פלורה טריסטן
| שם מלא | Flora Célestine Thérèse Henriette Tristán y Moscoso Lesnais |
|---|---|
| פטירה | בורדו, ממלכת צרפת |
| מדינה | צרפת ; מוצא ספרדי-פרואני |
פלורה טריסטן, בשמה המלא פלורה-סלסטין-תרז-אנרייט טריסטן אי מוסקוסו לנה (בצרפתית: Flora Tristán, 7 באפריל 1803 פריז (בזמנו בכפר סן-מאנדה) - 14 בנובמבר 1844 בורדו) הייתה סופרת פעילה חברתית צרפתייה וחלוצה של הסוציאליזם והפמיניזם. הייתה בעלת שורשים ספרדים-פרואנים. היא נודעה בזמנו כמחברת של רשמי מסעות, רומן אוטופי וביקורת חברתית,[1] אך נשארה מפורסמת על ידי תרומתה לתורות הפמיניסטיות המוקדמות, שדגלה ברעיון האינטרנציונליזם וסברה שקידום זכויות הנשים תלוי באופן ישיר בקידום מעמד הפועלים. ההיסטוריונית ס' ג'ואן מור ראתה בהגותה "סינתזה אוטופית" של פמיניזם וסוציאליזם.[1] טריסטן כתבה מספר ספרים, בהם ידועים "נדודיה של פאריה" (1838), "טיולים בלונדון" (1840) ו"איגוד הפועלים" (1843), ספר שבה דגלה באיגוד עולמי של הפועלים והפועלות, חמש שנים לפני "המניפסט הקומוניסטי" של קרל מרקס. נחשבת לאחת הנשים העיתונאיות או הכתבות הראשונות.[2] טריסטן הייתה חמת מזג ולדברי הידיד שלה, אלפונס קונסטאן, ראתה עצמה מתפקדת כמעין "אשה-משיח".[3] היא הייתה סבתו של הצייר פול גוגן.
ביוגרפיה
ילדות וצעירות
פלורה טריסטן נולדה בשנת 1803 ביישוב סן מאנדה, שרובו הפך לימים, ב-1860 לחלק מהרובע השנים עשר של פריז. היא הייתה בת של מריאנו טריסטן אי מוסקוסו, קולונל בחיל הים הספרדי, אציל פרואני, שנולד בארקיפה בפרו. משפחת האב הייתה אחת המשפחות החזקות ביותר בדרומה של פרו. אחי האב, פיו דה טריסטן כיהן כמשנה למלך של פרו. האם, אן-פייר לנה (Laisnay), הייתה צרפתייה פריזאית שנמלטה לספרד בימי המהפכה והכירה את בעלה לעתיד בבילבאו. בני בני הזוג נישאו ב-1802 בביתה של אן לנה בבילבאו על ידי האב רונסלן. עם זאת תעודת הנישואין לא הועברה על ידי החתן לרשויות הספרדיות ומשום כך לא הגיעה אף למרשם האוכלוסין הצרפתי. בני הזוג עברו לגור בפריז והתגוררו בבית גדול ברחוב ווז'יראר.
