נשיא פקיסטן
 | |
 | |
| איוש נוכחי | עאריף עלוי |
|---|---|
| תאריך כניסה לתפקיד | 9 בספטמבר 2018 |
| דרכי מינוי | בחירה על ידי הגוף הבוחר שכולל את שני בתי הפרלמנט ואת האספות של מחוזות פקיסטן |
| מעון | אייוואן-י סאדר, אסלאמאבאד |
| מושב המשרה | אסלאמאבאד |
| משך כהונה קצוב | חמש שנים (מוגבל לשתי תקופות כהונה רצופות) |
| ייסוד המשרה | 23 במרץ 1956 |
| איוש ראשון | איסכנדר מירזא |
 אתר האינטרנט הרשמי של נשיא פקיסטן (באנגלית) | |
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של פקיסטן |
נשיא פקיסטן (באורדו: صدر مملکت پاکستان) הוא ראש המדינה הטקסי של פקיסטן ומי שמייצג את "אחדות הרפובליקה"[1] הנשיא מחזיק בתוארו על פי החוק והוא המפקד האזרחי העליון של הכוחות המזוינים של פקיסטן.[2]
בתוקף תפקידו הנשיא הוא מנהיג האומה והוא מעודכן כל עת על ידי ראש ממשלת פקיסטן בכל נושאי מדיניות הפנים ויחסי החוץ של פקיסטן, וכן בהצעות חוק.[1] חוקת פקיסטן מעניקה לנשיא את הסמכות להענקת חנינה ואת השליטה בכוחות המזוינים. עם זאת, כל המינויים בפיקוד הצבאי הבכיר מתבצעים על ידי הנשיא על בסיס הצרכים ובהתייעצות עם ראש הממשלה ובאישורו.[2]
הנשיא נבחר באופן עקיף על ידי הפרלמנט של פקיסטן באמצעות גוף בוחר לתקופת כהונה של חמש שנים. החוקה דורשת שהנשיא יהיה בן הדת המוסלמית ובעת היבחרו לא יהיה בן פחות מ-45 שנים. הנשיא מתגורר במעונו באסלאמאבאד הידוע כ"אייוואן-י סאדר" (מילולית: "ארמון הנשיאות"). עד כה כיהנו בתפקיד 12 אישים. בהיעדרו של הנשיא מכהן כנשיא בפועל נשיא הסנאט של פקיסטן עד לשובו של הנשיא לתפקידו או עד לעריכת בחירות חדשות לנשיאות. מאז ה-9 בספטמבר 2018 מכהן בתפקיד עאריף עלוי.
תפקידי הנשיא
משרת נשיא פקיסטן מהווה חלק חיוני ממוסד השלטון של פקיסטן והוא חלק ממבנה הפרלמנט הדו-בתי.[3] סמכויות הנשיא הן טקסיות וביצוען דורש פנייה בנאום לפרלמנט וקבלת הכוונה ממנו בנוגע למדיניות הלאומית. בנוסף, הנשיא הוא גם המפקד העליון האזרחי של הכוחות המזוינים, כשיושב ראש וועדת ראשי המטות הוא היועץ צבאי הראשי של הנשיא ובאמצעותו הוא שולט על הכוחות המזוינים. לאחר תהליך בחינה יסודית מצדו של ראש הממשלה, הנשיא מאשר את מינויי השופטים של מערכת בתי המשפט הארצית. בנוסף, החוקה מאפשרת לנשיא להעניק חנינות על פי המלצות הרשות המבצעת והרשות השופטת. לנשיא עצמו מוקנית חסינות משפטית מוחלטת מפני הליכים פליליים ואזרחיים ולא ניתן לפתוח נגדו בשום הליכים משפטיים או להמשיך בהם במהלך כהונתו.
