סיוע הומניטרי
סיוע הומניטרי הוא סיוע שמטרתו לתת מענה במקרי משבר הומניטרי כמו מחלות, חוסר מזון, אסונות טבע ועוד. הסיוע מתבטא, בדרך כלל, במזון יבש, מי שתייה, ציוד רפואי, תרופות וכוח אדם. סיוע יכול להתבטא גם באמצעי שיכון בסיסיים כגון מיטות ואוהלים, ביגוד, אמצעים היגיניים כמו שירותים כימיים ומקלחות שדה וציוד לתשתיות מים ואנרגיה (אספקת חשמל או דלק).
מדינות וגופים שונים ברחבי העולם שולחים סיוע הומניטרי לאוכלוסיות אשר לדעתם זקוקות לו. לעיתים הסיוע הוא רציף, בעקבות משבר מתמשך (לדוגמה, הרעב בסומליה), ולעיתים נקודתי בעקבות אירוע ספציפי (כמו רעידת אדמה, כגון זו שפגעה בהאיטי ב-2010). מגישי הסיוע מגוונים וכוללים מדינות מערביות לצד מדינות פחות מפותחות. גם מקומם של ארגונים ועמותות ישראלים וממשלת ישראל עצמה לא נפקד.
התפתחות היסטורית
פעולות לסיוע הומניטרי בוצעו לאורך העת החדשה, אולם ניתן להצביע על המאה ה-19 כמועד בו החל סיוע הומניטרי בין-לאומי מאורגן.[1]
אירועים ידועים של מתן סיוע הומניטרי כוללים הענקת עזרה לאוכלוסיות במצוקה במספר מדינות במהלך מלחמות נפוליאון בסוף המאה 18; קמפיין סיוע רב-מדיני ב-1846, במהלך הרעב הגדול באירלנד; וסיפורה של פלורנס נייטינגייל, אחות בריטית שבשנת 1854, במהלך מלחמת קרים, הגיעה עם אחיות נוספות לסייע לפצועים בבתי חולים צבאיים בעיירה טורקית, שם התנאים היו כה גרועים שמספר רב יותר של פצועים מתו ממחלות וזיהומים מאשר מהפציעות עצמן, וארגנה צוות מורחב של אחיות שטיפלו באלפי פצועים והצילו רבים מהם. פעולת לסיוע הומניטרי התרחשו בין היתר גם במהלך הרעב הגדול בצפון סין (1876–1879), כאשר דיפלומטים ומסיונרנים נוצרים וגופים בין-לאומיים לקחו חלק בפעולות עזרה לנזקקים. במקביל התרחש הרעב הגדול בהודו (1878–1876) (אנ'), עבורו גויסו כספי סיוע גם כן הודות להתארגנות בין-לאומית.
ייתכן שסיפורו ופועלו של השווייצרי ז'אן אנרי דינן הוא מהחשובים ביותר בהיסטורית הסיוע ההומניטרי: בשנת 1859 דינן, איש עסקים ולימים פעיל זכויות אדם הגיע לזירת קרב סולפרינו בסיומו – בו נהרגו 40,000 חיילים משני הצדדים ורבים נותרו פצועים בשטח – והזדעזע מהמחזות ומההזנחה של החיילים הפצועים ומהיעדר כל סיוע רפואי במקום. הוא החליט לעצור תוכניותיו ובמשך מספר ימים עסק בשכנוע האוכלוסייה המקומית לסייע בטיפול בחיילים ללא אפליה של לאום. כשהמהלך צלח, הוא החל לפעול לארגון פעולות סיוע רבי-מדיניות לפצועים במקומות נוספים. בשנת 1862 פרסם (במימון עצמי) ספר בו פירט את חוויותיו ורעיונת שהגה בתחום מתן עזרה שוויונית לפצועי מלחמה, אותו הפיץ לגורמים בעלי השפעה ברחבי אירופה, ויסודות אלו שימשו להקמת מספר ארגונים שהצטרפו לקריאה להסדיר את הנושא – ביניהם גם "הצלב האדום". בשנת 1964, נציגים מ-16 מדינות נפגשו על מנת להגיע להסכמות כלליות, ומיד אחר כך אמנת ז'נבה הראשונה נחתמה. זאת קבעה כללים למתן סיוע רפואי באזורי עימות, קביעת הנורמות במאבקים בין מדינות ופנים-מדינתיים, וכן את החובות המוטלות על הצדדים הלוחמים ועל וכלל המעורבים, הנייטרליות בטיפול, המותר והאסור. ארבע אמנות ז'נבה הן האמנות המרכזיות בתחום המשפט הבינלאומי ההומניטרי, ובמהלך השנים מרבית מדינות העולם הצהירו שיפעלו לפיהן.