כשבגיל ארבע, ב-7 ביוני 1807 התייתמה טריסטן מאביה, הוריה עדיין לא מיסדו את נישואיהם בפני השלטונות והאב לא השאיר צוואה. נכסיו בפרו ובספרד עברו לחזקת קרובי המשפחה מפרו ובשנת 1808, כשצרפת נמצאה במצב מלחמה עם ספרד, רכושו מצרפת הופקע על ידי השלטונות הצרפתיים. בנסיבות אלה תנאי המחיה של המשפחה הורעו מאוד. ילד שני, מריאנו פיו אנריקה, שנולד שבועיים אחרי מות האב, חי רק עשר שנים ומת בשנת 1817. הילדים גדלו בתנאי עוני בבית אחר בפריז, אחר כך החל משנת 1810 ביישוב ל'אי-לה-רוז, לא רחוק מפריז. טריסטן חלמה מילדותה על ייחוסים דמיוניים - לקיסר האצטקי מונטזומה או לסימון בוליבר. ב-1818, אחרי מות הילד, חזרו טריסטן ואמה לגור בפריז, הפעם ברחוב פואר, בשכונה עממית. טריסטן למדה ריקוד וצביעה על חרסינה.[4] בגיל 17, בפברואר 1817, לדבריה, בלחץ אמה, כדי להיחלץ מן העוני, התחתנה עם מעביד שלה, החרט אנדרה-פרנסואה שאזאל (1796–1860), אחיו של הצייר אנטואן שאזאל, אדם מבוסס אך בעל אופי אלים וקנאי. לשאזאל היה בית מלאכה ברובע מונמארטר.[4] במספר מכתבים שלה אל שאזאל בשנת 1821 לפני נישואיהם טריסטן הביעה כלפיו רגשי אהבה שנראו כנים (המכתבים נחשפו על ידי בעלה בפומבי בעת משפטו בשנת 1837).[5]
חייה הבוגרים
טריסטן ראתה בנישואיה מוסד שהעניק גושפנקא למעמדה הנחות, חסר האוטונומיה, כמו של מכונה המעמידה צאצאים, מעמד שהפך לנצחי אחרי ביטול האפשרות לגירושין עם הרסטורציה של המלוכה בצרפת בשנת 1815. ב-1822 נולד לה בנה הראשון, שנפטר כעבור עשור. ביוני 1824 נולד בנה השני, ארנסט-קאמי, ב-2 במרץ 1825, בעוד היא בהריון, היא עזבה את הבית עם שני ילדיה וחזרה לבית אמה, שבו נולדה ב-16 באוקטובר 1825 בתה אלין-מרי, לימים אמו של הצייר פול גוגן.
לא ידוע הרבה על חייה של טריסטן בשנים אחרי פרידתה מבעלה. בשנת 1826 עבדה כמלווה של משפחה אנגלית שחיה בצרפת וחזרה ללונדון. ב-1829 הכירה באכסניה בפריז קפטן של הצי הסוחר בשם זאקארי שאברייה, שהתוודע בפרו לאחיו הקטן של אביה, פיו טריסטן אי מוסקוסו שעמד בראש משפחת טריסטן בפרו. טריסטן כתבה לו מכתב שבו תיארה את הקשיים שבה חיה יחד עם גיסתו ואחייניו, וביקשה ממנו להכיר בחוקיותם כילדי אחיו ולהבטיח להם את חלקם בירושתו של מריאנו המנוח. פיו טריסטן השיב במילים חמות, ושלח סכום של כסף אולם דחה את הכרתה כיורשת אחיו בגלל מעמדה כממזרה.
בפרו
על אף התשובה המאכזבת של דודה, באפריל 1833 הפליגה טריסטן מבורדו לפרו, אל עיר אביה, ארקיפה. נסעה על סיפון אוניית הקיטור "מקסיקן" בפיקוד מכרה, זקארי שאברייה, איתו ניהלה רומן לאורך ששת חודשי המסע. בארקיפה התקבלה באדיבות והתארחה בבית משפחת טריסטן אי מוסקוסו, שהעמידו לרשותה את משרתיה והכירו לה את נכבדי המקום. כאורחת מ"עיר האורות" עוררה טריסטן את סקרנות מארחיה ומצד שני החברה המקומית האקזוטית אך בעלת הגינונים האירופיים משכה גם היא את עיניה על אף שפגמיה לא חמקו מעיניה: ההיבטים האלימים והמגוחכים של המוסדות החצי-פאודליים שלה, השחיתות והחמדנות של המעמדות הפוליטיים, הפערים החברתיים, הגזענות הגלויה כלפי האינדיאנים, המצוקה הקיצונית של העם, האנאלפביתיות האנדמית, כוחן של הדת והאמונות התפלות. התפלאה למצוא באותה חברה נשים מן המעמד הגבוה, שנהנו, למרות חוסר השוויון, מאוטונומיה רחבה יותר ממה שהכירה. דוגמה חיה לכך הייתה פרנסיסקה סוביאגה אי ברנאלס, אשת נשיא פרו אוגוסטין גמארה (Agustín Gamarra), שהשתתפה אישית במלחמות האזרחים, אף עמדה בראש יחידות צבאיות בקרבות והוכיחה מרץ וכישורים בניהול ענייני המדינה. היא נותרה בפרו עד 16 ביולי 1834 ובתקופה זו כתבה יומן על חוויותיה. היומן פורסם ב-1838 תחת הכותרת "נדודיה של פאריה". בשובה לצרפת השיגה מקרובי אביה את הזכות לקצבה קטנה קבועה שהמתיקה את מעמדה כ"פאריה" של המשפחה. יצאה מפרו עם מודעות עצמית גבוהה יותר ונחושה לפרסם ולבצע תוכנית פוליטית ואינטלקטואלית בנושאים חברתיים.
