשפעת הקולוניאליזם על הספרות)
  32. ^ תקציר של הסרט באנגלית
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נזירה_ג%27ונבלאט&oldid=1564941"