פורטל:יפן/תרבות יפן
הספרות היפנית המוקדמת הושפעה רבות מהספרות הסינית הקלאסית ואף נכתבה בסינית. גם לספרות ההודית הייתה השפעה על הספרות היפנית בדרך הבודהיזם. בסופו של דבר התפצלה הספרות היפנית לסגנון ייחודי, וסופרים יפנים החלו לכתוב על יפן, אם כי ההשפעה הסינית הקלאסית נותרה עד שלהי תקופת אדו במאה ה-19. מאז נפתחה יפן בפני העולם המערבי במאה ה-19, התקיימו חילופי השראה בין ספרות המערב וספרות המזרח.
- הכתב היפני: קנג'י
- ספרים: ניהון שוקי, מניושו, מעשה גנז'י, ספר הכרית, עלילות קוצר הבמבוק, עלילות הייקה, יער נורווגי וקורות הציפור המכנית.
- שירה: הייקו
- משוררי הייקו: באשו, איסא, יוסה בוסון ושיקי.
המטבח היפני הוא בדרך כלל שילוב של מספר מרכיבים, בדרך כלל אורז או אטריות, עם מרק ואוקזו - מנות העשויות מדגים, בשר, ירקות, טופו וכדומה שמיועדים להוסיף טעם למנה. למנות אלה מוסיפים דאשי, מיסו ורוטב סויה המעניקים עוד נופך לטעמן. הן ידועות בהיותן מנות רזות ומלוחות.
ארוחה יפנית רגילה מורכבת לרוב ממספר אוקזו שונים מלווים בצלחת אורז לבן (גוהן), צלוחית מרק ומעט חמוצים (צוקמונו). המנה הרגילה מכילה שלושה אוקזו שונים ונקראת איצ'יו-סנסאי ("מרק אחד, שלוש תוספות"). טכניקות בישול שונות מוענקות לשלושת האוקזו: הם יכולים להיות נאים (סשימי), צלויים, מבושלים (או מורתחים), מאודים, מטוגנים או מכוסים ברוטב.
המאכלים היפנים הידועים הם:
- סושי - אורז מצופה בחומץ אורז בתוספת של מרכיבים טריים כגון דגים וירקות.
- טמפורה - ירקות או מאכלי ים, מצופים בבלילה קלילה, מטוגנים בשמן עמוק.
- אודן - מרק המכיל ביצה קשה, דיאקון, קוניאקו ועוגת דגים.
- שבו-שבו - סיר חם עם חתיכות קטנות של בקר, ירקות וטופו מבושלים בציר על השולחן ונטבלים ברוטב סויה או מטבל על בסיס סומסום.
- ארוחת בנטו - מנת טייק אוויי נפוצה במטבח היפני, כוללת בדר"כ אורז, דג או בשר, וירקות חמוצים או מבושלים.
טקס התה היפני - הוא טקס יפני של הכנת התה, הגשתו לאורחים ושתייתו. הטקס כולל תנועות קבועות ומוגדרות מראש ומהווה מאפיין חשוב במסורת ובתרבות היפנית. התה מוכן מאבקת תה ירוק המעורב בהקצפה באמצעות מברשת מיוחדת במים חמים שאינם רותחים ואינו מומתק.
הטקס אסתטי ומדויק ביותר, ולעולם לא מבוצע כלאחר יד. זהו טקס אומנותי לכל דבר וכל תנועה בו מחושבת ביותר, כשישנן מספר שיטות נבדלות זו מזו לביצוע הטקס
גנים יפניים (קנג'י: 日本庭園), במסורת של יפן, עשויים להימצא בבתים פרטיים, בפארקים שכונתיים או עירוניים, במקדשים בודהיסטיים או במקדשי שינטו ובנקודות ציון היסטוריות כדוגמת מצודות עתיקות. רבים מהגנים היפניים המפורסמים ביותר במערב וביפן עצמה, הם גני זן. גנים יפניים טיפוסיים מכילים, באופן ממשי או סמלי, אחדים מהאלמנטים הבאים:
- מקור מים
- אי
- גשר אל האי
- פנס, לרוב במבנה אבן
- בית תה או ביתן
- עצי בונסאי ננסיים
- סויקינקוצו - מתקן מוזיקלי העושה שימוש במים
אִיקֶבָנַה (生け花, "אִיקֶרוּ" - לסדר, להעניק חיות, "הנַה" - פרח) היא אמנות סידור פרחים יפנית. בניגוד לסידור פרחים מערבי, המשתמש במספר רב של פרחים והמתמקד ביופי של צבעים, איקבנה מבוססת על סידור הכולל ענפים ועלים עם כמות קטנה של פרחים, ומתמקדת ביופי ומשמעות של קווים. בנוסף, הכלי הוא אחד מיסודות הקומפוזיציה וקובע במידה רבה את סגנון האיקבנה.
איקבנה שואבת משתי הדתות העיקריות של יפן - שינטו ובודהיזם, ואחדים מעקרונות היסוד של שתי הדתות האלה - החיבור לטבע האופייני לשינטו ותרגול האמנות וחוויית היצירה כדרך להתפתחות רוחנית - עיצבו במידה רבה את עקרונותיה המנחים של איקבנה, אשר דורשת מהסידור לבטא את החיות והיופי הפנימי של הצמחים המרכיבים אותו, וגם מדגישה את חשיבות היוצר וחווית היצירה שלו.
סוגי איקיבנה:
אוריגמי (ביפנית: 折り紙) היא אמנות קיפולי נייר. מקור השם "אוריגמי" בצירוף המילים ביפנית 折り ("אוֹרִי", קיפול) ו-紙 ("קַאמִי", פיסת נייר). השם "אוריגמי" נטבע ב-1880, בתקופה שבה התגבשה האמנות בצורתה המודרנית, אך האמנות עצמה החלה להתפתח זמן רב לפני כן. לאמנות האוריגמי משמעות תרבותית עמוקה בתרבות היפנית והסינית ששם החלה והיא משמשת בטקסים שונים בדת השינטו, הנפוצה ביפן.
- אמני אוריגמי עיקריים:
אמיגורומי היא האמנות היפנית של סריגת בובות פרווה, חיות שונות, פרחים וקישוטים. המילה נגזרת משילוב של מילים ביפנית אמי- סרוג, ונגורומי- בובת פרווה.