פיצוי לנפגע עבירה
פיצוי לנפגע עבירה הוא תשלום המושת על אדם במשפט פלילי כעונש ומועבר לנפגע העבירה.
מהות הפיצוי
הדיעות חלוקות בשאלה האם הפיצוי הוא פיצוי אזרחי הנלווה להליך הפלילי, או פיצויים עונשיים כעונש פלילי המשולמים לנפגע \ נפגעת העבירה[1].
הדעה הרווחת כיום בבתי המשפט היא שהפיצוי בהליך הפלילי אינו מחליף את הפיצוי המגיע בהליך הנזיקי, הדעות לגבי מטרת הפיצוי בהליך הפלילי חלוקות. השופטת דפנה ברק ארז כתבה[2]:
- "פיצוי זה נועד, בראש ובראשונה, להעניק תרופה ראשונית ומיידית לנפגעת."[3]
לשיטה זאת, דרך המלך לקבלת פיצוי מלא על הנזקים שנגרמו הוא בהליך אזרחי נפרד. אולם יש מעטים החולקים על עמדה זאת וטוענים שהמטרה היא לתת פיצוי לנפגעים, שברובם לא יגישו תביעה אזרחית נפרדת.
בישראל
היסטוריה
בפקודת החוק הפלילי המנדטורי נכלל הפיצוי כאחד העונשים שניתן להשית על מורשע בדין.
האפשרות להשית על אדם שהורשע בעבירה פיצוי לנפגע, הועברה לתיקון לחוק העונשין (דרכי ענישה) שחוקק בשנת 1954. סעיף 31 של החוק קבע[4]:
- " הורשע אדם בעבירה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה ולא השים עצמו צד אזרחי לקובלנה, סכום שלא יעלה על 500 לירות בתורת פיצוי על הנזק או הסבל שנגרם לו."
סכום זה עודכן במהלך השנים ל-1500 לירות, אולם לא נעשה שימוש רב בסעיף. בתחילת 1980 תוקן חוק העונשין וסכום הפיצוי הועלה ל-50,000 לירות. בהסבר להצעת החוק נכתב[5]:
- "ההצעה עדיין שומרת על תקרת פיצוי נמוכה יחסית לתקרת הקנסות המוצעת, זאת משום ההנחה שההתדיינות על פיצויים כשהם בסכומים גדולים במיוחד עלולה להוליך לניהול משפט אזרחי, דבר העלול לסבך את התהליך הפלילי ולדחות את סיומו."
בשנת 1988 הועלה סכום הפיצוי. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב שהעלאת סכום הפיצוי יוכל להביא פיצוי שימנע את הצורך בתביעה אזרחית נפרדת[6]. באותה שנה גם תוקן החוק כך שהפיצוי נגבה על ידי המדינה ונחסך מנפגע העבירה הצורך לנהל הליכי גבייה כנגד תוקפו.
עד תחילת המאה ה-21 נעשה שימוש מועט ביותר בסעיף זה[7], בגלל שבתי המשפט ראו בו נושא אזרחי שמפריע לניהול יעיל של המשפט הפלילי[8]. בסקר בין תובעים משטרתיים, העוסקים בעבירות יחסית קלות, שנעשה בשנת 1996, נמצא דרישה מוגבלת לפסיקת פיצויים על ידי התובעים, ממגוון סיבות. בין השאר הועלתה הטענה שהדרישה מסבכת את המשפט, שכן השופט לא יפסוק פיצויים בהיעדר אישורים על נזק. כן נאמר שדרישה לפיצויים מקשה על השגת הסדר טיעון[9].
משנת 2001, בעקבות חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה והמלצה של שופטי בית המשפט העליון[1], גבר השימוש בפיצוי לנפגע עבירה בפסקי דין. בשנת 2006, פסק בית המשפט העליון פיצוי על מורשע בדין, תוך שלילת הנימוק של בית המשפט המחוזי שנמנע מכך "בשל אורך תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו"[10].
בעת חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה עלתה ההצעה שהמדינה תשלם פיצויים לנפגעי עבירה, לפחות במקום שבו העבריין אינו יכול לשלם את הפיצוי[11], והיה אף מי שטען שהפיצוי לנפגעי עבירה אינו אלא "עלה תאנה" המכסה את מחדלי הטיפול בנפגעי פשיעה אלימה[9].
פסיקה
בית המשפט העליון קבע שניתן לחייב בפיצוי גם על עבירה שנוגעת לתאונת דרכים, למרות ייחוד העילה שבחוק הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים[12].
בית המשפט העליון קבע שתביעה אזרחית של הנפגע אינה מונעת פסיקה של פיצוי לנפגע העבירה בהליך הפלילי[13], אולם נקבע שאם יתנהל הליך האזרחי ינוכה הפיצוי מההליך הפלילי מסכום הפיצוי בהליך האזרחי[14].
תקרת הפיצויים בחוק הוא 258,000 שקלים. ברב דעות קבע בית המשפט העליון שסכום זה הוא התקרה לנאשם ולא לכל נפגע בנפרד[2].
