פועה מנצ'ל
| פטירה | 1991 |
|---|---|
ד"ר פועה מֶנצֶ'ל (בן-טובים) (1903 – 1991) הייתה אשת חינוך ישראלית, מייסדת ומנהלת בית הספר התיכון מקיף א' באר שבע (שקרוי על שמה כיום) בין השנים 1954–1966, ומייסדת החינוך התיכוני המקיף בישראל. נודעה כידידתו של פרנץ קפקא ומורתו לעברית. על שמה רחוב בבאר שבע.
תולדות חייה
פועה נולדה בשכונת אוהל משה בירושלים לדבורה וזלמן בן-טובים, נכדה לאיש העלייה הראשונה יצחק-אייזיק בן-טובים. היא למדה בבית הספר היסודי עזרה ובבית הספר אליאנס-כי"ח בעיר, בעקבות מלחמת העולם הראשונה נסגרו בתי הספר והיא המשיכה את לימודיה בבית הספר הגרמני ברחוב הנביאים, בו נקשרה לתרבות הגרמנית. משהסתיימה המלחמה עברה לגימנסיה העברית רחביה, בה סיימה את לימודיה בשנת 1921 אצל מורים כשלמה שילר והוגו ברגמן. לאחר סיום לימודיה שכר ברגמן את שירותיה כמקטלגת בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שרק נפתח.
ברגמן סייע לפועה בן-טובים להשיג מלגת לימודי מתמטיקה באוניברסיטה הגרמנית בפראג ומגורים בבית אמו בעיר. כמקור פרנסה שימשה הנערה הצעירה מארץ ישראל כמורה לעברית. בדצמבר 1922 התחילה ללמד עברית את פרנץ קפקא שהיה מכר של משפחת ברגמן. בנוסף, שימשה כמדריכה לחברי סניף תנועת "בלאו וייס" הציונית בפראג, סיפרה על ארץ ישראל ונופיה ולימדה את בני הנוער שירים עבריים. בהשראת לימוד אותם שירים כתב קפקא את סיפורו האחרון:"יוזפינה הזמרת ועם העכברים".[1]
בשנת 1923 החליטה פועה בן-טובים שבכוונתה להתמחות בפדגוגיה ולא במתמטיקה ונסעה לברלין לצורך לימודים בסמינר למורות. בשנת 1923 הכירה את ד"ר יוסף מנצ'ל במסגרת עבודתם המשותפת במוסד הילדים "אהבה" של ביאטה ברגר, ונישאה לו. באותה עת התכתבה עם קפקא בעברית, בעיקר בקשר להתלבטויותיה לגבי עתידה ולהסכמת הוריה למסלול הלימודים בו בחרה. מכתב של קפקא אליה שרד והוא דוגמה יחידה לכתב-ידו של הסופר בעברית. קפקא המשיך לדרוש בשלומה של פועה במכתביו למכריהם המשותפים, אך היא ניתקה את קשריה עמו.
בשנת 1925 חזרו פועה ויוסף מנצ'ל לארץ ישראל, בה לימדה מספר שנים לאחר מכן שבה לברלין ללימודים לתואר דוקטור בפדגוגיה. בשובה לישראל המשיכה ללמד בירושלים (יוסף היה במשך שנים רבות מנהלו של תיכון בית הכרם[2]). בין היתר חברה ליוסף בנטוויץ' בלימוד הגותו של בנג'מין בלום ("הטקסונומיה של בלום") ובשלילת המודל החינוכי המכוון לקראת בחינת בגרות כאידיאל. בפרט שמה מנצ'ל דגש על החינוך המעשי והמקצועי ועל טיפוח ההכשרה המקצועית הרצינית הבאה לפתח כישרונות הקיימים בכל ילד, באופן שיכוון אותו למסלול חיים יצרני, מועיל ומספק.
התעמולה הגדולה שעשו בארץ ל"בחינות הבגרות" הורידה את כבוד ההכשרות המקצועיות בעיני הורים וילדים "יוקרתיים" (אני מקווה שביום מן הימים תעלם הגדרת הקסם הזו "בחינת בגרות" מתוך הלקסיכון הישראלי-פדגוגי...) אדרבא, עשו תעמולה להוציא את "המחוננים" העיוניים מאזורי פיתוח אל בתי ספר עיוניים.
— חיים ומעש עמ' 293.
משנת הלימודים 1948/1949 עד שנת הלימודים 1953/1954 ניהל מנצ'ל את תיכון עירוני מקיף קריית חיים. בשנת 1954 נפטר יוסף מנצ'ל והוא בן-50, פועה הגיעה לבאר שבע על מנת לנהל את בית הספר התיכון בעיר. העיר קלטה עולים חדשים רבים. מנצ'ל החלה לגבש רעיון לבית ספר תיכון שיכיל מגמות לימוד רבות, הן עיוניות והן מעשיות, כדי לאפשר לכל תלמיד למצוא מגמה המדברת אליו ויאה לכישוריו, גם אם לא לבגרות מלאה, לפחות על מנת לזכות בתעודת גמר 12 שנות לימוד.
מנצ'ל הביאה לבירת הנגב מורים כצייר דן לבני, שפתח בבית הספר את מגמת האמנות והצלם דוד אולמר שייסד בבית הספר את המגמה לצילום. בית הספר היווה דגם לכל בתי הספר התיכוניים המקיפים בישראל.
לפועה ויוסף נולדו שני ילדים. בנה הבכור היה הארכאולוג אהוד נצר, ובתה הצעירה הייתה תרצה וון-לבן.
לקריאה נוספת
- ד"ר מנצ'ל-בן-טובים פועה, חיים ומעש, הוצאת הקרן לזכר ד"ר יוסף שלמה מנצ'ל, ירושלים ובאר-שבע (פרק לקריאה מקוונת)
קישורים חיצוניים
- נורית אשכנזי, מסע מירושלים לפראג ולברלין באתר משרד החינוך
הערות שוליים
- ^ ענת פרי, יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לווגנר, באתר ענת פרי בזכות עצמה, יום שלישי, 24 במאי 2011
- ^ מ. ז., ד"ר יוסף שלמה מנצ'ל, דבר, 24 ביולי 1953.
