פשיזם באירופה
הפשיזם באירופה היה מורכב מאידאולוגיות פשיסטיות שונות שאומצו על ידי ממשלות וארגונים פוליטיים באירופה במהלך המאה ה-20. הפשיזם החל באיטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ותנועות פשיסטיות אחרות, שהושפעו מהפשיזם האיטלקי, הופיעו לאחר מכן ברחבי אירופה. הוגי הדעות ז'ורז' סורל ושארל מוראס נחשבים לאבות האידאולוגיים של הפשיזם האירופאי.
יסודות הפשיזם באירופה זוהו לראשונה בממלכת קרנארו האיטלקית, בהנהגתו של גבריאלה ד'אנונציו, שהשפיע עמוקות על בניטו מוסוליני. ד'אנונציו כינה את האידאולוגיה שלו "סינדיקליזם לאומי". בשנת 1919 כתב המשורר פיליפו תומאזו מארינטי, יחד עם אלזסט דה-אמבריס (אנ'), חיבור אידאולוגי בשם "המניפסט של צורות הלחימה האיטלקיות", או בקיצור "המניפסט הפשיסטי (אנ')". ב-1921, בהשראת חיבור זה, מוסוליני קרא למפלגתו בשם "המפלגה הפשיסטית הלאומית". מוסוליני פרסם בשנת 1932 את החיבור "תורת הפשיזם" המציג את עיקרי האידאולוגיה.
מפלגות פשיסטיות באירופה
מפלגות רבות באירופה הושפעו מהמפלגה הפשיסטית הלאומית באיטליה. למפלגות אלה היו המאפיינים העיקריים של הפשיזם: משטר סמכותני, שימוש במיליציות אלימות כנגד מתנגדיהן, קו תעמולה השולל ליברליזם, אינדיבידואליזם, דמוקרטיה או קומוניזם, וכלכלה קורפורטיסטית. רובן חיקו גם את השימוש בהצדעה הרומית ולבשו מדים בצבע כהה אחיד.
בין המפלגות הפשיסטיות באירופה נמנו המפלגה הנאצית בגרמניה, איגוד הפשיסטים הבריטי, מפלגת חזית המולדת האוסטרית, משטר ה-4 באוגוסט ביוון, מפלגת הפלנחה בספרד, המפלגה הלאומית-נוצרית ברומניה, ומפלגות דומות בפורטוגל ויוגוסלביה.
לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה קמו באירופה ממשלות שנתמכו על ידי גרמניה הנאצית ואימצו אידאולוגיה פשיסטית, שמאפייניה הם משטר סמכותני, לאומנות קיצונית ואנטי-קומוניזם. בין הממשלות הללו נמנו צרפת של וישי, משטר האוסטאשה בקרואטיה, נאשונל סמלינג בנורווגיה, ממשלת צלב החץ בהונגריה, ממשלת חזית המולדת האוסטרית, ממשלתו של אמיל האכה בצ'כיה וממשלתו של יוזף טיסו בסלובקיה.
אישים בולטים באירופה הזדהו עם הפשיזם, בהם אוסוואלד מוסלי, חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, קורנליו זליה קודריאנו, חריסטו לוקוב, אלכסנדר צאנקוב וסוון אולוב לינדהולם.
התנועות הפשיסטיות השונות לא היו מתואמות בפעילויותיהן לפני מלחמת העולם השנייה, אף כי נעשה ניסיון לאחד את התנועות הפשיסטיות האירופאיות בכנס שנערך בשנת 1934 במונטרה וקיבל תמיכה ממוסוליני. משתתפי הכנס לא הצליחו לגבש אידאולוגיה אחידה לתנועות השונות. אחריו נערכו מספר כנסים נוספים, וגם בהם התגלעו חילוקי דעות רבים בין המשתתפים.
הפשיזם האירופי השפיע על תנועות פוליטיות גם מחוץ לאירופה. תנועות פשיסטיות היו פעילות בתחילת המאה ה-20 בשולי הפוליטיקה של אמריקה הדרומית, אוסטרליה ודרום אפריקה, ובאופן דומה פעל הלגיון הכסוף של אמריקה בארצות הברית. נשיא ברזיל ז'טוליו ורגאס ו"המדינה החדשה" אותה הנהיג הושפעו מתורתו של מוסוליני.