בין השנים 2000 – 2009 שימש הנשיא כיושב ראש המועצה לביטחון לאומי שבידה הייתה השליטה במאגר הנשק הגרעיני והאסטרטגי של פקיסטן. לאחר מכן הוחזר תפקיד זה לידיו של ראש הממשלה.[4] יתרה מכך, סמכויות הנשיא צומצמו משמעותית כאשר המשטר בפקיסטן חזר להיות משטר רפובליקני פרלמנטרי דמוקרטי.[5]
הדרישות לתפקיד ותהליך הבחירה
חוקת פקיסטן מגדירה את הכישורים העיקריים הנדרשים למועמד למשרת נשיא פקיסטן. הנשיא צריך להיות: אזרח פקיסטן, מוסלמי, בגיל 45 לכך הפחות ובעל הכישורים הנדרשים לבחירה לאספה הלאומית של פקיסטן.[1]
בכל עת בה מתפנה משרת הנשיא, נעשית בחירתו על ידי הגוף הבוחר, הכולל את שני בתי הפרלמנט (הסנאט והאספה הלאומית) וארבע האספות של מחוזות פקיסטן.[6] המפקח הראשי על הבחירות מנהל את תהליך הבחירה בישיבה מיוחדת והבחירות הן חשאיות. לכל אחד מהבוחרים יש משקל שונה בהצבעתו. הכלל העיקרי הוא שמספר הקולות העומדים לרשות חברי הפרלמנט שווה לזה של המחוקקים מהאספות המחוזיות. כמו כן, לרשות מחוקקים ממחוזות גדולים עומד מספר קולות גבוה יותר משל אלו ממחוזות קטנים. חישוב הקולות העומדים לרשות כל אחד מהמחוזות נעשה על ידי חלוקת אוכלוסיית המחוז במספר המושבים שלו באספה, והתוצאה מחולקת שוב במספר המחוקקים המצביעים בגוף הבוחר מטעם המחוז. החוקה מגדירה שהבחירות לנשיאות לא יתקיימו מוקדם יותר משישים יום ולא מאוחר יותר משלושים יום לפני תום תקופת כהונתו של הנשיא המכהן.
בחירת הנשיא והשבעתו
הנשיא נבחר לתקופת כהונה של חמש שנים והוא יכול להיבחר ללא יותר משתי תקופות כהונה רצופות.[1] על הנשיא לשאת את שבועתו ולחתום עליה בפני נשיא בית המשפט העליון ועל פיה הוא נשבע להגן ולשמור על החוקה בנוסח הבא:
אני, (שם הנשיא), נשבע חגיגית בזאת שאני מוסלמי ומאמין באחדות אללה, באהל אל-כתאב, שהקוראן הקדוש הוא האחרון בהם, בנביאותו של מוחמד עליו השלום כנביא האחרון ושלא יתקיים נביא אחר אחריו, ביום הדין ובכל הדרישות וההוראות של הקוראן ה"קדוש" והסונה:
שאהיה נאמן לפקיסטן.
שכנשיא פקיסטן אקיים את חובותיי ואבצע את תפקידיי ביושר, לפי מיטב יכולתי, בנאמנות על פי החוקה של הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן ועל פי החוק, ותמיד לטובת האינטרסים של הריבונות, השלמות, האחדות והרווחה של פקיסטן.
שלא אאפשר לאינטרסים האישיים שלי להשפיע על ביצוע תפקידי ועל החלטותיי הרשמיות.
שאשמור ואגן על החוקה של הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן.
שבכל הנסיבות אעשה את הדבר הנכון עבור העם, על פי החוק, ללא מורא וללא משוא פנים.
