ע'ולאם איסחאק ח'אן
| |||||
| לידה |
20 בינואר 1915 איסמעיל חאל, מחוז הספר הצפון-מערבי, הודו הבריטית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
27 באוקטובר 2006 (בגיל 91) פשאוור, ח'ייבר פח'טונח'ווה, פקיסטן | ||||
| מדינה |
 פקיסטן | ||||
| מפלגה | ללא שיוך מפלגתי | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
ע'ולאם איסחאק ח'אן (באורדו: غلام اسحاق خان; 20 בינואר 1915 – 27 באוקטובר 2006) היה נשיא פקיסטן השביעי שנבחר לתפקידו ב-1988 וכיהן בו עד להתפטרותו ב-1993.
ח'אן גדל בעיר בנו שבמחוז ח'ייבר פח'טונח'ווה, הודו הבריטית (כיום פקיסטן). הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת פשאוור, התקבל לעבודה בשירות הממשלתי של הודו הבריטית ולאחר שפקיסטן קיבלה את עצמאותה עבר לשירות הממשלתי שלה. ב-1961 הוא מונה על ידי הנשיא איוב ח'אן לתפקיד היושב ראש הראשון של רשות פיתוח המים והאנרגיה של פקיסטן. בין השנים 1966 – 1970 הוא שימש כמזכיר הפיננסי במשרד האוצר של פקיסטן. שנה לאחר מכן הוא מונה לתפקיד נגיד הבנק הממשלתי על ידי הנשיא זולפיקר עלי בהוטו וב-1975 הוא מונה לתפקיד שר ההגנה ולקח חלק בתוכנית הגרעין הפקיסטנית. בממשלתו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק הוא מונה ב-1977 לתפקיד שר האוצר ובתקופת כהונתו בתפקיד זה נהנתה פקיסטן משיעור הצמיחה הכלכלית הגבוהה ביותר. ב-1985 הוא נבחר לתפקיד יושב ראש הסנאט של פקיסטן ובתוקף תפקידו זה הוא התמנה לנשיא לאחר מותו הפתאומי של מוחמד זיא-אל-חאק בתאונת מטוס ב-17 באוגוסט 1988. ב-13 בדצמבר אותה שנה הוא נבחר רשמית כנשיא כמועמד מוסכם של מפלגת הברית האסלאמית הדמוקרטית ושל מפלגת העם הפקיסטנית.
כאיש המבוגר ביותר שנבחר כנשיא פקיסטן, מילא ח'אן תפקיד פעיל ביותר במאבק מול המשטר הקומוניסטי באפגניסטן, בעוד שיחסי ארצות הברית-פקיסטן התדרדרו בעקבות "תיקון פרסלר" (על שם יוזמו, הסנאטור לארי פרסלר) שקבע כי לא יוענק סיוע כלכלי או צבאי לפקיסטן כל עוד לא יהיה ברור כי לא נשקפת סכנה עקב תוכנית הגרעין הפקיסטנית. בתחום מדיניות הפנים עמדה תקופת כהונתו של ח'אן בסימן של אתגרים כמו מהומות על רקע אתני שהתחוללו בקראצ'י וכן ההאשמות שראשת הממשלה בנזיר בהוטו הטיחו בו על כך ששם מכשולים לפני ממשלתה כחלק מברית עם מנהיג האופוזיציה השמרנית, נוואז שריף ועם הקצונה הבכירה שלאחר עידן זיא-אל-חאק. ח'אן הפעיל את סמכותו על פי התיקון השמיני לחוקת פקיסטן ופיטר את ממשלת בנזיר בהוטו לאחר עשרים חודשי כהונה בלבד על רקע האשמות בשחיתות. ב-1990 נבחר לתפקיד נוואז שריף, אך שלוש שנים לאחר מכן פיטר ח'אן גם את ממשלתו על בסיס האשמות דומות. בית המשפט העליון של פקיסטן השעה את הפיטורים הללו, אך המבוי הסתום שנוצר בעקבות כך גרם להתפטרותם של שני האישים ב-1993.
לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים שימש ח'אן כרקטור המכון להנדסה, מדעים וטכנולוגיה הקרוי על שמו שבמחוז מוצאו. הוא מת מדלקת ריאות ב-2006. ההיסטוריונים הפקיסטניים רואים אתך דמותו באופן שלילי. אף על פי שהם מציינים לחיוב את אישיותו הצנועה, הם מותחים ביקורת על האופי האוטוקרטי של שלטונו, בשל העובדה שהוא פיטר שתי ממשלות.[1]
ראשית חייו
ע'ולאם איסחאק ח'אן נולד באיסמעיל חאל, כפר קטן בשולי העיר בנו שבמחוז הספר הצפון-מערבי שבהודו הבריטית (כיום בפקיסטן).[1][2] הוא היה בן למשפחה משבט בנגש הפתאני שהייתה פעילה בפוליטיקה. לאחר שסיים את לימודיו בעיר בנו, החל ללמוד במכללה האסלאמית בפשאוור ולאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת פשאוור. הוא סיים שם שני תוארי B.Sc, בכימיה ובבוטניקה.[1][3] בתחילה הוא חיפש אחר משרה אקדמית, אך ב-1940 הוא הצטרף לשירות הממשלתי של הודו הבריטית, ושימש במגוון משרות במחוזות שונים.[3] לאחר שפקיסטן זכתה בעצמאותה ב-1947 היה ח'אן לאזרח המדינה והתקבל לעבודה בממשלת מחוז הספר הצפון-מערבי (כיום מחוז ח'ייבר פח'טונח'ווה). הוא שימש כמזכיר מחלקת ההשקיה של המחוז, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1955.[1]
ראשית הקריירה הציבורית
ב-1956 מונה ח'אן כשר הפנים בממשלת מחוז סינד, אך מאוחר יותר הוא מונה כשר הפיתוח וההשקיה. ב-1958 הוא קודם לכהונה בממשלה הפדרלית ומונה כמזכיר במשרד החקלאות על ידי נשיא פקיסטן, איוב ח'אן. החל מאותה שנה הוא גם מונה כחבר במועצת המנהלים של רשות פיתוח המים והאנרגיה וב-1961 הוא היה ליושב הראש שלה. כיושב ראש הוא לקח חלק פעיל בבניית ובתהליכי המימון של סכר מנגלה וסכר ורסק.
ב-1966 סיים ח'אן את תפקידו כדי להתמנות כמזכיר הפיננסי במשרד האוצר, תפקיד בו שימש עד 1970. לאחר התבוסה שנחלה פקיסטן להודו במסגרת מלחמת הודו-פקיסטן השלישית ב-1971, נקרא ח'אן לנהל את שירותי המגזר העסקי שהיו קשורים לכלכלה הלאומית ושניזוקו עקב המלחמה. באותה שנה מינה אותו הנשיא, זולפיקר עלי בהוטו לתפקיד נגיד הבנק הממשלתי ומשימתו הייתה להנהיג מדיניות מוניטרית ומדיניות אשראי בהתאם למדיניות הממשלה.[4] בתפקידו זה הוא הטיל ספק בחוכמתם של כמה מצעדי המדיניות הכלכלית של בהוטו שהיה להוט להרחיב את צעדי ההלאמה של המוסדות הפיננסיים וכך האט את קצב ההתפתחות של כלכלת פקיסטן.[4][5]
שר ההגנה
ב-1975 העביר ראש הממשלה בהוטו את ח'אן מתפקידו בבנק הממשלתי ותחת זאת מינה אותו לתפקיד שר ההגנה. בתפקיד זה היה יצר ח'אן קשר הדוק מאד עם הפיקוד הצבאי של המדינה.[5] אף על פי שתפקיד זה היה יוצא דופן עבור אדם שהתמחותו הייתה בתחום הכלכלי, מינוי זה הפך אותו לדמות בעלת השפעה מרובה במדינה.[6] באותה תקופה פיתח ח'אן יחסי קירבה עם הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק ומאוחר יותר תמך במינויו של זה האחרון לתפקיד ראש מטה הצבא.[5]
כשר ההגנה הוא הוביל את תוכנית הגרעין הפקיסטנית. הוא היה תומך נלהב של התוכנית וראה בה כמיזם בעל "עדיפות לאומית". הוא העניק גיבוי למדען הגרעין, דר' עבד אלקדיר חאן וסייע להקמת מעבדות הפיתוח בקהוטה. הוא עמד בראש מועצת תיאום האורניום ומאוחר יותר סייע לגבש את המאמצים של מעבדות הפיתוח בראשות לוטננט גנרל זאיד עלי אכבר שהיה המפקד הצבאי הראשון שלהם. לאחר שאישר את עריכת הסקר הגאולוגי הנחוץ, הוא דאג למימון פעילות המעבדות וקידם את מינויו של אכבר כמהנדס הראשי. לח'אן היו יחסים קרובים עם דר' עבד אלקדיר חאן ועם מוניר אחמד חאן, גם הוא מהמדענים הראשיים של התוכנית.
