עארף עבד א-ראזק
.jpg)
עארף עבּד אל-ראזק (בערבית: عارف عبد الرازق; כינוי: אבו פיצל;[1] 1894, טייבה – 1944, בולגריה) היה ראש כנופיות במרד הערבי הגדול בארץ ישראל (1936–1939) בתקופת המנדט הבריטי.
הוא היה מראשוני המפקדים של המרד ב-1936 ושימש כמפקד אזור.[2] לאחר חידוש המרד ב-1937, התחרה במי שנחשב למפקד העליון, עבד אל-רחים אל-חאג' מוחמד (אנ'), על התואר "המפקד הכללי של המרד".[3][4]
ביוגרפיה
עד המרד הערבי הגדול
עארף עבד אל-ראזק היה איש הכפר טייבה וקרובה ואיש טיפוחה של משפחת אל-חאג' אבראהים, מהמשפחות החשובות של טולכרם, שמוצאה מטייבה.[5] מגיל צעיר היה פעיל בתנועה הלאומית הערבית ותמך בפאן-ערביות וביצירת מדינה ערבית עצמאית בסוריה הגדולה. ב-1921 השתתף במהומות ביפו (מאורעות תרפ"א) ונאסר. החל מ-1923 היה שודד-דרכים ונידון על כך למאסר של שלוש שנים. לאחר שריצה את תקופת מאסרו, שימש כמודיע משטרתי ומתווך קרקעות. בעבודתו זו הסדיר את מכירתן ליהודים של חלק גדול מקרקעות טייבה.[6] במחצית הראשונה של שנות ה-30 השתתף בפעילות מפלגת "ועידת הנוער" ובפלוגות ארגון הצופים הערבים שקם בחסות המפלגה.
בשלב המוקדם של המרד (1936)
עבד אל-ראזק היה מראשוני המפקדים של המרד הערבי הגדול ב-1936 והמפקד העיקרי באזור טולכרם.[6] הוא היה בין מארגני החבורות שנעשו בהדרגה למפקדים הראשיים באזורי מגוריהם, והאזור בפיקודו היה נפת בני צעב, מדרום לטולכרם.[7] הוא הקים באזורו מבנה היררכי, שבו היה מפקדן העליון של שמונה קבוצות (בערבית: פציל, ברבים: פצאאִל) בפיקודם של שמונה מפקדי משנה.[8] בסוף יולי 1936 נפגש עבד אל-ראזק ליד טובאס עם עמיתיו המפקדים בשומרון, פח'רי עבד אל-האדי מעראבה ועבדאללה אל-בירותי מעקרבה. בפגישה זו נעשה הניסיון הראשון לתיאום בין חבורות המורדים השונות, אולם הוא ככל הנראה לא צלח.[9] לאחר הגעתו לארץ ישראל של פוזי אלקאוקג'י, הוא נפגש בתחילת ספטמבר עם ששה מפקדים של חבורות מורדים גדולות, ובהם עבד אל-ראזק, וקיבל מהם הצהרה חתומה שהכירה בו כמפקד הראשי של המרד.[10] יחד עם המפקדים החשובים האחרים, היה עבד אל-ראזק חבר בוועדה בת שבעה חברים, שעליה הטיל קאוקג'י את האחריות למשימת איסוף הכספים.[11] אולם באוקטובר 1936, עם סיום השביתה הכללית, עזבו כוחותיו של קאוקג'י את ארץ ישראל וכתוצאה מכך התמוטט המבנה הפיקודי שהקים.[12]
לאחר חידוש המרד (1937–1939)
באוקטובר 1937 התחדש המרד, אולם ללא התשתית הארגונית שהייתה לו בתחילתו, עקב הגלייתם ומאסרם של רוב חברי הגופים הלאומיים.[13] בדמשק קם מטה המורדים החדש, שכונה "הוועדה המרכזית של הג'יהאד". זו פעלה על פי הוראותיו של ראש הוועד הערבי העליון, אמין אל-חוסייני, מסתיו 1937 ועד סוף המרד. עבד אל-ראזק קיבל ממנה הקצבה חודשית בסך 600–800 לירות ארצישראליות, שאפשרה תשלום משכורות חודשיות למורדים במשרה מלאה.[14] במהלך שנת 1938 עוצב מחדש מבנה הפיקוד של המורדים, על בסיס המתכונת של 1936. בסתיו 1938, לאחר ש"הוועדה המרכזית" נכשלה במינוי מפקד ראשי חיצוני למרד, יזמו מפקדי המורדים את הקמת "משרד המרד הערבי בפלסטין", שהורכב ממפקדים אזוריים ובהם עבד אל-ראזק, והוסכם שכל אחד מהם יכהן כראש המשרד לפי תור. אלא שהמשרד לא הצליח לפעול כמפקדה צבאית עליונה וחבריו נותרו עצמאיים.[15] על אף פעילותם במסגרת מחתרתית, אך מתוך רצון לזכות במעמד, מצאו מפקדי המורדים עניין במדים ובדרגות. סמל דרגתו של עבד אל-ראזק היה שני כוכבים וכתר.[16] עבד אל-ראזק כתב כרוזים פוליטיים מודפסים בעברית והורה למפלגה הקומוניסטית להפיץ אותה ביישובים היהודים.
