נעמן דילר
 | |
| ידוע בשל | מעשי שוד שביצע |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1956–1983 (כ־27 שנים) |
נעמן דילר - לידור (7 בינואר 1939 – 2004) היה פורץ ישראלי. פרץ, בין השאר, לבנק הלוואה וחסכון בתל אביב ולמוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים וגנב רכוש רב.
ביוגרפיה
נעמן דילר נולד לארנה ולצבי, חברי קיבוץ עין המפרץ. בהיותו בן שנה, עברה אמו לקיבוץ עין החורש, וכעבור שלוש שנים הצטרפו אליה בעלה ובנה.
ארנה פרידמן דילר הייתה אשת חינוך ואף עבדה כעוזרת בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק בוורשה. לאחר עלייתה לישראל, פרסמה מאמרים חינוכיים רבים בכתבי העת של התקופה, כגון "אורים להורים". זאב גלר ראש עיריית כפר סבא מינה אותה ליועצת החינוכית של העירייה והיא שימשה בתפקיד זה במשך שנים רבות. היא זכתה לאריכות ימים והובאה למנוחות בעין החורש במאי 2012, בת 103 במותה. נטמנה ליד בעלה ובנה, נעמן[1].
ב-1956 התגייס נעמן לצה"ל והתקבל לקורס טיס. במהלך הקורס, ערך תצוגת אקרובטיקה מעל קיבוצו, ובעקבות זאת הודח מהקורס ונידון למאסר צבאי[2]. בשנת 1959 נלכד גונב מבתי החברים בקיבוץ בזמן שהתקיימה בו הלוויה, וגורש מהקיבוץ[2].
משנת 1960 גר אצל דודתו בתל אביב ועבד כפקיד בבנק ובחברות ביטוח. ב-1964 החל לגנוב מכוניות ולפרוץ לחנויות.
הפריצה לבנק להלוואה וחיסכון בתל אביב
באוקטובר 1967 ביצע דילר פריצה מתוכננת בקפידה, שנודעה בציבור כמתוחכמת ביותר, לבנק להלוואה וחיסכון בתל אביב, ששכן אז ברחוב דיזנגוף פינת שדרות בן-גוריון[3][1]. תחילה בדק דילר את השטח באמצעות שיחות עם שכנים בשכונה בה ניצב הבנק, וחמישה חודשים לפני הפריצה החל לחפור במשך יומיים תעלה ברחוב שמאחורי הבנק, במסווה של עבודות בדיקה של מחלקת ההנדסה. לאחר שירות מילואים במלחמת ששת הימים והתקופה שקדמה לה, חזר לחפירות, והניח בתעלה צינור עם חוטי ברזל. בליל הפריצה, חיבר בלוני חמצן לקצה הצינור, הסיר את הסורגים בחלון הבנק, ניתק את האזעקה, הכניס את ציוד הפריצה, הדביק בחזרה את הסורגים וחזר לביתו להתקלח (דילר נודע כמי שהקפיד מאוד על ניקיון גופו). אז חזר לבנק ופרץ את דלת חדר הכספות בכלים לריתוך פלדה שבנה בעצמו, וגנב כסף ותכשיטים בשווי של כמעט חצי מיליון לירות משלוש כספות בנק ו-35 תאי כספות פרטיים. הוא העביר את השלל לביתו וחזר לבנק, אז העירו נקישותיו את אחד השכנים, שהזעיק את המשטרה. דילר נאבק בשוטרים כשניסה להימלט, אך נפצע ברגלו ביריות אקדח והובהל לבית החולים.
דילר נודע בעיתונות בכינויים כמו "הקיבוצניק הפורץ" ו"הפורץ הגאון"[2]. בתקופה זו שינה דילר את שם משפחתו ל"לידור". במשפטו נבדק על ידי פסיכיאטרים שקבעו כי הוא מגלה סימנים מוקדמים של סכיזופרניה. השופטים התחשבו בבריאותו, והוא נשלח לארבע שנות מאסר. לאחר שנתיים, בפברואר 1971, שוחרר.
הפריצות אחרי השחרור מהכלא
בחצי השנה שעברה מאז ששוחרר מהכלא, אובחן אצל דילר סרטן עור, ואמו עברה לגור איתו. בתקופה זו ביצע דילר עוד 23 גנבות ופריצות, בהן גניבת 12 ציורים ורכוש מביתו של הצייר ראובן רובין. כחודש לאחר מכן נעצר והורשע בעשרות פריצות, שבהן נגנב רכוש בשווי 430 אלף לירות, שלא כולו אותר. ההערכה הפסיכיאטרית במשפטו קבעה כי הוא בעל אישיות סכיזואידית ונרקיסיסטית, והוא נידון לשבע שנות מאסר עם טיפול נפשי.