במהלך המאה ה-20 בוצעו פעולות סיוע הומניטרי רבות. בשנות ה-80 המודעות לתחום גברה בעולם המערבי, עת שמפורסמים (כגון זמרים בעלי השפעה) קראו לאנשים ברחבי העולם לתרום ולעודד את ממשלותיהם לתמוך במאבקים גלובליים על ידי סיוע הומניטרי. כך למשל בוצעו פעולות סיוע במהלך הרעב באתיופיה (1983–1985), כמו גם במקומות נוספים באפריקה ובמדינות עולם שלישי.
מצבים הדורשים סיוע הומניטרי
סיוע הומניטרי נדרש במגוון מצבים, הכוללים אסונות טבע ו"אסונות מעשה ידי אדם" (אנ'). ביניהם ניתן למנות רעידות אדמה, שיטפונות, רעב קיצוני, עוני, התפשטות מחלה, היווצרות פליטים ומלחמות.
הסיוע ההומניטרי ניתן לרוב לטווח קצר, עד שתמיכה לטווח ארוך מתאפשרת מהמדינה עצמה או מגוף המופקד על המצב. מטרותיו העיקריות של הסיוע ההומניטרי הם הצלת חיים, הקלת סבל, ושמירה על זכויות האדם הבסיסיות. על כן, ניתן לרוב להבדיל בין המאפיינים של הסיוע ההומניטרי לסיוע בפיתוח (אנ'), שנועד לטפל בגורמים החברתיים-כלכליים שעשויים להוביל למשברים ומצבי חירום (על עוצמת הקשר וההבדלים בין השניים קיים פולמוס).
אמצעים ואופן מתן הסיוע ההומניטרי
סיוע הומניטרי יכול להינתן במספר אופנים ופעולות:
- מזון (אוכל ומים ראויים לשתייה)
- מחסה (כגון אוהלים לפליטים)
- שירותי בריאות (כגון חיסונים באזורים מוכי מחלה)
- הגנה (למשל שמירה על קבוצה דתית נרדפת הנמצאת בסיכון)
- כלכלי (כסף שמועבר למדינה ומיועד לצרכים מוסכמים. הכסף לרוב מועבר למדינה עצמה, מענקים/תווי רכישה לנפגעים ישירות מהווים אחוז חד-ספרתי מהתמיכה הניתנת).
אמצעים טכנולוגיים מייעלים את מתן הסיוע ההומניטרי. למשל, תצלומי לוויין מאפשרים לאתר אזורים לפני/אחרי אסון; שימוש ברשתות חברתיות דוגמת פייסבוק וטוויטר מאפשר העברת מסרים מהירה, כפי שבוצע למשל בהוריקן סנדי כאשר השתמשו בפלטפורמות אלו לצורכי העברת מסרים אודות נעדרים ונקודות שדורשות התייחסות דחופה; כלי חיזוי שונים מאפשרים להעריך את הסיכוי והצפי לאסונות; ומיקור המונים ובינה מלאכותית מסייעים בהפחתת פגיעה בבני אדם, בזכות מהלכי מנע כגון פינוי אוכלוסייה מבעוד מועד.
נותני סיוע הומניטרי
ארגונים
מעניקי התמיכה ההומניטרית כוללים גופים ממסדיים כמו גם ארגונים שאינם רשמיים:
- ארגונים א-ממשלתיים: אלו כוללים ארגונים עצמאיים, עמותות, ארגונים דתיים, חברות פרטיות, יחידים ועוד.
- ארגונים בין-לאומיים/ממשלתיים רשמיים: הצלב האדום; האו"ם וגופיו - תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) (אנ'), נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF), אונר"א, תוכנית האוכל העולמית (אנ'), ועוד.