על פי קביעת בית המשפט העליון, יכולתו הכלכלית של הנאשם אינה נלקחת בחשבון בקביעת גובה הפיצוי[15][16], אולם באשר לפסיקת פיצוי בעניינו של קטין נקבע כי גוברים שיקולי השיקום, שהוא עקרון יסוד בחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, ועל כן נדרש להתייחס גם ליכולת הכלכלית של הקטין בהטלת הפיצוי[17]
מקבל הפיצוי
החוק קובע שהפיצוי יינתן "לאדם שניזוק על ידי העבירה". השופט אליקים רובינשטיין קבע, בהסכמת עמיתיו להרכב, שפיצוי יינתן גם לעזבון נפגע העבירה[18]. לשון החוק מחייב קשר בין העבירה לבין הנזק שנגרם.
סירוב נפגע לקחת את הפיצוי
במקרים מסוימים מודיעים נפגעים שהם אינם מעוניינים בפיצוי. לטענת פרקליטות המדינה, לאחר שהקנס נגבה נוהגים לעיתים נפגעים אלו לקחת את הכסף שנגבה, יחד עם זאת במקרים לא מועטים לא מצליחה המדינה לגבות פיצויים אלו. בישיבה עם היועץ המשפטי לממשלה הועלתה אפשרות להקים קרן שתסייע לנפגעים שלא קבלו פיצוי, מכספים שנגבו עבור נפגעים שעמדו בסירובם לקחת את הפיצוי[19].
ביקורת על אופן פסיקת הפיצוי בישראל
מנתוני המרכז לגביית קנסות עולה שסכומי פיצוי גבוהים מאוד אינם ניגבים, ואין בעצם הטלתם כדי לסייע לנפגעי העבירה. כך, לפי שנתון המרכז לגביית קנסות לשנת 2019, סך התיקים הפתוחים בגין פיצוי נפגעי עבירה לפי סכומי המקור, ללא ריביות, עומד על 471 מיליון ₪.[20] נוכח נתונים אלו נטען כי אופן פיצוי זה, במיוחד בעבירות חמורות בהן הנידון נשפט במקביל לעונשי מאסר ארוכים, אינו מממש את ייעודו ואף פוגע באפשרות השיקום של העבריין בכך שיוצר לו חובות עמם אינו מסוגל להתמודד.[21] בשל כך הוצעו מספר מודלים במטרה לאפשר פיצוי מהיר ואפקטיבי לנפגע העבירה ללא הטלת נטלים כלכליים מעכבי שיקום על נידונים דלי אמצעים.[22]
קישורים חיצוניים
- הרב מיכאל ויגודה, פיצויים לקורבנות עבירה, 15 בנובמבר 2000
- בת-עמי ברוט, 2002 - "הנפגע הוא שעומד במרכז הזירה... בו ידובר ואותו נבקש", "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 3 באפריל 2019
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל
- ^ 2.0 2.1 ע"פ 1076/15 אבנר טווק נ' מדינת ישראל
- ^ וראו גם דנ"פ 5625/16 ודנ"פ 5683/16 מדינת ישראל ואח' נגד טווק
- ^ ספר החוקים 166, 17 בספטמבר 1954
- ^ הצעות חוק 1414, 1 באוגוסט 1979
- ^ הצעות חוק 1872, 18 בפברואר 1988
- ^ גיל סיגל ואורי ניר, פיצויים לקורבנות עבֵ רה בתאונות־דרכים — האם הם עומדים בסתירה לעקרון ייחוד העילה?, עיוני משפט לו, עמוד 630
- ^ אורי ינאי, טיפול ופיצוי נפגעי פשיעה אלימה בישראל, עמוד 229
- ^ 9.0 9.1 אורי ינאי, טיפול המשטרה בנפגעי עבירה: הדאגה לפיצוי הנפגע, משטרה וחברה מס' 6, תשס"ב 2002
- ^ ע"פ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל
- ^ ד"ר מיכאל ויגודה, פיצויים לקורבנות עבירה, 15 בנובמבר 2000
- ^ ע"פ 3753/11 וגד'י ח'דר נ' מדינת ישראל
- ^ רע"פ 9727/05 ברנרד גליקסמן נ' מדינת ישראל
- ^ רע"פ 228/05 בני יאגודייב נ' מדינת ישראל
- ^ ע"פ 5761/05 וחידי מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, ניתן ב-24 ביולי 2006
- ^ ע"פ 8297/11 פלוני נ' מדינת ישראל
- ^ ע"פ 5359/20 פלוני נ' מדינת ישראל ואח' (13.4.21).
- ^ ע"פ 5761/05 וחידי מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, ניתן ב-24 ביולי 2006, סעיף ח'(2)
- ^ ע"פ 3848/16 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 4
- ^ דוח שנתי רשות האכיפה והגבייה לשנת 2019, עמ' 117
- ^ דוח הסניגוריה הציבורית לשנת 2019, מלכודת העוני - על הנטלים הכלכליים בהליך הפלילי
- ^ מורן כרמון וחגית לרנאו, קרב האביונים: על חיוב נידון לפיצוי נפגע העבירה במסגרת ההליך הפלילי, באתר הסניגור 262, עמ' 4-13, (2019).