ושלא אביא, באופן ישיר או בלתי ישיר, לידיעת אדם כל שהוא, כל עניין שיובא לשיקולי או שייוודע לי כנשיא פקיסטן, למעט כל הדרוש לקיום חובותיי כנשיא.[7]
סדר הירושה
החוקה דנה באפשרות של כהונת ממלא מקום לנשיא. עם זאת, מספר מחזיקי משרות זכאים להיבחר כמועמדים לנשיאות במקרה של התפנות משרת הנשיא, שכן החוקה לא מתירה את כהונתו של סגן נשיא. ממלאי מקום לתפקיד הנשיא יכולים להיות יושב ראש הסנאט ויושב ראש האספה הלאומית.[1] הנשיא יכול להיות מועבר מתפקידו לפני תום תקופת כהונתו באמצעות תהליך הדחה. הנשיא יכול להיות מודח בשל הפרת החוקה של פקיסטן. תהליך ההדחה עשוי להתחיל בכל אחד משני בתי הפרלמנט. הבית שיוזם את התהליך עושה זאת באמצעות הצגת ההאשמות כנגד הנשיא. ההאשמות מפורטות בהודעה החתומה על ידי יושב הבית על סמך רוב של שני-שלישים מחבריו. ההודעה נשלחת לנשיא ותוך 14 ימים מתקיים עליה דיון. החלטה על הדחת הנשיא חייבת להתקבל על ידי רוב של שני שלישים. לאחר מכן מזמן יושב ראש האספה הלאומית ישיבה משותפת של שני הבתים לא מוקדם יותר משבעה ימים לאחר מכן. לנשיא הזכות להגן על עצמו. אם ההחלטה עובר ברוב של לפחות של שני שלישים בישיבה המשותפת שבה מוכרז שהנשיא בלתי כשיר למלא את תפקידו עקב מגבלה רפואית או עקב אשמה בהפרת החוקה או התנהלות חריגה בלתי ראויה, אזי חדל הנשיא לכהן בתפקידו באופן מידי לאחר קבלת ההחלטה. אף אחד מנשיאי פקיסטן לא עמד בפני תהליך הדחה, אך ב-2008 החל תהליך הדחה של הנשיא דאז, פרבז מושארף שהגיש את התפטרותו לפני שתם התהליך.
היסטוריה
בין השנים 1947 – 1956 שימש המושל הכללי של פקיסטן כנציגו של ראש המדינה, ג'ורג' השישי (עד 1952) ואליזבת השנייה (מ-1952). עם כינון חוקת פקיסטן הראשונה, הפכה המדינה ב-1956 לרפובליקה אסלאמית והמושל הכללי הוחלף בנשיא. המושל הכללי שכיהן אז, איסכנדר מירזא, היה לנשיא הראשון של פקיסטן. במסגרת ההפיכה שהתקיימה ב-1958 הוא השעה את החוקה ומינה את המפקד העליון של הצבא, גנרל איוב ח'אן כמפקד הצבאי הראשון. כתוצאה מכך פיטר ח'אן את מירזא ומינה עצמו כנשיא.
החוקה השנייה של פקיסטן, שהונהגה על ידי ח'אן הפכה את המדינה לרפובליקה בעלת משטר נשיאותי ללא בחירות ישירות לתפקיד הנשיא. עם זאת, תחת לחץ פנימי ובינלאומי, ערך ח'אן בחירות ארציות לנשיאות ב-1965. הוא ניצח בבחירות שבהן הוא התמודד מול יריבתו, פאטימה ג'ינה על כהונה שנייה, אך לטענת רבים הוטו הבחירות לטובתו של ח'אן.
מחלוקות בנוגע למשבר מטוס הריגול U-2 ב-1960, להפרטה ב-1963 ומלחמת הודו-פקיסטן ב-1965, גרמו לעלייתה של אופוזיציית שמאל חזקה בהנהגתם של זולפיקר עלי בהוטו ממפלגת העם הפקיסטנית ושל המנהיג הבנגלי שייח' מוג'יבור רחמן, שבתמיכת ההמונים החלישה את מעמד הנשיאות. כשהוא סובל משיתוק ומבריאות רופפת, העביר ח'אן את הנשיאות לידיו של מפקד הצבא, הגנרל יחיא ח'אן שהטיל על המדינה משטר צבאי והכריז על עריכת בחירות כלליות ב-1970. בבחירות שהתקיימו זכתה מפלגת העם הפקיסטנית ברוב המושבים במערב פקיסטן (שטחי פקיסטן של היום) וליגת אוואמי של בנגלדש זכתה ברוב המושבים במזרח פקיסטן (שטחי בנגלדש של היום).
