עבד אל ראוף אל-ביטאר
| לידה | 1882 |
|---|---|
| פטירה |
17 ביוני 1941 (בגיל 59 בערך) ירושלים |
| מדינה | פלשתינה-א"י |
| מקום קבורה | יפו |
עבד א-ראוף אל-ביטאר (בערבית: عبد الرؤوف البيطار; 1882 – יוני 1941) היה חבר מועצת העיר יפו, סגן ראש העיר בשנים 1927–1938 וראש העיר בשנים 1939–1941, עד מותו. נחשב לאישיות אהודה ומקובלת בציבור הערבי ביפו.
קורותיו
נולד במשפחה בת חמישה ילדים. משפחתו הייתה אמידה מאוד וצברה את הונה במסחר בבהמות ובבשר. עבד א-ראוף ואחיו עומר עמדו בראש השושלת המשפחתית; עומר היה מעורב בפוליטיקה ועבד א-ראוף ניהל את עסקי הקרקעות של המשפחה. כיהן כראש לשכת המסחר ביפו וכראש אגודת פרדסנים יהודית-ערבית. אחיו, עומר אל-ביטאר שימש כראש עיריית יפו בשנים 1915–1908 והודח בידי העות'מאנים.
עבד א-ראוף היה חבר ב"סיעת דורשי הצדק" במועצת העיר. בבחירות הראשונות לראשות העיר שנערכו בסוף מאי 1927 נבחר עאסם בק אל-סעיד כראש העיר ועבד א-ראוף כסגנו. אל-סעיד נבחר בשנית ביוני 1934 ואל-ביטאר המשיך בתפקידו. בזמן המרד הערבי הגדול עבד א-ראוף ואחיו יחד עם ראש העירייה עאסם בק עמדו בראש האופוזיציה של ההמחנה הנאששיבי ביפו. מחשש לחייו ובעקבות מספר ניסיונות מצד החוסיינים לרצוח אותו נמלט עבד א-ראוף עם אחיו עומר לביירות. כנופייתו של עארף עבד א-ראזק הגיעה לבית המשפחה בשדרות פייסל (כיום רחוב יהודה הימית), גרמה נזק לרכוש וגירשה את רעייתו וילדיו מן הבית. הם הצטרפו לאביהם בביירות. המורדים מכרו את רהיטי הבית לטובת קופת המרד הערבי.
הבריטים ארגנו בסיוע "ההגנה" בסתיו 1938 את "כנופיות השלום" בהנהגת פח'רי נשאשיבי, שהניסו את כנופיות החוסיינים והשיבו את הסדר על כנו. לאחר מכן שבו גם האחים אל-ביטאר לעיר. מועצת העיר יפו פוזרה בידי הרשויות בסוף 1938. עבד א-ראוף מונה בידי רשויות המנדט ב-5 בינואר 1939 כראש העירייה ועלי מוסתקים מונה לסגנו. באותה עת שימש עבד א-ראוף כאיש קשר בין המחנה הנשאשיבי למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית באמצעות אליהו ששון, במטרה להגיע להבנות בין היהודים לערבים לקראת ועידת השולחן העגול בלונדון. בתקופת כהונתם של השניים בראשות העירייה התקיימו יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם ראש העירייה ישראל רוקח, ונמצא פתרון לשכונות היהודיות בשטחה של יפו.[1] הוסכם שהמיסים של התושבים היהודים ביפו, כ־25,000 איש, יועברו לידי עיריית תל אביב. חלק מן המיסים עבור השירותים המוניציפליים נשאר בידי עיריית יפו. אל ביטאר היה אהוד גם על הנהגת היישוב בשל גישתו השוויונית לערבים וליהודים. הוא ביקר בין השאר באירועים ציבורים יהודיים כגון ביום הספורט ב'בית המכבי' בראשון לציון, בחגיגה בפתח תקווה לרגל יובל השבעים לאברהם שפירא ובהלוויה שנערכה לקורבנות ההפצצה האיטלקית על תל אביב בספטמבר 1940.
בתו, סומאייה, נישאה לאסמאעיל, בנו של פואד איסמעיל דג’אני, מייסד בית החולים דג'אני.[2] בנו, ח'אלד, סיים לימודי כלכלה ושימש כסמנכ”ל חברת התעופה הירדנית עאליה. בתחילת שנות הארבעים מנתה משפחת אל-ביטאר כ-100 נפשות. בשנת 1941 זכה ממלך אנגליה לתואר קצין במסדר האימפריה הבריטית.
בפברואר 1941 חלה אל-ביטאר ומאמצע מרץ מונה מוסתקים כממלא מקומו. במאי הועבר לבית חולים הדסה בירושלים שם הלך לעולמו ביוני 1941.[3] בהלווייתו השתתפו ראשי עיריות יהודיים ונציגי הסוכנות היהודית, איתם היה בקשר כנציג האופוזיציה בעיר.[4] נקבר בבית הקברות המוסלמי ביפו (כיום בצמוד למרכז פרס לשלום). קברו לא קיים יותר, כיוון שהצוק התמוטט אל הים. לאחר מותו, מונה אחיו, עומר, ב-21 ביוני לתפקיד ראש העיר ומוסתקים שב לשמש כסגן ראש העיר.[5] עומר התפטר מראשות העיר בשנת 1945. לפני כניעת יפו, במהלך מלחמת העצמאות, נמלטו ילדיו לירדן. לאחר מלחמת העצמאות שימש ביתו ברחוב יהודה הימית 35-37 כחלק ממחנה אריאל כמפקדת חיל האוויר (מטר"ש).
עיריית יפו קראה רחוב על שמו במרץ 1942 בשכונת נוזהה בעיר. בטקס נכח גם הנציב העליון.
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה קצרה, באתר " רחובות תל אביב"
- שמואל גילר, זיכרונות על יפו של פעם, באתר פרויקט בן יהודה
הערות שוליים
- ^ תמיר גורן, "מפנה ביחסי ערבים ויהודים ביפו ובתל אביב בשנות מלחמת העולם השנייה," עיונים בתקומת ישראל 28 (2017), עמ' 177-180.
- ^ גילר, שמואל. "זיכרונות על יפו של פעם". פרויקט בן־יהודה. 2021. 2023-02-15. <https://benyehuda.org/read/26115>
- ^ "מת ה' ביטאר, ראש עירית יפו", הארץ, 18 יוני 1941, עמ' 1.
- ^ גורן, "מפנה ביחסי ערבים ויהודים", עמ' 181-182.
- ^ "עומר אל ביטאר - ראש עיריית יפו", הצפה, 22 יוני 1941, עמ' 1.
