פרשת בלעם ובלק

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש



פרשת בלעם ובלק היא פרשה בספר במדברפרשת בלק), שבה מסופר על ניסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל, ועל הדיאלוג שבין בלק ובלעם בעניין זה.

הפרשה בתורה

בפרשת בלק שבספר במדבר, מסופר על בלק בן ציפור מלך מואב שהתיירא מעם ישראל העולה מארץ מצרים, ולכן שלח את זקני מואב ומדין אל בלעם בעירו פתור אשר בארם נהריים על נהר פרת, (במדבר, כ"ב, ה'), שישכרו אותו לקללו. בהתחלה נאמר לו על ידי הה' שנגלה אליו בחלום, שהוא לא יוכל לקלל את עם ישראל "כי ברוך הוא", ובהמשך, בהסכמת ה' מתאפשר לו ללכת, ובתנאי שאת אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר. בלעם ובלק נפגשים בגבול מואב ליד נחל ארנון.

רש"י מביא מדברי המדרש, כי לבלעם הייתה הצלחה קודמת כאשר נשכר על ידי האמוראיים לקלל את מואב ובכך הכריע את המערכה שהתנהלה נגדם. כאשר הכתוב מספר: "על כן יאמרו המשלים, באו חשבון, תבנה ותכונן עיר סיחון" (במדבר, כ"א, כ"ז) אומר רש"י : ""באו חשבון" - שלא היה יכול סיחון לכבשה (את מואב) והלך ושכר את בלעם לקללו וזה שאמר לו בלק: כי ידעתי את אשר תברך מבורך" (כ"ב, ו').

בדרכו אל בלק, מתייצב מלאך בדרך לעומת בלעם מספר פעמים עד שגורם לרביצת האתון עליה רכב. בלעם מכה את האתון, וזו פותחת את פיה בדרך פלא ומתווכחת עמו. המלאך חוזר ומתרה בבלעם לומר אך ורק את דברי ה'. בלעם ממשיך בדרכו ונפגש עם בלק בקרית חוצות. שם זובח בלק קרבנות ושולח מהם לבלעם ופמלייתו[1].

למחרת, בבוקרו של יום[2], לוקח בלק את בלעם לבמות בעל, שהוא הר גבוה, שממנו אפשר לראות את מחנה ישראל. ולאחר שבנה שבעה מזבחות והקריב בכל מזבח פר ואיל, הוא מנסה לקללם אבל לא מצליח (שם, פרק כ"ג, פסוקים א'-י"ב). בפעם השנייה הוא חוזר על התהליך מפסגת שדה צופים וגם משם אינו מצליח. בפעם השלישית הוא הולך למקום הקרוי ראש הפעור הנשקף אל פני הישימון, חוזר על התהליך ושוב מברך את ישראל במקום לקללם (שם, פרק כ"ד, פסוקים א'-כ"ה). בפעם הזאת, בלק לא מתאפק, סופק את כפיו, כועס עליו ומגרשו מעליו "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ, אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד:"

לאחר שסיים את נבואותיו ולא הצליח במשימתו, הוא חוזר לעירו בבושת פנים, אבל לא לפני שהוא נותן עצה להחטיא את עם ישראל באמצעות פיתויָן של בנות מואב ומדין, שישדלו את ישראל לעבוד את בעל פעור, האל האזורי של המקום שבו הם נמצאים, כפי שכתוב: " "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּ-ה', עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה':"" (ספר במדבר, פרק ל"א, פסוק ט"ז). ואכן עצתו זו מצליחה הרבה יותר מקללותיו, וישראל נוהים אחרי בנות מואב ואחר עבודת בעל פעור, ונענשים בעונש כבד. "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל...וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: " (ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוקים א'-ג', פסוק ט')

בגלל שכירת בלעם לקלל את ישראל, המקרא מכריז איבה מוחלטת על מואב. עוד מתואר שם שקללותיו הקשות של בלעם היו עלולות להצליח, ולעשות שמות בישראל, אילולי חסד אלוקי מיוחד, שה' עושה עם ישראל. " "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ, וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ:" " ( ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים ד'-ו') התערבות אלוקית זו שנעשית לפנים משורת הדין, מוזכרת בעוד כמה מקומות בתנ"ך, ביהושע, (פרק כ"ד, פסוק י') במיכה, (פרק ו', פסוק ה') ובספר נחמיה (פרק י"ג, פסוק ב'). סופו של בלעם היה שישראל הרגו אותו במלחמת מדין כמתואר בספר במדבר (פרק ל"א, פסוק ח'), וכמתואר בספר יהושע: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם:" (יהושע, י"ג, כ"ב)

בלעם מתאר את עצמו באופן הבא:

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם

לדעת הרמב"ם כל פרשת בלעם ובלק בכלל לא הייתה אלא רק במראה הנבואה[3].

בעקבות פשטי הכתוב

במקרא בלעם מרבה להעיד על עצמו פעם אחר פעם, שהוא נשמע באופן מוחלט לה'. הוא אף מתרברב בקשר המיוחד הזה. התיאור הזה שחוזר שוב ושוב, בא לבנות את דמותו כאדם שמציית באופן מוחלט ואף שרירותי, ועם זאת להדגיש שאין לו חיבור אינטימי וקדוש עם ה'. הוא מסוגל בשביל בצע כסף וכבוד לבוא מרחוק בטורח רב ולהתערב בסכסוך לא לו, בהפעלת כוחות רעים של קללה.

התיאור שלו מתעמת עם אתונו, משים אותו ללעג, ומציג אותו באופן מגוחך את מי שמתיימר לדעת דעת עליון ואיננו יודע את דעת אתונו, ואולי אף לדמות אותו לאותה אתון, שה' עושה נס ומאפשר לה לדבר לצורך מטרה מסוימת, ובאותו אופן ה' עושה בו שימוש על מנת להאדיר את שם ישראל. הוא מנסה שלוש פעמים לקלל ובכל פעם הוא נכשל. הניסיונות המרובים בצירוף הקרבת קורבנות רבים, נותנים תחושה שהוא מאמין שבאפשרותו לשנות את רצון ה' באמצעות כוחות רוחניים. בסופו של דבר ניתן להבין מהמקרא, כי לא נביא מישראל יכול לתאר את מעלתם וסגולתם, אלא דווקא מישהו שבא מבחוץ אף שכוונתו הייתה כוונת זדון.

הערות שוליים

  1. במדבר, כ"ב, ל"ט-מ'.
  2. ספר במדבר, פרק כ"ב, פסוק מ"א. במפרשים ציינו כי היה זה בתוך שלוש שעות ראשונות. ראה אור החיים; העמק דבר; מלבי"ם; ילקוט מעם לועז.
  3. מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ב.