לאחר שלא עלה בידו להשיג פשרה בין מפלגת העם הפקיסטנית לבין ליגת אוואמי, הזמין הנשיא יחיא ח'אן את נורול אמין מהליגה המוסלמית של פקיסטן לכהן כראש הממשלה וכן מינה אותו כסגן הנשיא הראשון. החרפת האלימות כנגד הפקיסטנים במזרח פקיסטן אילצה את הנשיא יחיא ח'אן להשתמש בכוח כדי לשמור שם על הסדר ובהמשך גרמה ההסלמה לפרוץ מלחמת העצמאות של בנגלדש. מתקפות מקדימות כנגד הודו הובילו לפרוץ מלחמה נוספת בין שתי המדינות ב-1971, שבמסגרתה שוחררה מזרח פקיסטן ונוסדה בנגלדש.
מתוך לקיחת אחריות אישית על הבידוד הפוליטי ועל השפל בפקיסטן לאחר נפילת מזרח המדינה, התפטר ח'אן מתפקידו והעביר את השלטון לידיו של זולפיקר עלי בהוטו. הנשיא בהוטו כונן ב-1973 את החוקה הנוכחית של פקיסטן, הפך את המשטר במדינה לדמוקרטיה ייצוגית וצמצם את סמכויות הנשיא כך שהתפקיד היה לטקסי. בעקבות הבחירות הכלליות שנערכו ב-1977 השתררה בפקיסטן אווירה של אי-שקט אזרחי שיזמה המפלגה הימנית, הברית הלאומית הפקיסטנית. האירועים הובילו להתערבות הצבאית של ראש מטה הצבא, הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק ושל ראש המטות המשולבים, האדמירל מוחמד שריף. כשהוא משהה את החוקה, לקח זיא-אל-חאק את תפקיד הנשיא ב-1978. תקופת נשיאותו עמדה בסימן של התחזקות הרעיונות הימניים הקיצוניים בפקיסטן. לאחר שנכנע ללחצים הפנימיים להשיב את החוקה על כנה, קיים זיא-אל-חאק ב-1984 משאל עם והכריז על עריכת בחירות כלליות ב-1985. הוא מינה את מוחמד ג'ונג'ו לתפקיד ראש הממשלה וקיבל יותר סמכויות במסגרת תיקון לחוקה. לאחר שפיטר את ג'ונג'ו, הכריז זיא-אל-חאק על עריכת בחירות כלליות, אך ב-1988 הוא נהרג בתאונת מטוס.
בבחירות הכלליות שנערכו ב-1988 ניצחה מפלגת העם הפקיסטנית ויושב ראש הסנאט, ע'ולאם איסחאק ח'אן, נבחר כנשיא. המחלוקת בינו לבין ראשת הממשלה בנזיר בהוטו התגלעה על רקע שתי סוגיות שנגעו למינויים. הנשיא גילה מעורבות חוזרת ונשנית בענייני הממשלה והטיח האשמות בבהוטו. ב-1990 הוא פיטר אותה מתפקידה. לאחר הבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה מיסד ראש הממשלה נוואז שריף אידאולוגיית ממשל שמרנית והנשיא ח'אן ניסה ללא הצלחה להדיחו מתפקידו. לאחר ניסיונות התערבות של בית המשפט העליון ושל יושב ראש המטות המשולבים, הגנרל שמים עלאם, הגישו ב-1993 הנשיא ח'אן וראש הממשלה שריף את התפטרותם.
בעקבות הבחירות שנערכו באותה שנה, הקימה בנזיר בהוטו ממשלה חזקה לאחר שהובילה את בחירתו של פארוק לע'ארי לתפקיד הנשיא. עם זאת, האשמות בשחיתות ומותו המסתורי של אחיה של בהוטו, מורתזה, ב-1996, הובילו לפיטוריה של בהוטו על ידי הנשיא לע'ארי. ב-1997 לא עלה בידו של לע'ארי להתמודד עם התמיכה הציבורית הרחבה בראש הממשלה נוואז שריף. לע'ארי תמך ללא הצלחה בנשיא בית המשפט העליון, סאג'ד עלי שאה ושניהם התפטרו מתפקידיהם ובכך הושם הקץ לעימות בין מערכת המשפט, הממשלה והפרלמנט. לאחר בחירתו של מוחמד רפיק תאראר לנשיא, העביר הפרלמנט בהצלחה תיקון לחוקה שהגביל משמעותית את סמכויות הנשיא. לאחר שביצע הפיכה ב-1999, פיטר הגנרל פרבז מושארף את ראש הממשלה שריף ואת הנשיא תאראר ב-2001 ולקח על עצמו את סמכויות הנשיא. בינואר 2004 נבחר מושארף כנשיא על ידי הגוף הבוחר.