פעילותה החברתית והספרותית בשובה לצרפת
בהגיעה לצרפת פרסמה חוברת בהשראת החוגים האוטופיסטים: "Nécessité de faire un bon accueil aux femmes étrangères" (הצורך לקבל את הנשים הזרות בסבר פנים יפות) שבה הציעה להקים עמותת סעד שתעניק לנשים הזרות והבודדות קבלה חמה וקורת גג. באותה חוברת הדגישה את הצורך בחינוך הנשים ובאיחוד שורותיהן. כמו כן פרסמה ב"רווי דה פארי" ב-1836 את הפרק הראשון של יומנה מפרו תחת הכותרת "המנזר בארקיפה", כתבה גם בכתבי העת "L'Artiste" (האמן) ו-"Le Voleur". בסופו של דבר שני כרכי "נדודיה של פאריה" הוצאו לאור ב-1838 יחד עם "מפיס", רומן שהופיע כסיפור בהמשכים שגבוריו היו דמויות מנוגדות של פועל וישועי. הרומן שאב השראה מהרומנים של ויקטור הוגו ואז'ן סי. מצד שני סי עצמו הושפע מספר זה של טריסטן בכתיבת הרומן שלו "היהודי הנודד".[6] טריסטן הכירה אישית את הסוציאליסט האוטופי שארל פורייה וכנראה, בליון גם את פייר-ז'וזף פרודון. לדברי גוגן, האחרון הגדיר אותה כ"גאונית". לפי מקורות אחרים הוא חשב אותה ל"משוגעת" בגלל רעיונותיה הפמיניסטים להם התנגד בחריפות.
ההתנקשות
בינתיים הבעל, אנדרה שאזאל, שלא השלים עם בריחת אשתו וילדיהם, ניסה מספר פעמים לחטוף את הילדים. באחת ההזדמנויות הואשם על ידי בתם אלין בניסיון לענותה. ב-10 בספטמבר 1838 הוא ירה באקדח על טריסטן ופצע אותה בחזה. הכדור נשאר בגופה לכל שאר חייה. במשפט, הסנגור של בעלה, ז'ול פאבר ה"פרוגרסיסט", לימים שר החוץ של הרפובליקה הצרפתית השלישית ניסה להפחית את אחריות לקוחו על ידי תיאורו את טריסטן כאישה שפלה, בת בלתי חוקית, חסרת ערך וערכים. השופטים דנו את שאזאל לעשרים שנות מאסר, מהן הופחתו חלק מאוחר יותר.
המסע החוזר ללונדון
בהמשך ביקרה טריסטן שוב בלונדון למשך ארבעה חדשים, באנגליה, שבלטה אז בעולם על ידי פיתוחה הכלכלי, החברתי והפוליטי. ביקרה במפעלים שבהם הפועלים, כולל נשים וילדים, שהו במרבית שעות היום ובשכונות העוני שבפרברי העיר, התרשמה מהסמטאות המלאות בקבצנים, מהמועדונים האקסלוזיבים של האצילים והבורגנים שבילו בהם שעות בדיונים על הפיננסים וענייני דיומא, ובמשחק ויסט. פקדה את הרחובות הרחבים המרכזיים שבהם צעדו כל המי ומי בתלבושותיהם האלגנטיות.
היא כתבה בעקבות ביקור זה את ספרה "טיולים בלונדון" (1840) שהקדישה "למעמדות העובדים". בספר הדגישה את הצורך שהעובדים ייאבקו למען זכויותיהם לחינוך, לסעד חברתי, לתעסוקה ולמען השוויון בין נשים לגברים.