היריבות עם עבד אל-רחים חאג' מוחמד
על אף ההסכם להחלפת ראשות המשרד לפי תור, שני מפקדים התחרו על התפקיד: עבד אל-רחים אל-חאג' מוחמד ועבד אל-ראזק. לתחרות העזה ביניהם היה רקע משפחתי (שתי המשפחות שהם היו מקורבים אליהן, התחרו זו בזו על המנהיגות בטולכרם), אזורי ופוליטי. עבד אל-רחים התנגד למעשי הרצח הפוליטיים של עבד אל-ראזק עבור אמין אל-חוסייני, ל"חיסולם של בוגדים" על ידו ולסחיטת כספים ושליחתם לאחיו בביירות. עבד אל-ראזק ואנשיו רצחו את פריד חמדאללה, בן משפחתו של עבד אל-רחים, בחשד שמסר מידע לשלטונות. לחצים על עבד אל-רחים מצד קרוביו של הנרצח לנקום את דמו, הביאו להתנגשויות בין שתי החבורות, אולם הסכסוך לא הגיע לידי מלחמת דמים.[17] עבד אל-רחים תמך בהקמת מועצה כללית של המרד, שתורכב ממפקדי החבורות החשובים. עבד אל-ראזק הסכים לתמוך בכך, בתנאי שהמועצה תהיה חזקה ותפקח על המפקדים. עבד אל-רחים רצה שמועצה זו תאשר את מעמדו כמפקד הכללי של המרד (החל מאביב 1938) אולם עבד אל-ראזק התנגד לכך. ביולי אותה שנה הוא הכיר אמנם במעמדו הנמוך לעומת מעמדו של עבד אל-רחים, אך לאחר מכן טען כי אין צורך במפקד כללי נוסף מלבד המטה בדמשק. לאחר מכן כינה עצמו עבד אל-רחים "המפקד הכללי של המורדים הערבים בפלסטין" ואילו עבד אל-ראזק כינה את עצמו "המפקד הכללי של המורדים בסוריה הדרומית".[18] בחירתו במונח "סוריה הדרומית", שמקורו בשנים 1919–1920, במקום "פלסטין",[19] שיקפה כנראה את התמיכה שקיבל ממנהיגות המרד בדמשק, שהתבטאה גם בסיוע כספי גדול יותר מזה שקיבל יריבו. שני הצדדים ביקשו ממוחמד אל-צאלח לתווך ביניהם וב-13 בספטמבר 1938 הוא ערך פגישה בין ראשי המורדים בדיר ע'סאנה, מצפון-מערב לרמאללה. המפקדים חסרי האמון זה בזה הגיעו לפגישה עם אנשיהם ושומריהם ולא הושג הסכם. לצבא הבריטי נודע על קיומה של הפגישה ומטוסי חיל האוויר הפציצו את המתכנסים. רבים נהרגו ובהם מארגן הפגישה עצמו. ב-23 במרץ 1939 נהרג על ידי הצבא גם עבד אל-רחים והוועדה המרכזית לא הצליחה למנות מפקד כללי במקומו.[18]
מאבק עם כנופיות השלום
ביולי 1938 ערך פח'רי נשאשיבי פגישה בירושלים בהשתתפות נכבדי הכפרים בסביבה, בה קרא להם שלא להיכנע למורדים ועודד אותם להקים חבורה מזוינת שתילחם ב"טרוריסטים של המופתי", אמין אל-חוסייני. הנכבדים החלו להוציא את הצעתו לפועל, אולם באוגוסט פרסם עבד אל-ראזק בעלון השבועי של "מפקדת המורדים בסוריה הדרומית" כי אל כמה מן הכפרים הללו נשלחה "יחידת עונשין".[20] אלא שבסוף ספטמבר חזר לארץ פח'רי עבד אל-האדי, הפעם בראש חבורה שנלחמה בכנופיות המורדים, וזו הצליחה להסיג את החבורות בפיקודם של עבד אל-רחים ועבד אל-ראזק מאזור ג'נין דרומה לאזור שכם–טולכרם. הצלחה זו של עבד אל-האדי הביאה לעריקות מכנופיות המורדים. בתגובה לארגון "כנופיות השלום" ופרסום כרוזים נגד אל-חוסייני על ידי נשאשיבי, הוציא עליו עבד אל-ראזק פסק דין מוות, אולם נשאשיבי לא נרתע והמשיך לקרוא לציבור להיאבק במורדים.[21]
המורדים דרשו מהאוכלוסייה העירונית לתרום למרד סכומי כסף גבוהים מאד ועבד אל-ראזק היה בולט במיוחד בין המורדים שעסקו בסחיטות הכספים הללו ביפו.[22] מכיוון שהמורדים בלטו בערים בלבושם הכפרי, הם ציוו על העירוניים להחליף את התרבוש ("פז") העות'מאני בכאפיה ועקאל שנהגו לעטות הכפריים, ומתוך פחד חזק מאד, עשתה האוכלוסייה כולה כמצוותם. עבד אל-ראזק נימק את הצו בכך שהטורקים דיכאו את הערבים ואילו הכאפיה היא כיסוי ראש לאומי ערבי.[23]
המאבק עם "חבורות השלום" תרם משמעותית להריסת כוחם של המורדים, אולם שחיקתם נבעה גם עקב מחלוקות בין ראשי הכנופיות. ביולי 1938 הוצא להורג פקודו של עבד אל-ראזק, אבו נוג'יים א-שנטי, לאחר שהסתכסך עמו.[24] בתחילת נובמבר 1938 חייבו השלטונות הצבאיים את המשתמשים ברכב לקבל אישורים צבאיים מיוחדים לכך. המורדים דרשו מהאוכלוסייה להחרים את הרישיונות הללו, אך הגיעו להסכם פשרה עם מגדלי ההדרים, שיורשו להצטייד בהם תמורת תשלום לקופות המורדים.[25] עבד אל-ראזק תמך בפשרה הזו, אולם יוסוף אבו דורה התנגד לה והשניים הגיעו לידי התנגשות.[24] מנהיגי המורדים בדמשק עשו מאמץ להכניס סדר בחבורות ובדצמבר 1938 מינתה הוועדה המרכזית מספר משכילים עירוניים שאמורים היו לשמש כמזכירים לצדם של מפקדי החבורות, כדוגמת הפוליטרוקים הסובייטים. לצדו של עבד אל-ראזק מונו שני מורים מיפו. אולם ניסיון הפעלת המזכירים נכשל ואחד המזכירים של עבד אל-ראזק נאסר על ידי המשטרה שבוע לאחר מינויו.[26]