הנשיא מושארף המשיך לגלות מעורבות בניגוד לחוקה וכתוצאה בכך נוצר מבוי סתום ביחסים עם מערכת המשפט וב-2007 הוא הכריז על מצב חירום, לאחר שפיטר את השופטים הבכירים של בית המשפט העליון. אף על פי שמושארף נבחר מחדש ב-2007, היה שלטונו שנוי במחלוקת. מחאה חוקתית עממית גרמה בסופו של דבר להתפטרותו. בספטמבר 2008 נערכו בחירות חדשות לנשיאות.
בבחירות אלו נבחר אסיף עלי זרדרי שהוביל תיקון חוקתי להשבת חוקת 1973. ב-2010 הצביע הפרלמנט ברוב סוחף על התיקון ה-18 לחוקה. התיקון צמצם משמעותית את סמכויות הנשיא והפך את מערכת המשטר של פקיסטן מנשיאותית-למחצה לרפובליקה פרלמנטרית, עם תקוות גדולות ליציבות ממשלתית בעתיד. בספטמבר 2013 נבחר ממנון חוסיין כנשיאה ה-13 של פקיסטן.
נשיאי פקיסטן
| מספר | תמונה | שם (שנות חיים) |
תחילת כהונה | סיום כהונה | מפלגה | הערות |
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1 |  |
איסכנדר מירזא (1969-1899) |
23 במרץ 1956 | 27 באוקטובר 1958 | המפלגה הרפובליקנית | מירזא כיהן בתפקיד המושל הכללי של פקיסטן והיה לנשיאה הראשון לאחר חוקת 1956 שהפכה את המדינה לרפובליקה. הוא הודח בהפיכה של 1958 על ידי הגנרל איוב ח'אן שאותו מינה מירזה כמפקד הצבאי ב-1957. |
| 2 |  |
איוב ח'אן (1974-1907) |
27 באוקטובר 1958 | 25 במרץ 1969 | הליגה המוסלמית של פקיסטן | איוב לקח את השליטה על המדינה לאחר ההפיכה של 1958. הוא הנהיג את פקיסטן במלחמה מול הודו ב-1965. ב-1969 הוא התפטר עקב לחצים מהאופוזיציה והעביר את השלטון ליחיא ח'אן. |
| 3 | .jpg) |
יחיא ח'אן (1980-1917) |
25 במרץ 1969 | 20 בדצמבר 1971 | יחיא ח'אן נכנס לתפקידו לאחר התפטרותו של איוב ח'אן ב-1969. הוא התפטר לאחר תבוסתה של פקיסטן במלחמה נגד הודו ב-1971. | |
| 4 |  |
זולפיקר עלי בהוטו (1979-1928) |
20 בדצמבר 1971 | 13 באוגוסט 1973 | מפלגת העם הפקיסטנית | בהוטו התפטר מתפקידו כנשיא והיה לראש הממשלה לאחר כינון חוקת 1973, שהניחה את היסודות לשיטת הממשל הפרלמנטרית. |
| 5 |  |
פאזל אלהי צ'אודהרי (1982-1904) |
14 באוגוסט 1973 | 16 בספטמבר 1978 | מפלגת העם הפקיסטנית | צ'אודהרי היה הנשיא על פי החוקה וסמכויותיו הופעלו על ידי ראש הממשלה, זולפיקר עלי בהוטו. הוא התפטר ב-1978 והוחלף בגנרל זיא-אל-חאק. |
| 6 | מוחמד זיא-אל-חאק (1988-1924) |
16 בספטמבר 1978 | 17 באוגוסט 1988 (נהרג בעת כהונתו) |
זיא-אל-חאק תפס את השלטון בפקיסטן דה-פקטו בהפיכה של 1977. הוא שימש כמפקד הצבאי עד 1979 הוא נהרג בתאונת מטוס והיה ליחידי מבין נשיאי פקיסטן שמת בעת כהונתו. | ||
| 7 |  |
ע'ולאם איסחאק ח'אן (2006-1915) |