"איגוד הפועלים"
בשנת 1843 כתבה טריסטן את אחרון כתביה, המסה "איגוד הפועלים", שבה, לצד רעיונות של סוציאליזם אוטופי וסוציאליזם שהכירה באמצעות ספריהם של שארל פורייה, סן סימון ואחרים, הציגה בד בבד גם את דחיפות הצורך בשחרור האישה. כמנוע במאבק למען זכויות מעמד הפועלים וזכויות הנשים, הציעה טריסטן להקים איגודי פועלים. "אם אתם מפולגים, תהיהו חלשים ותפלו, ממוטטים על ידי כל מיני מצוקות! האחדות נותנת כוח. יהיו לצדכם מספרים, ומספרים הם דבר אדיר". טריסטן התרחקה מגישות ההרמוניה החברתית והנדבנות הנאורה של הוגים סוציאליסטים אוטופיים וראתה צורך בארגון של הפועלים והפועלות בכל מקום באיגודים שייאבקו על זכויותיהם, תוך גיבוש תודעתם כמעמד חברתי, הירתמותם למאבק מעמדות, עימות עם המעמדות השליטים בחברה.[1] היא קשרה את שחרור האישה לשחרורו מדיכוי של מעמד הפועלים. בכך עמדתה הייתה קרוב לפורייריסטים שהדגישו כי האמנציפציה של האישה היא מדד לקדמה החברתית.[1]
עוד לפני אנגלס, עשתה טריסטן את האנלוגיה בין מעמד הפרולטריון מול הבורגנות לבין מעמד האישה במשפחה. באוסף רישומיה (שנערך על ידי האב קונסטנאן פורסם אחרי מותה) "אמנציפציה של אישה וצוואת הפאריה" טריסטן כתבה:
הגבר המדוכא ביותר מוצא יצור אחר לדכא, האישה: היא הפרולטריון של הפרולרטיון.
היא הביעה את הדעה ששחרור הנשים יהיה המשך לתהליך שהתחיל עם המהפכה הצרפתית.
יוזמתה להקמת איגוד פועלים כלל ארצי נקטעה על ידי מותה הפתאומי בבורדו מטיפואיד בשנת 1844.[1] עד אז היא סיירה ב-17 ערים תעשייתיות בצרפת במסגרת מה שהיא קראה "טור דה פראנס" (הסיור של צרפת), ונפגשה עם הפעילים שבקרב הפועלים בכל מקום. היא ניסתה לעניין אותם בתוכניתה להקמת איגוד פועלים ברמה לאומית. קראה להם התעלות מעל מחסומים המקצועיים, האזוריים והאידאולוגיים שהפרידו ביניהם לעובדים ועובדות אחרים.[1]
מיד אחרי מותה, כמה מחסידיה ניסו ליישם את תוכניותיה הארגוניות אך ללא הצלחה רבה. השפעת רעיונותיה באה לידי ביטוי בעיקר בשביתה משנת 1845 בארסנל של טולון. לפי ההיסטוריון מוריס אגיון, טריסטן ביקרה קודם בטולון, קראה לפועליה למאבק והשפיעה על התסיסה הרדיקלית בקרבם. פועלים יזמו התרמות על מנת לאסוף כספים לצורך השמת מצבות לזכרה בבורדו ובפריז, העיר שבה חייתה.
מורשתה
כמישהי שביטאה באומץ שאיפות פמיניסטיות וסוציאליסטיות טריסטן נחשבת לאחת הדוברות החשובות של הנשים במאה ה-19.[7] היא נחשבת לפורצת דרך במאמציה לבנות זהות נשית מודרנית, משוחררת מהדפוסים ששלטו בתחילת המאה ה-19.[8] קארל מארקס הזכיר אותה בספרו "המשפחה הקדושה". אחרי מותה המוקדם, בשנת 1848, שנת אביב העמים, התארגן בצרפת מועדון של פמיניסטיות בראשותן של פולין רולאן, ידידה של טריסטן,ז'אן דרואן, סופי פוארייה, אז'ני ניבואייה ואחרות.הן הקימו עיתון "ז'ורנל דה פאם" (עיתון הנשים). ב-1849 הן הצליחו לאחד את איגודי הפועלים של פריז, בכיוון הגשמת שאיפותיה של טריסטן.