במשך כל המרד קיבלו השלטונות מידע על אנשי הכנופיות, אולם החל בסתיו 1938 הפכה תופעת זו לנפוצה ותוצאתה הייתה הרסנית למרד. הצבא הצליח להנחית מכות קשות על הכנופיות וראשיהן. בין היתר, נתפסו 12 איש מחבורתו של סגנו של עבד אל-ראזק.[27] בינואר 1939 עבר עבד אל-ראזק לדמשק יחד עם המפקדים החשובים האחרים, ובהם עבד אל-רחים ואבו דורה.[28] אולם הוועדה המרכזית דרשה מהמפקדים שנמלטו מהצבא הבריטי לחזור לארץ ישראל, ותחת איום בהפסקת שכרם, הם אכן שבו במהלך החודשים הראשונים של 1939. אלא שהמאמצים לחידוש המרד לא הצליחו למנוע את דעיכתו והמפקדים לא הצליחו למנוע את התפוררות החבורות. ב-13 באפריל 1939 עזב עבד אל-ראזק את ארץ ישראל והסגיר עצמו יחד עם 12 מאנשיו לשלטונות הצרפתיים בסוריה, כשהוא "במצב של התמוטטות פיזית גמורה". השלטונות העבירו אותו לתדמור והטילו עליו מעצר בית.[29] ביוני 1939 האשימו אותו מתנגדי המרד בתעמולתם, שלקח עמו ביציאתו מהארץ סכומי כסף גדולים שנסחטו מהאוכלוסייה.[30]
בגלות לאחר המרד
בעזרת מאמצי הלאומנים הסורים שוחרר ראזק מהכלא והצליח להגיע לעיראק, שם שימש כשומרו של אמין אל-חוסייני. הוא היה בין החשובים שבכ-300 הגולים הפלסטינים ששהו בעיראק בזמן מרד רשיד עאלי ב-1941.[31] עם כישלון המרד בעיראק, ברח לסוריה ומשם לטורקיה. הוא היה בין הפלסטינים שברחו לגרמניה הנאצית וארצות הכיבוש שלה בזמן מלחמת העולם השנייה,[32] ובשנת 1944 מת בבולגריה.[33] הוא הותיר בטייבה שלושה בנים ושתי בנות, וביתו בכפר נהרס בידי השלטון הבריטי. בשנות ה-40 היה אחד מאחיו מנהל סניף "בנק האומה" הפלסטיני ואח אחר היה גולה בגרמניה.[5]
הערות שוליים
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 220, 290.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 370.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 313.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 311.
- ^ 5.0 5.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 233–234.
- ^ 6.0 6.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 217, הערה 149.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 220.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 221.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 221–222.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 226.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 227.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 286.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 287.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 288–289.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 290–291.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 315–316.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 291–292.
- ^ 18.0 18.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 292–293.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 326.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 299.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 301–302.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 316–317.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 318.
- ^ 24.0 24.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 304–305.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 285.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 307.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 305–306.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 286.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 307–308.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 316.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 315, הערה 31.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 316, הערה 32.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 233, 317.
