פרשיית התחתונית
פרשיית התחתונית (באנגלית: Petticoat affair, נודעה גם בכינוי פרשיית איטון – Eaton affair) הייתה שערורייה שהתרחשה בארצות הברית בשנים 1829 – 1831 שבה היו מעורבים חברי הקבינט בממשלו של נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון ונשותיהם. בהובלתה של פלוריד קלהון, רעייתו של סגן הנשיא ג'ון קלהון, נידו נשים אלו ("התחתוניות", "petticoats") נידוי חברתי את מזכיר המלחמה ג'ון איטון ואת רעייתו פגי איטון, על רקע הנסיבות שנגעו לנישואיהם ועל רקע מה שהן ראו ככישלון שלה לעמוד באמות המידה המוסריות הראויות לאשת חבר קבינט. הפרשייה טלטלה את ממשל ג'קסון והובילה להתפטרותם של כל חברי הקבינט למעט אחד. היא גם הובילה לעלייתו לנשיאות של מרטין ואן ביורן ובין השאר הייתה הגורם למעבר של ג'ון קלהון מדמות פוליטית לאומית עם שאיפות לנשיאות לאישיות מפלגת ממדינות דרום ארצות הברית.
רקע
פגי (מרגרט) איטון הייתה בתו של ויליאם או'ניל, בעליו של בית פרנקלין, בית מלון ובר בוושינגטון די. סי. שניצב במרחק קצר מהבית הלבן והיה מוקד חברתי פופולרי לפוליטיקאים וקציני צבא. פגי זכתה לחינוך טוב. היא למדה צרפתית והייתה ידועה בכישרונה לנגן בפסנתר.[1] לאחר שאביה מנע את בריחתה עם קצין צבא,[2] נישאה פגי בת ה-17 ב-1816 לג'ון ב. טימברלייק, כלכל בצי ארצות הברית. לטימברלייק, אז בן 39, יצא מוניטין של שתיין ובעת נישואיהם הוא היה שקוע בחובות.[3] ב-1818 התיידדו בני הזוג עם ג'ון איטון.[4] איטון היה אלמן אמיד בן 28, שזה עתה נבחר לסנאט ארצות הברית מטעם מדינת טנסי (אף על פי שהוא טרם הגיע לגיל 30 הנדרש בחוקת ארצות הברית לבחירה לסנאט),[5] וידיד משכבר הימים של מי שיבחר בהמשך כנשיא ארצות הברית, אנדרו ג'קסון.[6] לאחר שטימברלייק סיפר לאיטון על בעיותיו הכספיות, ניסה איטון ללא הצלחה לגרום לסנאט להעביר חקיקה שתאפשר תשלום חובות שצבר טימברלייק בעת שירותו בצי. בסופו של דבר שילם איטון את החובות ודאג לטימברלייק לתפקיד שהכנסה טובה בצדו בפלגת הים התיכון של הצי. השמועות אמרו שאיטון סייע לטימברלייק כדרך להרחיקו מוושינגטון כך שהוא יוכל להתחבר עם פגי. ב-1828, בעת ששירת בים התיכון, מת טימברלייק. השמועות בוושינגטון רמזו שהוא התאבד כתוצאה מחשד שהיה לו על הקשר בין איטון לבין רעייתו. תוצאות חקירת מקרה המוות של טימברלייק היו שהוא נפטר מדלקת ריאות.[3]
הפרשייה
בעידודו של הנשיא ג'קסון, שחיבב את השניים,[7] נישאו פגי וג'ון איטון ב-1 בינואר 1829,[8] זמן קצר לאחר מותו של ג'ון טימברלייק, אף על פי שעל פי המנהג המקובל, היה זה ראוי שהם ימתינו תקופת אבלות ארוכה יותר.
