ספקא דאורייתא לחומרא

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספקא דאורייתא לחומרא הוא מושג הלכתי הדן במצבים בהם יש ספק בנושא הלכתי שהלכתו מדאורייתא. הכלל במקרים כאלו הוא לפסוק לחומרא. להבדיל מדין דרבנן שהדין בו הוא ספקא דרבנן לקולא . ישנם מצבים הנקראים ספק ספיקא, שבהם אפילו בספק דאורייתא הולכים לקולא.

הגדרת המושג

עיקר דין ספיקא דאורייתא לחומרא נאמר כאשר ישנו ספק מהי המציאות העומדת לפנינו - האם מקרה שבו יש להתיר או שמא מדובר במקרה אחר שבו יש לאסור, ('ספק במציאות'). הדוגמה הנפוצה היא כגון שנמצאת לפנינו חתיכת בשר אך לא ידוע האם היא חתיכת שומן המותר באכילה, או חתיכת חלב האסור באכילה.

כאשר המקרה שלפנינו ידוע, אך לא ברור מהו פסק ההלכה במקרה כזה. ('ספיקא דדינא') ישנה מחלוקת יסודית באחרונים האם הדבר נחשב כספק שדינו לחומרא[1], או כמצב לא ידוע.

מקור הדין

נחלקו הראשונים במקורה של הלכה זו שספק בדין תורה יש לנהוג בו לחומרא:

  • יש שכתבו שלומדים כן מהכתוב בפרשת נגעים "וטמא הכהן אותו" שרק הוודאי הכהן מטמא כי לא דיברה התורה בספיקות.
  • ואחרים סבורים כי מקור הלימוד הוא מהפסוק "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה':, שרק וודאי עמוני ומואבי אסורים ולא בספק[2].

גדר החיוב

המחלוקת בדעת הרמב"ם

לדעת הרמב"ם החיוב להחמיר בספק דאורייתא, הוא רק מדרבנן, אך מהתורה אף ספק דאורייתא לקולא[3].

אמנם בקצת מנוסחאות המשנה תורה ישנה תוספת (המובאת בסוגריים) לפיה הרמב"ם סובר שבמקרים שהעונש על העבירה הוא כרת, אזי מהתורה יש להחמיר בספקו. הסיבה לחריגה זו מכיוון שהתורה חייבה על עבירות אלו אשם תלוי גם במקרה של ספק, על כן נראה כי התורה חייבה במקרים חמורים אלו להחמיר ולנהוג מספק - כוודאי.

דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן. ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה. שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות

משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק ט', הלכה י"ב

יש המתנגדים לתוספת זו[4], ומיישבים את הקושיה מאשם תלוי באופן אחר ולדבריהם במקרים של ספק חזק, איקבע איסורא (=נקבע האיסור. ופירושו כשיש וודאי סיבה לאיסור לפנינו) מודה הרמב"ם שספקו מהתורה[5].

ראשונים נוספים

הראב"ד (כלאים, פ"י, הלכה כ"ז) והרי"ף, סבורים אף הם כדעת הרמב"ם[6], לעומתם, ראשונים אחרים ובראשם הר"ן (קידושין, לט.) והרשב"א[7], סוברים שספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה.

בדעת הרא"ש נחלקו האחרונים[8].

בספר שב שמעתתא[9] כתב שנראה שמחלוקת זו האם יש להחמיר מדאורייתא או מדרבנן, היא מחלוקת של אביי ורבא במסכת חולין[10].

דעתו של רש"י אינה ברורה. במקום אחד הוא כותב כדעתו של הרמב"ם[11], ובמקום אחר הוא כותב כדעתו של הרשב"א[12]. אך יש שפירשו[13], שבמקום בו הוא מפרש שספק מהתורה לחומרא הוא רק באיסורי מיתה, הסיבה לכך היא מכיוון ששם מפרש את דבריו של אביי, הסבור כך, כאמור לעיל, אך במקומות אחרים מפרש את דעתו של רבא, שההלכה היא כמותו[14]

כללי ספק מדאורייתא

נחלקו הראשונים האם דין ספק מדאורייתא נחשב כוודאי, לעניין ההלכה שאין למחות ביד האנשים שיודעים שלא ישמעו לקול המוכיח כי "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". יש שכתבו שלעניין זה נחשב ספק וודאי[15] ולפי זה יש למחות בנשים וקטנים העושים מלאכה בזמן שהוא ספק שבת[16] ויש חולקים[17].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. כך פסק הרי"ף בפסחים מ'.
  2. פרשת נגעי עור אדם ע"פ וטהר הכהן (הוצאת איגוד הכהנים), ויקרא יג כב
  3. טומאת מת פרק ט,הלכה יב
  4. משנה תורה הוצאת הרב קאפח הערה יד
  5. הרב עובדיה יוסף הכריע בוויכוח זה, שרק אם קיימים שני התנאים א. עונש העבירה כרת ב. איקבע איסורא בזה מודה הרמב"ם שספקו מהתורה.
  6. הנצי"ב ועוד, ראה כאן.
  7. בתורת הבית הארוך בית ד' שער א'
  8. מקורות כאן.
  9. שב שמעתתא שמעתתא א פרק ד.
  10. מסכת חולין, דף ט', עמוד א'.
  11. במסכת פסחים, דף מ"ד, עמוד ב'.
  12. מסכת יבמות, דף פ"ב, עמוד ב'.
  13. משנת יעקב על הרמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות פרק יג הלכה יד.
  14. ההלכה היא כרבא תמיד מול אביי, חוץ משישה מקומות המסומנים כ"יע"ל קג"ם".
  15. אופן הא' בתורת האדם, ים של שלמה פ"ד דביצה סימן ב', מגן אברהם סימן תר"ח ס"ק ב'
  16. פסקי הסידור על הלכות שבת
  17. אופן הב' בתורת האדם.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0