בפרו
טריסטן הפכה לסמל גם לתנועה הפמיניסטית בפרו. בעיני מנהיגות פמיניסטיות בפרו, כמו מגדה פורטל (1945) או ורחיניה ורגס, טריסטן הייתה חלוצה של הפמיניזם הלטינו-אמריקני. לדעת מגדה פורטל, ביקורה של טריסטן בפרו היווה פרשת דרכים בהשקפותיה. בפרו הוקם בשנת 1979 "מרכז האישה הפרואנית ע"ש פלורה טריסטן".[9]
הנצחה
- באוקטובר 1848 הקימו פועלים מהפכנים בעזרת התרמות מצבה על קברה בבית הקברות שארטרז בבורדו. האירוע התלווה בתהלוכת כ-8,000 פועלים אל קברה תוך כדי זמרת גרסה שלה ל"מרסייז" - "המרסייז של איגוד הפועלים".[1][10]
- 1979 - הוקם בפרו "המרכז לאישה הפרואנית" על שם פלורה טרסטן, שנועד להיאבק על זכויות האישה כאזרחית שווה בחברה הפרואנית
- 2003 - ככר בפריז ברובע ה-14 נושאת את השם "פלורה טריסטן" לזכרה
- בתי ספר תיכון בפריז ברחוב גאחרון, ובנואזי-לה-גראן, בית ספר ביישוב וניסייה (2014), נושאים את שמה.
כתביה
- 1835, Nécessité de faire un bon accueil aux femmes étrangères (הצורך לקבל את הנשים הזרות בסבר פנים יפות)
- 1837, Pérégrinations d'une paria (1833-1834) (נדודיה של פאריה) 2 כרכים
- 1838, Méphis, ("מפיס") רומן, 2 כרכים
- 1840, Promenades dans Londres, Gallica (טיולים בלונדון)
- 1843, L’Union ouvrière, Éditions des Femmes, suivie de lettres de Flora Tristan; éd (איגוד הפועלים), הודפס מחדש ב-1967
- 1980 Le Tour de France. Journal 1843-44, פורסם אחרי מותה, 2 כרכים
État actuel de la classe ouvrière sous l'aspect moral, intellectuel, materiel. טור דה פראנס - יומן - המצב העכשווי של מעמד הפועלים מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחומרית (1843–1844), 1973 - הקדמה מאת מישל קולינה, הערות מאל ז'ול ל. פיאש
- "L'émancipation de la Femme ou le Testament de la Paria" (האמנציפציה של האישה או צוואת הפאריה) פורסם אחרי מותה על ידי ידידה, אליפז לוי
- 1980 - Lettres de Flora Tristan (מכתבי פלורה טריסטן, בעריכת סטפאן מישו)
לקריאה נוספת
מקורות
- 1986 Ralph P.Locke Music, Musicians, and the Saint Simonians, University of Chicago Press
- Luz Stella Rodas Rojas Flora Tristán:La lucha por construir un discurso, una práctica y una identitad feminina moderna en el siglo XIX, Medellín, Colombia 2008
אחרים
- Agulhon, Maurice. "1844-1845. Le Voyage de Flora Tristan et la grande grève de l'arsenal" In Une ville ouvrière au temps du socialisme utopique: Toulon de 1815 à 1851. Paris: Mouton La Haye, 1970, pp. 154-177.
- Moon, S. Joan. "Feminism and Socialism: The Utopian Synthesis of Flora Tristan" in Socialist Women: European Socialist Feminism in the Nineteenth and Early Twentieth Centuries Marilyn A. Boxer and Jean H. Quataert (eds) New York: Elsevier North-Holland, 1978. pp.19-50.
- Evelyne Bloch-Dano, Flora Tristan : j’irai jusqu’à ce que je tombe, Payot, 2006.
- Ecrits féministes, de Christine de Pizan à Simone de Beauvoir, anthologie présentée par Nicole Pellegrin, Champs classiques, 2010, pp. 131-137
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- אנציקלופדיה של מהפכות 1848
Kathleen M.Nilan - Flora Tristan in the Encyclopedia of 1848 Revolutions - site of James Chastain 2005 - Andria Perez Flora Tristan A Life of a Pariah
International Museum of Woman on line, november 2006 
פלורה טריסטן, דמויות של הפמיניזם - מציג אוליבייה דיאמל
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 K.Nilan
- ^ World Flora Tristan, première grand reporter féminin 23.2.2012
- ^ 2002 Susan Grogan Flora Tristan:Life Stories, Routledge, London, New York p.214
- ^ 4.0 4.1 Andrea Perez
- ^ Stéphane Michaud, Flora Tristan La Paria et son rêve, Correspondance établie par Stéphane Michaud, Paris, Presses Sorbonne Nouvelle, 2003, p. 44-45.
- ^ J. G. Álvarez, P. B. Kleiser, Le sovversive, 2005, p. 54
- ^ Andria Perez
- ^ Luz Stella Rodas Rochas p.16
- ^ Luz Stella Rodas Rochas p.153
- ^ Ralph Locke עמ' 160