פלוריד קלהון, רעיית סגן הנשיא ג'ון קלהון ולפיכך הגברת השנייה של ארצות הברית, הנהיגה את הנשים האחרות של המעגל הפוליטי של וושינגטון, בעיקר נשות חברי הקבינט של ג'קסון, בקואליציית "אנטי-פגי" שהדירו את האיטונים מחיי הציבור, סירבו לבקר את האיטונים בביתם או לקבל אותם לביקור ומנעו מהם לקבל הזמנות לנשפים ולאירועים חברתיים אחרים.[9]
אמילי דונלסון, אחייניתה של אשתו המנוחה של הנשיא ג'קסון, רייצ'ל דונלסון רוברדס, ורעייתו של איש סודו של הנשיא, אנדרו ג'קסון דונלסון, שימשה כמארחת בבית הנשיא, הגברת הראשונה.[10] אמילי צידדה בעמדתה של קלהון, וזו הייתה הסיבה שהובילה את הנשיא להטיל את תפקיד המארחת הרשמית של הבית הלבן על כלתו שרה יורק ג'קסון, זאת בנוסף למחלתה של אמילי.[11] מזכיר המדינה מרטין ואן ביורן, היה אלמן וחבר הקבינט היחידי שלא היה נשוי. הוא זכה להערכתו של הנשיא לאחר שנעשה בעל בריתם של בני הזוג איטון.[12]
הנשיא ג'קסון חש סימפתיה כלפי בני הזוג איטון, בין השאר, בשל העובדה שרעייתו המנוחה רייצ'ל הייתה גם היא מטרה לרמיזות מזלזלות כאשר עלו שאלות במהלך מסע הבחירות של ג'קסון בנוגע לאופן בו הסתיימו נישואיה הראשונים לפני שהיא נישאה לג'קסון. ג'קסון האמין שמתקפות אלו היו הגורם למותה של רעייתו ב-22 בדצמבר 1828, שבועות ספורים לפני שנבחר לנשיאות.[13][14]
ג'קסון מינה את איטון כמזכיר המלחמה וכניסתו של איטון לתפקיד בכיר בקבינט הגבירה את עוינותן של פלוריד קלהון וחברותיה. בנוסף, ג'ון קלהון היה לאיש המפתח באופוזיציה לג'קסון. תומכיו התנגדו לבחירתו של ג'קסון לכהונה שנייה, שכן הם שאפו שקלהון ייבחר במקומו. בנוסף, הייתה מחלוקת בין ג'קסון לבין קלהון על סוגיית מכסי המגן שנודעו בכינוי "מכסי התועבה" (אנ'). המכסים בארצות הברית על מוצרים מיובאים יצרו בדרך כלל הגנה על התעשיות במדינות הצפון על ידי הגבלת התחרות, אך מדינות הדרום התנגדו להם בשל העובדה שהם גרמו להעלאת מחירי המוצרים המוגמרים, אך לא להעלאת מחירי חומרי הגלם שהופקו בדרום. הוויכוח על המכסים הוביל ל"משבר הביטול" (אנ') של 1832, כשנציגי הדרום, כולל קלהון, טענו שלמדינות עומדת הזכות לסרב לציית לחוקים פדרליים שלהם הן התנגדו, גם במחיר של פרישה מן האיחוד, בעוד שג'קסון היה נחוש בדעתו למנוע פרישה ולשמור על אחדותה של ארצות הברית בכל מחיר. בשל העובדה שקלהון היה המתנגד הבולט ביותר של ממשל ג'קסון, חש הנשיא שסגנו ופקידי ממשל אחרים שהתנגדו לו ליבו את האש במחלוקת שנגעה לפגי איטון בניסיון לצבור השפעה פוליטית.[1] דאף גרין, בן חסותו של קלהון ועורך העיתון United States Telegraph, האשים את איטון בפעילות חשאית להדחתם ממשרותיהם של סמואל אינגהם, מזכיר האוצר וג'ון בראנץ', מזכיר הצי.[15]
איטון נקם בקלהון. באביב 1830 התקבלו דיווחים שקלהון, בעת כהונתו כמזכיר המלחמה, תמך בגינוי ג'קסון על פלישתו ב-1818 לפלורידה (מלחמת הסמינול הראשונה). דיווח זה הרתיח את הנשיא.[16] הפיצוץ הגדול ביותר בפרשייה היה מכתב שנשלח ב-12 במאי לג'קסון על ידי ויליאם קרופורד, מזכיר האוצר של הנשיא ג'יימס מונרו, על פיו קרופורד ציין שבניגוד לחשדותיו הקודמים של ג'קסון, היה זה קלהון, לא קרופורד עצמו, שגינה בקול את ג'קסון בישיבת הקבינט של מונרו. מסיבות בלתי ברורות, קלהון ביקש מאיטון לפנות לג'קסון בנוגע לאפשרות שקלהון יפרסם את התכתובות שלו עם ג'קסון בימי מלחמת הסמינול הראשונה. איטון לא עשה דבר, וזה גרם לקלהון להאמין שג'קסון אישר את פרסום המכתבים והוא פרסם אותם בעיתון Telegraph.[17] צעד זה היווה לכאורה ניסיון של קלהון להצדיק את עצמו כנגד קנוניה שתזיק לו ובכך הוא עורר עוד יותר את זעמו של הנשיא.