מעורבותו בתוכנית והתמיכה שהעניק לה הקנו לו את הכינוי "מר גרעין" (Mr. Nuke),[4] כינוי שהוענק לו על ידי דיפלומטים אמריקאים, בעוד שהתקשורת הפקיסטנית כינתה אותו "באבא פצצת אטום" (Baba Atom Bomb)[2] מנגד, לח'אן לא היה כל תפקיד ניהולי בתוכנית הגרעין עד פרישתו של מוניר אחמד חאן.
שר האוצר
לאחר הדחתו של ראש הממשלה בהוטו בהפיכה צבאית ב-1977, לקח ח'אן חלק מכריע באירועים שייצבו את מעמדו של הגנרל זיא-אל-חאק כמחליפו של בהוטו. לאחר פגישה שנערכה עם הנהגת הצבא, דווח שח'אן ציין ש"פעולה זו עמדה להזיק למדינה, אך מאחר שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, עליהם לעשות כמיטב יכולתם כדי להציל אותה".[7] מיד לאחר ההפיכה קידם אותו הגנרל זיא-אל-חאק לתפקיד שר האוצר, שכיהן כמפקד הצבאי של המדינה.[8] צוות של מומחים לכלכלה בניהולו של ח'אן קובץ כדי לנהל את כלכלת המדינה. ח'אן פעל לשליטה בכלכלת המדינה במקביל לרתימת המגזר הפרטי לטובת המטרה. ב-1977 הוא העניק את תמיכתו בבחירתו של זיא-אל-חאק כנשיא פקיסטן.[9]
בשנות ה-80 של המאה ה-20 העניק ח'אן את גיבויו ל"אסלאמיזציה של הכלכלה" על ידי הנהגת מערכת שיעור ריבית ללא סיכון וכן על ידי הקמת המגזר התאגידי בתעשייה. הוא ניהל את גביית המיסים והוביל תהליכי מודרניזציה בחברות הממשלתיות שהוקמו במסגרת תהליכי ההלאמה של שנות ה-70. צעדי המדיניות שלו ומומחיותו הובילו בסופו של דבר לשיפור בתוצר המקומי הגולמי ובתוצר הלאומי הגולמי והפכו את כלכלת פקיסטן לאחת הכלכלות בעלות שיעור הצמיחה המהיר ביותר בדרום אסיה.[10]
הוא שמר על קשריו עם הקהילה הגרעינית הפקיסטנית והעניק עדיפות גבוהה לתוכנית הגרעינית כשהוא תיעל כספים למיזם פצצות האטום. ב-1983 היה ח'אן בין אלו שהוזמנו לחזות בביקוע הגרעיני הקר הראשון באתר קיראנה-1, יחד עם הגנרל זאיד עלי, הגנרל חליק מחמוד עריף, מרשל אוויר משנה מייקל ג'ון או'בראין ומוניר אחמד.[11] ב-1984 תמך ח'אן במשאל העם להפיכתה של פקיסטן לרפובליקה אסלאמית.
יושב ראש הסנאט
לאחר הבחירות הכלליות שנערכו בפקיסטן ב-1985 הוחלף ח'אן בתפקידו כשר האוצר על ידי מחבוב אל-חאק, כלכלן במקצועו. הוא החליט להעמיד את עצמו כמועמד עצמאי בבחירות הבלתי-ישירות שנערכו לסנאט של פקיסטן.[6] באותה שנה הוא נבחר כיושב ראש הסנאט, תפקיד בו הוא כיהן עד 1988.