באופן רשמי, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) אחראי על תיאום התגובות לאסונות, ותפקידו לוודא שהקהילה הבין-לאומית תעבוד בשיתוף פעולה ובאופן משלים במקרים אלו. עם זאת, לעיתים התיאום אינו מאורגן כראוי, ואף ישנה תחרות על "בלעדיות" במתן סיוע (וקבלת פרסום ותרומות בעקבותיו).
כוחות צבא אמריקאים וכוחות שיטור עיראקיים מעמיסים שקי סיוע הומניטרי למשפחות בבצרה, עיראק, 2011
עובדים
על פי ALNAP, ארגון ובו חברים שלל ארגוני סיוע הומניטרי מרחבי העולם, ב-2008 עבדו כ-200,000 איש לערך בתחום זה: כ-50% מכלל העובדים בתחום עבדו בארגוני NGO (עצמאיים/ א-ממשלתיים); כ-25% עבדו באו"ם ובשלוכותיו; וכ-25% מסך העובדים עבדו בארגון הצלב האדום.[2] סיוע הומניטרי ניתן לעיתים על ידי אנשים שאינם עובדים בשכר, למשל במצבי עזרה ראשונה כשחברי הקהילה המקומית (הנפגעת) וקהילות בתפוצות מגיעים לסייע. כמו כן, גופי הממשל המקומיים והארציים, צבאות, יחידים ואף חברות פרטיות מגיעים לעיתים לסייע.
אנשים העוסקים במתן סיוע הומניטרי (באופן חד-פעמי או קבוע) נמצאים לרוב בסביבה מאתגרת, הדורשים עמידות, אחריות וחשיפה למראות קשים. בשל כך, בריאות הנפש של חלק מהעוסקים במלאכה זו יכולה להיות מושפעת, דוגמת פוסט-טראומה המופיעה לאחר החזרה לשיגרה.
מימון
המימון הכספי לפעולות סיוע הומניטרי מגיע לרוב ממדינות מערביות (כאחוז מהתקציב שנקבע על ידי הממשלות, קרי כספי מיסים), כמו גם מחברות ואנשים פרטיים שתורמים לארגונים בהם תומכים.
בין היתר, כטריליון דולר לכל הפחות הושקעו במדינות ביבשת אפריקה במהלך חמשת העשורים האחרונים (נכון ל-2009).[3]
ישראל וסיוע הומניטרי
מאז שנת 1980, העניקה מדינת ישראל סיוע הומניטרי ללמעלה מ-140 מדינות. צוותי סיוע הומניטרי ישראליים הם פעמים רבות בין הראשונים להגיע למקומות שמתחוללים בהם משברים הומניטריים ברחבי העולם, למשל בעקבות רעש האדמה ההרסני שפקד את נפאל ב-2015, אז שיגרה ישראל משלחת סיוע צה"לית של 260 איש, או כאשר שלחה 100,000 מנות מזון מרוכז מציל חיים למדגסקר באותה שנה, ועוד.[4] כמו כן, ישראל מעניקה לפעמים טיפולים רפואיים לאזרחי סוריה שנפצעו במלחמת האזרחים בארצם ומגיעים לגדר הגבול בבקשה לעזרה.