פתרון המשבר
המשבר נפתר בסופו של דבר כאשר מזכיר המדינה ואן ביורן הציע להגיש את התפטרותו, ובכך לאפשר לנשיא ג'קסון לרענן את שורות הקבינט שלו כשיבקש את התפטרותם של החברים שהיו עוינים את איטון. היחידי מבין חברי הקבינט שנותר במשרתו היה המנהל הכללי של הדואר, ויליאם ברי, ואיטון מונה בסופו של דבר לתפקידים שהרחיקו אותו מוושינגטון. התפקיד הראשון היה משרת מושל טריטוריית פלורידה והשני שגריר בספרד.
ב-17 ביוני 1831, יום לפני שאיטון התפטר באופן רשמי, הופיע מאמר בעיתון Telegraph שעל פיו "הוכח" שמשפחותיהם של אינגהם, בראנץ' ושל התובע הכללי ג'ון מקפרסון ברין סירבו להתרועע עם פגי איטון. ג'ון איטון כתב לכל השלושה מכתבים בהם דרש את תגובתם על המאמר. אינגהם השיב במכתב מלא בוז וציין שעל אף שהוא לא היה המקור למאמר, המידע בו נכון. ב-18 ביוני קרא איטון לאינגהם להתמודד מולו בדו-קרב. את הדרישה הוא העביר באמצעות מי שייעד להיות עוזרו בדו-קרב, גיסו, דר' פיליפ ג. רנדולף, שהגיע לאינגהם פעמיים ואיים עליו בפעם השנייה שהוא ייפגע פיזית אם הוא לא יענה לדרישותיו של איטון. למחרת שלח אינגהם הודעה שהוא מסרב להתייצב לדו-קרב.[18] מצב זה שם את איטון כמי שראוי ל"רחמים ובוז". הוא כתב מכתב נוסף לאינגהם והאשים אותו בפחדנות.[19] אינגהם קיבל ידיעה שאיטון, רנדולף ואחרים מחפשים אחריו כדי לתקוף אותו. בכל אופן, הוא דיווח שבשני הלילות הבאים המשיכו איטון ואנשיו לארוב סביב לביתו ולאיים עליו. לאחר מכן הוא עזב את העיר ושב בבטחה לביתו.[18] הוא דיווח לג'קסון את גרסתו על מה שהתרחש וג'קסון ביקש מאיטון להשיב על ההאשמה. איטון הודה שהוא "עבר ליד" המקום בו אינגהם התאכסן, "אך בשום נקודת זמן לא ניסה להיכנס... או לכתר את המקום".
אחרית דבר
ב-1832 הציג ג'קסון את ואן ביורן כמועמד להיות שגריר בלונדון. קלהון חיסל את מועמדותו של ואן ביורן בהצבעה צמודה ואמר: "זה יהרוג אותו, אדוני, יהרוג אותו, הוא לעולם לא יבעט, אדוני, לעולם לא יבעט". למעשה המהלך של קלהון בעצם תרם לוואן ביורן על ידי כך שהציג אותו כקורבן של פוליטיקה קטנונית ששורשיה היו בעיקר בפרשיית התחתונית. בסופו של דבר הוצגה מועמדותו של ואן ביורן לתפקיד סגן הנשיא והוא נבחר כשותפו למרוץ של ג'קסון בבחירות לכהונה שנייה שנערכו באותה השנה. הפרשייה תרמה להחלפתו של העיתון Telegraph כשופר התעמולה העיקרי של הממשל. ג'קסון גייס את עזרתו של התומך הוותיק, פרנסיס פרסון בלייר, שבנובמבר 1830 הקים את העיתון שנודע בשם The Washington Globe, שמאותה עת והלאה שימש כביטאונה של המפלגה הדמוקרטית. הפרשייה תרמה גם ליצירתו של "קבינט המטבחון" (Kitchen Cabinet).[20]
אף על פי שאמילי דונלסון תמכה בעמדתה של פלוריד קלהון, לאחר סיום הפרשה ביקש ממנה הנשיא ג'קסון לשוב ולשמש כמארחת הרשמית. היא חידשה את פעילותה זו במקביל לשרה יורק ג'קסון עד לשובה לטנסי לאחר שלקתה בדלקת ריאות והותירה את שרה כמארחת היחידה בבית הלבן.
