פקודת המועצות המקומיות
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| משרד ממונה | משרד הפנים |
| נוסח מלא | פקודת המועצות המקומיות |
פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] היא החוק המסדיר את מעמדן של מועצות מקומיות בישראל. המילה "פקודה" בשם החוק משקפת את מקורו – החוק נחקק על ידי שלטון המנדט הבריטי בשנת 1921, ועם הקמת המדינה נכלל בחוקיה.
היסטוריה חקיקתית
בראשית תקופת המנדט הבריטי חוקק הנציב העליון את פקודת המועצות המקמיות, 1921, כדי להסדיר את פעולתן של רשויות מקומיות קטנות, שלא הוקמה בהן עירייה לפי חוק העיריות העות'מאני מ־1877. בצו היו שלוש הוראות מסגרת: הנציב העליון רשאי להקים מועצה מקומית בהמלצת מושל מחוז ולקבוע את סמכויותיה ותפקידיה; ניתן להקים מועצה מקומית גם בחלק מתחום עירייה; מועצה מקומית יכולה לגבות ארנונה ולערוך תקציב באישור מושל המחוז.[1]
ב־1941 הוחלפה הפקודה בפקודה חדשה, פקודת המועצות המקומיות, 1941. נוסח הפקודה לא היה שונה בהרבה מקודמתה.[1] בדומה למרבית החקיקה המנדטוריות, גם פקודה זו הוכנסה לספר החוקים הישראלי סמוך להקמת המדינה, במסגרת פקודת סדרי השלטון והמשפט – דבר החקיקה הראשון של מועצת המדינה הזמנית. ב־1965 אישר שר המשפטים דב יוסף נוסח חדש לפקודת המועצות המקומיות. מאז קביעת הנוסח החדש תוקנה הפקודה 80 פעמים.
הוראות הפקודה
צווים מכוח הפקודה
פקודת המועצות המקומיות היא הוראת מסגרת המסמיכה את שר הפנים להורות על הקמת רשויות מקומיות ולקבוע את נהליהן, אך הפקודה עצמה אינה מגדירה את סמכויות ונוהלי המועצות המקומיות. בימי המנדט הכריז הנציב העליון על כל מועצה בצו נפרד, אך תוכנם היה דומה למדי. ב־1950 התקין שר הפנים משה חיים שפירא צו בשם צו המועצות המקומיות (א), התשי"א–1951, שכלל את מרבית המועצות המקומיות הגדולות תוך ביטול הצווים הנפרדים. מרבית הוראות הצו היו דומות להוראות פקודת העיריות. ב־1953 התקין שר הפנים ישראל רוקח צו בשם צו המועצות המקומיות (ב), התשי"ג–1953, שהיה שונה במעט מצו המועצות המקומיות (א), והוא הקנה לשר הפנים סמכויות פיקוח והתערבות גדולות יותר ברשויות שנכללו בו, שרובן היו קטנות וחלשות יותר. הצו ביטל את הצווים הנפרדים של המועצות הכללות בו.[1]
בתשכ"ב החליף שר הפנים את כל התוכן בצו א', וזמן לא רב לאחר מכן ביטל את מרבית הוראות צו ב' והחיל את רוב ההנחיות בצו א' על צו ב'. נוסחו החדש של צו ב' הותיר בידי שר הפנים את הסמכות להוסיף חברים ממונים למועצה ודרש את אישורו למינוי ראש המועצה.[1] צו ב' בוטל על ידי שר הפנים אריה דרעי בדצמבר 2016, ותוכנו נכלל בצו א'.[2]
הפקודה גם מסדירה את הקמתן של מועצות אזוריות. ב־1958 קבע שר הפנים את צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי״ח–1958, שכלל את כלל המועצות האזוריות בצו אחד. בצו נקבע כי נציגי היישוב במליאת המועצה יבחרו על ידי הוועד המקומי, תוך החרגת יישובים שיתופיים בהם היה הוועד רשאי לאפשר את בחירת נציגי היישוב במועצה בהצבעה כללית. ההחרגה בוטלה ב־1963.[1] ב־1988 נחקק חוק המסדיר את בחירת ראשי המועצות האזוריות, חוק המועצות האזוריות, וב־1994 נחקק חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) המסדיר את מועדי הבחירות במועצות האזוריות יחד עם שאר הרשויות המקומיות, אך הן לא הוסדרו בחוק מעבר לכך.[1]
קישורים חיצוניים
פקודת המועצות המקומיות, בספר החוקים הפתוח
היסטוריית החקיקה של פקודת המועצות המקומיות, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- היסטוריית החקיקה של פקודת המועצות המקומיות, 1933, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
- היסטוריית החקיקה של פקודת המועצות המקומיות, 1941, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 אברהם י' שפט ושמואל י' שפט, יסודות השלטון המקומי בישראל, כרך 6: חוק ומשפט ברשות המקומית, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה–2004, עמ' 19–30
- ↑ קובץ התקנות 7740, 12 בדצמבר 2016
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
פקודת המועצות המקומיות42965506Q138780880