מש"ב, הסוכנות לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ, אמונה על תיאום התכנית הרשמית לסיוע הומניטרי שמגישה מדינת ישראל. בשנת 2003 עמד תקציב סיוע החוץ של מדינת ישראל (מוגדר כ-ODA – Official development assistance, ואינו כולל הוצאות עבור קליטת העלייה), על 22.8 מיליון דולר, מתוכם כ-12 מיליון דולר למש"ב. בשנה זו פעולות מש"ב בוצעו ב-109 מדינות בכל היבשות, ועסקו בסיוע בתחום החקלאות, לרבות פרויקטים הדגמתיים, הדרכות בארץ ובחוץ-לארץ, פיתוח אזורי וקהילתי, נושאי בריאות ורפואה לרבות הדרכות, הקמת יחידות רפואיות, סיוע בעקבות אסונות טבע ופעולות בתחום החינוך. בשנת 2004, ביצע מש"ב 77 קורסים מקצועיים בשלוחותיו השונות בישראל, וצוותי מומחים ישראלים נשלחו לפעולות הדרכה קצרות של מספר ימים שהתקיימו בשטח ברחבי העולם. נוסף על כך, נערכו 109 שליחויות ייעוץ של מומחים ישראלים, והגוף הדריך כ-8,000 איש (הדרכות שכמה ממשתתפיהם בעבר הגיעו למשרות בכירות בממסד הממשלתי של ארצות מוצאם). ההקצבה הכוללת לסיוע חוץ עמדה בשנת 2003 על 0.086% מהתוצר הלאומי הגולמי של ישראל (לרבות פעילויות הקשורות לקליטת עלייה).[5]
סיוע הומניטרי במצבי מלחמה/עימות
במצבי מלחמה ומאבקים שונים ולאחריהם, עולו לרוב קריאות רבות לסיוע הומניטרי. כאשר הסיוע הוא כספי, למשל, הוא יכול להקל על העימות מול גורמי טרור (בפרט כשהמדינה המקבלת היא ענייה) בכך שהוא מאפשר לה למקד מאמצים צבאיים בהחלשת הגורמים העוינים בצורה אפקטיבית. עם זאת, התמיכה עלולה ללבות את הצדדים ואף ליפול לידיים עוינות לאור העובדה שקשה להבדיל בין האוכלוסייה שזכאית לו לבין ה"רעים", ומתן סיוע במשטרים פשיסטים/לא דמוקרטיים מלווה לפעמים בתשלומי שוחד ועמלות על אישור לפעול בארצם, לעיתים גם לארגוני טרור כדמי חסות על מנת שהארגון יוכל להמשיך לפעול בביטחה במדינה ועזור לקורבנות. האמריקאית פיונה טרי, שעבדה בתחום, כינתה מצב זה כ"פרדוקס הסיוע ההומניטרי".[6]
סטנדרטים
ארגוני סיוע שונים פועלים לקביעה ושיפור הסטנדרטים בכל הקשור לעשייה הומניטרית, תוך הכרה באמנות ז'נבה. ארגון CHS (אנ'), שהקימו יחדיו ארגונים מובילים בתחום, ייסד מסמך הצהרות מחודש שנועד לשימוש לעוסקים במקצוע, הנוגע לאמות מידה הראויות, הגברת השקיפות והמידע לתומכים/תורמים, הקשבה לבקשות ותלונות של מקבלי הסיוע עצמם, הזכות לחיים ולכבוד האדם, הבחנה בין אנשי לוחמה ואלו שאינם, עקרון אי-החזרה ועוד.[7]
אתגרים וביקורת
התנהלות העוסקים בסיוע ההומניטרי הבין-לאומי ספגה ביקורת לא מבוטלת לאורך השנים. ישנם הטוענים, כגון הכלכלנית דמביסה מויו, שהסיוע ההומניטרי אינו דרך יעילה לסייע למדינות עולם שלישי כפתרון לבעיות עוני, שכן בטווח הארוך מצבם של מדינות שקיבלו סיוע לא השתפר, והתלות בו גברה עם הזמן, ולכן עדיף להתמקד בסיוע בפיתוח.[3]
מספר חוקרים המכירים בחשיבות מתן סיוע הומניטרי, טוענים שבפועל התנהלות של ארגונים רבים מהתחום ראויה לגינוי: לדידם, הסיוע ההומניטרי במערב רווי בשחיתות, ונשען על שימור המצב הקיים לצורך המשך קבלת תרומות, כ"תעשייה" המונעת מכספי שוחד בכל שלבי הסיוע.[8] העיתונאית ההולנדית לינדה פולמן (אנ'), שעבדה בתחום הסיוע ההומניטרי במשך שנים, טוענת בסיפרה "תעשיית החמלה" שמאות ולפעמים אלפי עמותות מוקמות לאחר טרגדיות הומניטריות, מגייסות כספים ללא שום פיקוח או שקיפות, וגונבות כספים אלו על ידי הגדלה פיקטיבית של מספרי העובדים שמקבלים משכורות, מתן משכורות מנופחות, חוזים עם מקורבים ועוד.