לאחר תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, הוחלפו הממשלות הפשיסטיות ששלטו במדינות אירופה, למעט ספרד ופורטוגל. ברחבי אירופה השימוש במילה "פשיזם" או נגררותיה לתיאור מפלגות או תנועות פוליטיות נאסר או נחשב לפסול. כמה מפלגות נאו-פשיסטיות קמו באיטליה, גרמניה ובריטניה, אך הן לא הפכו לתנועות המוניות.
הקשרים בין הפשיזם האיטלקי לגרמניה הנאצית
מערכת היחסים בין היטלר למוסוליני
בניטו מוסוליני ואדולף היטלר לא היו בעלי ברית בתחילת דרכם. מוסוליני שאף להפיץ את האידאולוגיה הפשיסטית ברחבי העולם, אך מיעט בערכם של היטלר ושל המפלגה הנאצית בגרמניה.
מאידך, היטלר העריץ את מוסוליני וביקש להיוועץ בו באשר לאופן בו יוכלו הנאצים להגביר את כוחם, כפי שעשה מוסוליני באירועי המצעד על רומא. מוסוליני לא נענה לבקשתו של היטלר מכיוון שלא ייחס כל חשיבות לתנועה הנאצית, ואף חשב שהיטלר קצת משוגע. על הספר "מיין קאמפף" אמר שהוא משעמם ומלא קלישאות.
כמו כן הייתה למוסוליני עוזרת אישית, מרגריטה צרפתי,יהודיה איתה היה בקשר אישי. היא מילאה תפקיד חשוב בקידום התעמולה הפשיסטית באיטליה. התנועה הפשיסטית האיטלקית לא הייתה אנטישמית ברובה, פרט למיעוט שאימץ את רעיונותיו של היטלר ונחשב לקיצוני.
סיבה נוספת לעוינות בין התנועה הפשיסטית באיטליה לגרמניה הנאצית הייתה חילוקי דעות בין איטליה לגרמניה על שליטה בשטחים כמו חבל הסודטים ודרום טירול.
על אף חילוקי הדעות בין התנועות, ההתפתחויות במלחמת העולם השנייה אילצו את מוסוליני לשתף פעולה באופן הולך וגובר עם גרמניה הנאצית, ולאמץ את תורת הגזע הנאצית. ב-1937 הצטרפה איטליה הפשיסטית להסכם אנטי-קומינטרן, ובשנת 1939 נחתמה ברית הפלדה בין המדינות. בתקופה זו החל שיתוף פעולה צבאי נרחב, במהלכו הן סייעו זו לזו בכיבושים טריטוריאליים.
בין פשיזם וגזענות
ההבדל הבולט ביותר בין הנאציזם למפלגות הפשיסטיות האחרות באירופה היה ההסתמכות על תורת הגזע הנאצית, שהייתה בראש סדר העדיפויות של הנאציזם, אך לא בראש סדר העדיפויות של המפלגות האחרות. מודל הפשיזם האיטלקי דגל באחדות לאומית ככוח נגדי לסוציאליזם המרקסיסטי והקומוניזם, והפשיסטים באיטליה חשבו שתורת הגזע עלולה לפגוע באחדות זו. לעומת זאת, הנאציזם שם דגש על יישום תורת גזע במדיניות החברתית והכלכלית.
בנאום בשנת 1921 בבולוניה אמר מוסוליני: "הפשיזם נולד [...] מתוך צורך עמוק ועתיק של הגזע הארי והים תיכוני שלנו." בנאום זה התייחס מוסוליני לאיטלקים כאל תת-גזע ים-תיכוני של הגזע הארי, בעלי תרבות ושפה הודו-אירופאית, בדומה לשאר עמי אירופה. עם זאת, בתחילה דחה הפשיזם האיטלקי בתוקף את התאוריה הנורדית שעליה התבסס הגזע הארי, לפיה "ארי טהור" הוא בעל תכונות פיזיות מסוימות שהוגדרו כנורדיות, בהן שיער בלונדיני ועיניים כחולות. מוסוליני, ורוב הפשיסטים האיטלקים, חשו רגשי נחיתות כלפי התאוריה הנורדית ושנאו את תומכיה, מכיוון שתומכי תאוריה זו הציגו במשך שנים רבות את עמי הים התיכון כנחותים ובעלי "ניוון גזעי". מוסוליני קידם את הגאווה הלאומית האיטלקית כדרך להתגבר על רגשי הנחיתות הללו.