לאחר תאונת המטוס המסתורית שהתרחשה בבהוולפור, הופיע ח'אן בשידורי הטלוויזיה הלאומית והודיע על מותו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק.[12] על פי חוקת פקיסטן היה ח'אן השני בסדר הירושה לתפקיד. מפקד הצבא, הגנרל מירזא אסלאם בג הכריז על עריכת בחירות חדשות. עד לבחירות כיהן ח'אן כנשיא בפועל על פי החוקה.
נשיא פקיסטן
לאחר שהגיע להבנות עם מפלגת העם הפקיסטנית מן האגף השמאלי השתתף ח'אן בבחירות כמועמד מטעמה. בבחירות הוא הבטיח לעצמו 608 קולות והוא התמודד מול ארבעה מועמדים. הוא קיבל גם את תמיכתה של הברית האסלאמית הדמוקרטית בהנהגתו של נוואז שריף.[13]
כנשיא היה ח'אן מעורב במאבק פוליטי מול ראשת הממשלה בנזיר בהוטו שניסתה לקדם חוק לביטול התיקון השמיני לחוקה.[13] יותר מכך, ח'אן היה בעימות עם בהוטו בשתי סוגיות: מינוי הקצונה הבכירה של הצבא ושופטי בית המשפט העליון של פקיסטן.[13] חאן ייצב את מעמדו כמי ששלט בתוכנית הגרעין. כאשר יצרה בהוטו קשר עם מוניר אחמד ועם עבד אלקדיר חאן בנוגע לניהול התוכנית גרם הדבר לח'אן לתסכול. שיעור הצמיחה הכלכלית הואט והטלת האמברגו האמריקאי על פקיסטן גרמה לבהלה בנוגע למצבה הכלכלי של המדינה. בשנות ה-90 של המאה ה-20 כשלו ח'אן ובהוטו בבלימת הירידה בערך הרופי הפקיסטני ששערו ירד בשיעור של 30% מ-21 רופי ל-30 רופי לדולר אמריקני. ח'אן נאבק כדי לשמור על החוק והסדר בפקיסטן לאחר שהיה עד לנסיגת ברית המועצות מאפגניסטן. עם זאת, הוא שמר את ארצות הברית כבעלת ברית של פקיסטן.[14]
מינוי הקצונה והשופטים
זמן קצר לאחר שעלה לכס הנשיאות צץ משבר ביחסי ח'אן וראשת הממשלה בהוטו על רקע המינויים הבלתי תקפים והבלתי מתאימים של זו האחרונה לשופטי בית המשפט העליון, שהיו בעיקר על רקע פוליטי ולא על בסיס כישוריהם של המועמדים.[15] רבות מההמלצות של ממשלת בהוטו למינויים השיפוטיים בוטלו והמינויים שבוצעו על ידי הנשיא ח'אן עצמו הפכו לשנויים במחלוקת.
מינוייהם של חברי המטה הכללי של הכוחות המזוינים של פקיסטן עוררו גם הם מחלוקת כאשר פרץ עימות בין ח'אן לבין בהוטו ב-1989.[16] הנשיא ח'אן עשה שימוש בסמכויותיו כנשיא כדי להשאיר בתפקידו את האדמירל סירוהי כראש מטה הכוחות המשולבים ונטרל את כל ניסיונותיה של בהוטו למנות את הגנרל בג לתפקיד.[17]
ב-1990 סירב ח'אן לאשר את הארכת כהונתו של הגנרל בג, על אף הפצרותיו של ראש הממשלה נוואז שריף. הוא גם הביע התנגדות ובהמשך הטיל וטו על מינויו של לוטננט גנרל חמיד גול, לשעבר מפקד המודיעין הכללי, לתפקיד ראש מטה הצבא. תחת זאת, הוא העדיף את מינויו של עסיף נוואז לתפקיד. בעצתו של ראש הממשלה שריף, הוא אישר את מינויו של מרשל אוויר ראשי פארוק פרוז לראש מטה חיל האוויר הפקיסטני.