17 באוגוסט 1988 | 18 ביולי 1993 | ללא שיוך מפלגתי | ח'אן נבחר לתפקיד לאחר מותו של זיא-אל-חאק. הוא ניסה לפטר את ראש הממשלה נוואז שריף ב-1993, אך בית המשפט העליון הפך את החלטתו על פיה. בסופו של דבר התפטר ח'אן יחד עם שריף בהסכמה שגובשה על ידי הצבא. |
| ממלא מקום | |
וסים סג'ד (נולד ב-1941) |
18 ביולי 1993 | 14 בנובמבר 1993 | הליגה המוסלמית של פקיסטן | היה יושב ראש הסנאט. כהונה ראשונה כממלא מקום הנשיא. |
| 8 |  |
פארוק לע'ארי (2010-1940) |
14 בנובמבר 1993 | 2 בדצמבר 1997 | מפלגת העם הפקיסטנית | לע'ארי נבחר לנשיאות ב-1993, לאחר התפטרותו של ע'ולאם איסחאק ח'אן. לאחר מכן הוא התעמת עם ראש הממשלה נוואז שריף ובסופו של דבר התפטר לאחר שאולץ לעשות זאת על ידי השמרנים והצבא. |
| ממלא מקום | |
וסים סג'ד (נולד ב-1941) |
2 בדצמבר 1997 | 1 בינואר 1998 | הליגה המוסלמית של פקיסטן | היה יושב ראש הסנאט. כהונה שנייה כממלא מקום הנשיא. |
| 9 | .jpg) |
מוחמד רפיק תאראר (נולד ב-1929) |
1 בינואר 1998 | 20 ביוני 2001 | הליגה המוסלמית של פקיסטן | תאראר היה נשיא שכיהן על פי החוקה וסמכויותיו יושמו על ידי ראש הממשלה, נוואז שריף. התפטר ב-2001. |
| 10 |  |
פרבז מושארף (נולד ב-1943) |
20 ביוני 2001 | 18 באוגוסט 2008 | הליגה המוסלמית של פקיסטן | מושארף תפס את השלטון דה-פקטו בעקבות ההפיכה של 1999. הוא כיהן כמפקד הצבאי עד 2002. התפטר מהנשיאות ב-2008 כדי להימנע מהדחה. |
| ממלא מקום |  |
מוחמד מיאן סומרו (נולד ב-1950) |
18 באוגוסט 2008 | 9 בספטמבר 2008 | הליגה המוסלמית של פקיסטן | נשיא הסנאט. כיהן כנשיא בפועל. |
| 11 |  |
אסיף עלי זרדרי (נולד ב-1955) |
9 בספטמבר 2008 | 9 בספטמבר 2013 | מפלגת העם הפקיסטנית | זרדרי נבחר לאחר התפטרותו של מושארף ב-2008. קבלת התיקון ה-18 לחוקה ב-2010 צמצמה את סמכויותיו הנשיאותיות ותפקידו הפך לטקסי. |
| 12 |  |
ממנון חוסיין (נולד ב-1940) |
9 בספטמבר 2013 | 9 בספטמבר 2018 | הליגה המוסלמית של פקיסטן | |
| 13 | |
עאריף עלוי (נולד ב-1949) |
9 בספטמבר 2018 | מכהן | התנועה הפקיסטנית לצדק |
ראו גם
קישורים חיצוניים
.jpg){kind=link}
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 חוקת פקיסטן, חלק 3 פרק 1
- ^ 2.0 2.1 חוקת פקיסטן, חלק 7 פרק 2
- ^ חוקת פקיסטן חלק 3 פרק 2
- ^ Govt. of Pakistan (3 March 2010). "The National Command Authority Act, 2010". Islamabad: National Assembly press. National Assembly press.
- ^ התיקון ה-18 לחוקת פקיסטן
- ^ Crilly, Rob (10 May 2013). "Pakistan election guide: How does it work?". Telegraph, Pakistan Bureau. Telegraph.
- ^ חוקת פקיסטן, נוסחי שבועות