דילר שוחרר ב-1976, לאחר ריצוי שני שלישים מעונשו, ולאחר זמן נסע להולנד ללמוד רפואה טבעונית. האינטרפול הפיץ את תמונתו והזהיר: "נעמן דילר הוא עבריין מסוכן שיש לעקוב אחריו". דילר השיג דרכון גרמני, זייף את התמונה וגר באמסטרדם. בנובמבר 1977, לאחר שפרץ לחנות תכשיטים באמסטרדם, עצרה אותו המשטרה כשמרכבו התפתלו חוטים לעבר החנות ובידו שק תכשיטים ששוויים נאמד בלמעלה מחצי מיליון לירות[4]. הוא קושר לפריצות נוספות, ונידון לשלוש שנות מאסר. כששוחרר, ניסה ללמוד רפואה טבעונית בשוודיה, אך חזר להולנד בגלל קשיי שפה. הוא נתפס ונפצע כשגנב מכונית, וגורש ב-1980 חזרה לישראל.
לאחר ניסיון פריצה לסניף מרמורק של בנק לאומי, הוא נתפס ונפצע במאבק עם השוטרים, ושהה כשנה בכלא. ב-1982 זוכה מאשמת ניסיון פריצה אחר למכונית. בשנים שלאחר מכן גר בתל אביב, ונסע לעיתים קרובות להולנד.
שוד השעונים הגדול
ערך מורחב – גנבת אוסף השעונים מהמוזיאון לאמנות האסלאם
בשנת 1983 פרץ דילר לבדו למוזיאון לאומנות האסלאם בירושלים וגנב 106 שעונים נדירים בשווי עשרות מיליוני דולרים. גנבה זו נחשבת לגדולה בתולדות המדינה. הפריצה הייתה דומה במאפייניה לפריצה של דילר בבנק הלוואה וחיסכון בתל אביב. הפריצה נעשתה על פי תכנון קפדני הכולל האזנת סתר לשומרים ששהו בכניסה למוזיאון, רכישת אמצעי פריצה מיוחדים לחיתוך שקט של זכוכית ונטילת המוצגים בעלי השווי הגבוה ביותר מבין מוצגי המוזיאון. במהלך השנים, אחסן דילר את השעונים במקומות שונים בישראל ומחוצה לה, וניסה בנסיעותיו למכור אותם לסוחרי אמנות. במשך 25 שנה, לא פוענח מקרה שוד זה, ורק בשנת 2008, ארבע שנים לאחר מותו, נחשף סיפור הפרשה.
בשנת 2003 נישא דילר לנילי שמרת, שהייתה חברתו בשנות ה-60 ושמרה איתו על קשר לסירוגין, לאחר שעברה לארצות הברית.
בריאותו של דילר התרופפה עם השנים, והוא סירב להקרנות לטיפול בסרטן העור שהתפשט אצלו. ב-2004 אושפז בתל השומר ושם מת. בצוואתו הוריש רכוש רב לרעייתו, ומספר שנים היו תהיות לגבי מקורו.
ב-2006 ניסתה שמרת באמצעות עורך דין להעריך את שוויים של ארבעים שעונים עתיקים מזהב ויהלומים שירשה מדילר, וכך נקשר שמו לפריצה המתוחכמת שאירעה ב-1983 במוזיאון לאמנות האסלאם, פריצה שלא פוענחה עד אז. לאחר פיצוי סמלי לאלמנתו של דילר, הוחזרו השעונים למוזיאון ב-2008. אלמנתו של דילר הועמדה לדין בארצות הברית על החזקת רכוש גנוב, ונידונה לחמש שנות מאסר על תנאי ול-300 שעות עבודות שירות[5].
דילר לא הותיר אחריו ילדים.
קישורים חיצוניים
- יגאל לב, הנשר קצוץ הכנפיים, מעריב, 11 בינואר 1980
- אילנה אלון, נעמן דילר - התאבדות בתשלומים (עמ' 64), ב"העולם הזה", גליון 2315, 13 בינואר 1982; עמ' 65 - המשך המאמר
- דני רובינשטיין ואסף לוי, חשיפת "כלכליסט": נעמן דילר הוא האיש שעמד מאחורי השוד הגדול בישראל, באתר כלכליסט, 29 באוקטובר 2008
- אפרת וייס ורועי מנדל, הותר לפרסום: פוענחה גניבת השעונים מ-1983, באתר ynet, 29 באוקטובר 2008
חיים ריבלין, המירוץ בעקבות השעון, באתר מאקו, 2 בנובמבר 2008
יובל מלחי, פרק 270 – שוד השעונים הגדול, באתר "קטעים בהיסטוריה", 7 באוגוסט 2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דליה קרפל, נשר קצוץ כנפיים, באתר הארץ, 26 במאי 2004 - ייתכן שכתובת הבנק המדויקת הייתה בן-גוריון 47
- ^ 2.0 2.1 2.2 חיים ריבלין, שוד השעונים הגדול: נעמן דילר - הקיבוצניק הדחוי שגם אחרי מותו ממשיך להפתיע, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2008
- ^ דני רכט, שכונת אפרים (שכנים א'), באתר "תל.אביב.פדיה" - 100 לחקר תולדות העיר
- ^ יגאל לב, הנשר קצוץ הכנפיים, מעריב, 11 בינואר 1980
- ^ ברק שר, אלמנת שודד השעונים מי-ם נשפטה לעבודות שירות בארה"ב, באתר הארץ, 4 במרץ 2010