פיטורי ממשלות בהוטו ושריף
המשבר הכלכלי החמיר לצד התדרדרות החוק והסדר בפקיסטן, וח'אן עשה שימוש בסמכותו על פי התיקון השמיני לחוקה ופיטר את ממשלתה של בנזיר בהוטו על רקע האשמות בשחיתות ועל רקע ההתדרדרות בסדר הציבורי וקרא לעריכת בחירות חדשות. לאחר שב-1993 נערכו בחירות חדשות, תמך ח'אן במועמדותו של נוואז שריף לראשות הממשלה.[13]
בין ח'אן לבין שריף התעוררו עימותים על רקע ניסיונו של זה האחרון להעביר חוק לביטול התיקון השמיני. בסופו של דבר עשה ח'אן שימוש בסמכותו על פי תיקון זה כדי לפטר את ממשלת שריף על בסיס האשמות דומות. שריף נקם בח'אן על ידי הגשת תביעה נגדו בבית המשפט העליון. השימוש שעשה הנשיא בסמכותו על פי התיקון השמיני הוכרז על ידי בית המשפט כבלתי חוקי ושריף נותר ראש הממשלה. המבוי הסתום הפוליטי נותר על כנו ולאחר התערבות מצדם של גורמי המשפט והצבא, נאלצו שני האישים להתפטר מתפקידיהם.[13]
שנותיו האחרונות
ב-1988 ייסד ח'אן את המכון להנדסה, מדעים וטכנולוגיה הקרוי על שמו.[18] מוסד זה הוקם בתמיכתו הכספית של הבנק הבינלאומי לאשראי ולמסחר (Bank of Credit and Commerce International). בבחירות של 1993 ניהל ח'אן משא ומתן עם מפלגת העם הפקיסטנית להיות מועמדה לנשיאות, אך בסופו של דבר ויתר לטובתו של פארוק לע'ארי. הוא פרש מהחיים הפוליטיים ונמנע מליצור קשר עם אמצעי התקשורת המקומיים והבינלאומיים. ע'ולאם איסחאק ח'אן מת ב-27 באוקטובר 2006 לאחר שלקה בדלקת ריאות.[18]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Staff report (28 October 2006). "Obituary: Ghulam Ishaq Khan". Telegraph.
- ^ 2.0 2.1 Herald, Pakistan. "Ghulam Ishaq Khan". Press biographical sketch of Pakistan Herald. Pakistan Herald.
- ^ 3.0 3.1 Khan, A. Q. (26 January 2015). "An indomitable man". Special biographical accounts by Dr. A. Q. Khan, published at the News International. News International, 2015. News International, 2015.
- ^ 4.0 4.1 4.2 Staff (30 October 2006). "Quiet' president of Pakistan who sacked two prime ministers". Independent, UK.
- ^ 5.0 5.1 5.2 Staff. "President Ghulam Ishaq Khan". US Government (Country Studies). United States Government.
- ^ 6.0 6.1 US Govt. "President Ghulam Ishaq Khan as Power Broker". US Govt.
- ^ Dr. A Q Khan » Blog Archive » Bhutto, GIK and Kahuta
- ^ Farazmand, ed. by Ali (1996). Public enterprise management : international case studies (1. publ. ed.). Westport, Conn. (u.a.): Greenwood Press. pp. 171–176.
- ^ staff writer. "Zia Became President".
- ^ Khanna, Sushil Khanna. "The Crisis in the Pakistan Economy". Sushil Khanna.
- ^ "When Mountains Move – The Story of Chagai". Defencejournal.com. Archived from the original on 1 April 2012.
- ^
ע'ולאם איסחאק ח'אן מודיע על מותו של זיא-אל-חאק, סרטון באתר יוטיוב
- ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 Story of Pakistan Press Foundation. "Ghulam Ishaq Khan becomes President". storyofpakistan. Story of Pakistan Press Foundation.
- ^ de Hoyos, Linda (16 April 1993). "Pakistan in iron grip of Ghulam Ishaq Khan". Washington DC: EIR Archives.
- ^ Haggard, Stephan; Kaufman, Robert R. Dictators and Democrats: Masses, Elites, and Regime Change. Princeton University Press, page 281
- ^ Singh, Ravi Shekhar Narain. The Military Factor in Pakistan. Lancer Publishers, page 77.
- ^ Kux, Dennis. The United States and Pakistan, 1947–2000: Disenchanted Allies. Woodrow Wilson Center Press, pp 303-302.
- ^ 18.0 18.1 ntikhab Amir. "Ghulam Ishaq Khan passes away". Dawn Newspaper, Pakistan.