[9] ארגונים רבים לא בוחלים באמצעים לצורך גיוס תרומות: במאמר שפורסם בכתב העת לנסט ב-2010, נכתב שסוכנויות סיוע (aid agencies) גדולות פעולות באופן הדומה לתאגידים עסקיים, עם "אובססיה" לגיוס כספים, והופכות את הכיסוי התקשורתי למוקד עיקרי בפעולות שלהן, כולל שיווק ותיעדוף צילומים של אירועים גרפיים שלאו דווקא מייצגים את המציאות (מניפולציה) על פני עזרה ממשית, על מנת לגייס כספים נוספים. בנוסף ישנם מאבקים על קרדיט ותחרות מול ארגונים אחרים בגיוס תרומות במקום עבודה בשיתוף פעולה. פולמן ביקרה בחריפות את התנהלותם של ארגונים ואנשים רבים מהתעשייה; למשל, באפגניסטן במהלך המלחמה בטרור ובטליבאן בין השנים 2001–2008, כ-15 מיליארד דולר כספי סיוע הומניטרי שהוקצו על ידי מספר מדינות לאפגניסטן בוזבזו באופן לא מבוקר, ו"לא ברור איפה הכסף ... התוצאה היא הזרמה של מיליארדי דולרים וחשד להונאה";[10] הכלכלן זוכה פרס נובל ג'וזף שטיגליץ ביקר אף הוא את ההתנהלות התקציבית בנושא. פולמן מצביעה גם על הוצאות מיותרות, למשל בסיוע האמריקאי לעיראק טענה שמחצית מהכסף שהאמריקאים הוציאו על סיוע הומניטרי, שימש לאירוח ומחייה של הצוותים שפעלו שם.
כמו כן, ארגוני סיוע שונים ספגו ביקורת כאשר בחרו לשתוק אל מול אסונות; ייתכן שהמקרה הידוע ביותר הוא כאשר הצלב האדום סירב להתערב במהלך השואה.[11][12] מנגד, מבקרים טוענים שיש מקרים שמדינות כן פועלות ומעניקות סיוע, אך הדבר נעשה תוך ניצול הנייטרליות למראית עין בלבד, וגופי הסיוע ההומניטרי משתמשים בהזרמת כספי הסיוע לקידום פוליטי. ישנה הסכמה בין המבקרים שלמניעת השחיתות חשיבות עליונה במתן סיוע הומניטרי נאות.[8]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- נועה לימונה, כוונות טובות, כל הדרך לגיהנום, באתר הארץ, 29 ביוני 2012
- שרון ביטון, ארגוני הסיוע הבין-לאומיים בעזה – נכס או נטל?, מערכות 447, פברואר 2013
הערות שוליים
- ^ .Eleanor Davey, John Borton, Matthew Foley, A history of the humanitarian system Western origins and foundations, Humanitarian Policy Group – Overseas Development Institute, 2013
- ^ Why we do this: The psychology of humanitarian work, Philantrophy Connections, 9 בפברואר 2018
- ^ 3.0 3.1 דמביסה מויו, Why Foreign Aid Is Hurting Africa March, וול סטריט ג'ורנל, 21 במרץ 2021
- ^ גיל השכל, ישראל מציינת את היום ההומניטרי העולמי, באתר משרד החוץ, 19 באוגוסט 2015
- ^ שאילתות ותשובות בנושא סיוע חוץ הומניטרי של ישראל בכנסת השש-עשרה, באתר הכנסת, 23 בפברואר 2005
- ^ - Fiona Terry - The Paradox of Humanitarian Aid, TED, יוטיוב, 2011
- ^ Core Humanitarian Standard on Quality and Accountability, 2014
- ^ 8.0 8.1 Carr, Indira M. and Breau, Susan C., Humanitarian Aid and Corruption (October 2, 2009).
- ^ לינדה פולמן, תעשיית החמלה: מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי, הוצאת שלם, 2012
- ^ פולמן, תעשיית החמלה, עמ' 135-136
- ^ חיים לב, 70 שנה אחרי: הצלב האדום מתנצל, באתר ערוץ 7, 11 בנובמבר 2011
- ^ צביקה קליין, נשיא הצלב האדום: "נכשלנו בהגנה על היהודים בשואה", באתר מקור ראשון, 29 באפריל 2011