ג'ון קלהון התפטר מתפקידו כסגן הנשיא זמן קצר לאחר תום תקופת כהונתו ושב לרעייתו בקרוליינה הצפונית.[21] עד מהרה הוא נבחר לסנאט ושב לוושינגטון לא כמנהיג ברמה לאומית עם שאיפות לנשיאות, אלא כמנהיג ברמה המקומית שקידם את זכויותיהן של המדינות ואת הרחבת העבדות.
לימים העיר ג'קסון בנוגע לפרשיית התחתונית, "הייתי מעדיף שרצים חיים על גבי מאשר את לשונותיהן של נשות וושינגטון הללו שישפיעו על שמי הטוב".[22] מבחינתו של ג'קסון, פגי איטון הייתה רק אחת מהנשים הרבות שנגרם להן עוול שאותן הוא הכיר ועליהן הוא הגן במהלך חייו. הוא האמין שכל אישה שעליה הוא הגן במהלך חייו, כולל פגי איטון, הייתה קורבן למניעים כמוסים, שנבעו מרצונם של אויביו הפוליטיים להפילו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "Andrew Jackson: The Petticoat Affair, Scandal in Jackson's White House", History Net, accessed August 4, 2009.
- ^ Watson, Robert P. (2012). Affairs of State: The Untold History of Presidential Love, Sex, and Scandal, 1789-1900. Lanham, MD: Rowman & Littlefield. p. 192
- ^ 3.0 3.1 Little Friend Peg - The Story of Peggy Eaton, Andrew Jackson, and the Making of A President, Founders of America.
- ^ Gerson, Noel Bertram (1974). That Eaton Woman: In Defense of Peggy O'Neale Eaton. Barre, MA: Barre Publishing. p. 25.
- ^ Baker, Richard A. (2006). 200 Notable Days: Senate Stories, 1787 to 2002. Washington, DC: US Government Printing Office. p. 41.
- ^ Belohlavek, John M. (2016). Andrew Jackson: Principle and Prejudice. New York, NY: Routledge. p. 65.
- ^ Humes, James C. (1992). My Fellow Americans: Presidential Addresses that Shaped History. New York, NY: Praeger. p. 41.
- ^ Grimmett, Richard F. (2009). St. John's Church, Lafayette Square: The History and Heritage of the Church of the Presidents, Washington, DC. Minneapolis, MN: Mill City Press. p. 40.
- ^ Manweller, Mathew (2012). Chronology of the U.S. Presidency. 1. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO. p. 232.
- ^ Mathew Manweller, Chronology of the U.S. Presidency, ABC-CLIO, 2012, p. 245.
- ^ National Library: First Ladies
- ^ Greenstein, Fred I. (2009). Inventing the Job of President: Leadership Style from George Washington to Andrew Jackson. Princeton, NJ: Princeton University Press. p. 90.
- ^ Gripsrud, Jostein (2010). Relocating Television: Television in the Digital Context. New York, NY: Routledge. p. 202.
- ^ Gripsrud, Jostein (2010). Relocating Television: Television in the Digital Context. New York, NY: Routledge. p. 202.
- ^ Snelling, William Joseph (1831). A Brief and Impartial History of the Life and Actions of Andrew Jackson. Boston, MA: Stimpson & Clapp, p. 194.
- ^ Cheathem, Mark Renfred (2008). Jacksonian and Antebellum Age: People and Perspectives. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO, p. 29.
- ^ "John C. Calhoun, 7th Vice President (1825–1832)". United States Senate.
- ^ 18.0 18.1 Snelling, William Joseph (1831). A Brief and Impartial History of the Life and Actions of Andrew Jackson. Boston, MA: Stimpson & Clapp, pp. 199-200.
- ^ Parton, James (1860). Life of Andrew Jackson, Volume 3. New York, NY: Mason Brothers, p. 366.
- ^ Remini, Robert V. (September 1, 2001). The Life of Andrew Jackson (Perennial Classics ed.). Harper Perennial Modern Classics, pp. 206-207.
- ^ Cheatham, Mark R. and Peter C. Mancall, eds., Jacksonian and Antebellum Age: People and Perspectives, ABC-CLIO, 2008, 30-32.
- ^ ANDREW GLASS, Jackson names Eaton secretary of war, March 27, 1829, politico, 03/27/2013.