בשיחה פרטית עם אמיל לודוויג בשנת 1932 לעג מוסוליני למושג "הגזע העליון" והוקיע את תורת הגזע כמטופשת. מוסוליני לא האמין שיש לתורת הגזע חשיבות. הוא ראה את עצמו כקיסר רומי בן ימינו, החשיב את התרבות האיטלקית כאליטה, ושאיפתו הייתה קידום העליונות התרבותית של האיטלקים, ללא שום קשר לתורת הגזע. בראיון אמר: "גזע יכול לשנות את עצמו ולשפר את עצמו. לדעתי אפשר לשנות לא רק את הקווים הסומטיים, את הגובה, אלא גם את האופי. השפעת הלחץ המוסרי יכולה לפעול באופן דטרמיניסטי גם במובן הביולוגי."
האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג היה ספקן לגבי הגזע והפשיזם האיטלקי, אך הוא האמין ששיפור הגזע האיטלקי אפשרי אם יתרחשו שינויים גדולים שיהפכו אותו לגזע "ארי". תאורטיקנים נאצים האמינו גם שנפילתה של האימפריה הרומית נבעה מהכלאה בין גזעים שונים שיצרו גזע איטלקי "מזוהם", שהיה נחות. גם היטלר האמין בכך, והוא ראה במוסוליני מנהיג שמנסה להפוך את האיטלקים לעם חדש, חזק ותוקפני, כמו בימי האימפריה הרומית. הוא לא הסתיר את השקפתו, ובפגישתו בפעם הראשונה עם מוסוליני בשנת 1934 אמר לו שכל עמי הים-התיכון "נגועים בדם כושי", ולכן לדעתו הם "מנווונים גזעית".
היחסים בין איטליה הפשיסטית לגרמניה הנאצית התדרדרו עוד יותר לאחר ניסיון ההתנקשות בקנצלר הפשיסטי של אוסטריה אנגלברט דולפוס בשנת 1934. דולפוס היה בן-ברית מרכזי של מוסוליני, והוא זעם על ניסיונו של היטלר להשתלט על אוסטריה. כתגובה להתנקשות לגלג מוסוליני על היטלר ועל הערתו בנוגע ל"טומאת הגזע האיטלקי". הוא ציין לגנאי את חוקי נירנברג המחייבים לציין את האות "J" בדרכוניהם של יהודי גרמניה הנאצית, בהתאם להגדרה הנאצית של "מיהו יהודי", ואמר שהגדרה זו זה מוכיחה שלא קיים "גזע גרמני": "האם קיים גזע גרמני? האם אי פעם היה קיים? אנחנו עונים: לא קיים גזע גרמני... לפני כמה ימים האנתרופולוג המפורסם סר גרפטון אליוט סמית' נאם בכנס מדעי באירופה, ולא היסס לקבוע שהדוקטרינה הנאצית של "גזע ארי טהור" סותרת במובהק את כל הידע המקובל במדע האנתרופולוגיה."[1]
תחת הנהגתו של מוסוליני שונו לשפה האיטלקית שמות של מקומות שהיו תחת שליטת איטליה בקרואטיה, סלובניה, גרמניה וצרפת. לאזורים אלה נשלחו מורים איטלקים שהשתלטו על מערכת החינוך. מורים, משוררים, סופרים, אמנים ואנשי דת מהמדינות הללו הוגלו למחנות "חינוך מחדש" בדרום איטליה. כתגובת-נגד להשתלטות התרבותית קמה בסלובניה מחתרת פרטיזנית שנאבקה בפשיסטים האיטלקים.
מבחינת מוסוליני, נאמנות לאומה האיטלקית הייתה תנאי מספיק להשתלבות בחברה הפשיסטית. בפגישות עם נכבדים ערבים בלוב השתכנע להעניק למוסלמים זכויות אזרח נרחבות וחלקם אף הצטרפו לפלג של המפלגה הפשיסטית האיטלקית שהוקם בלוב. מאוחר יותר, בלחץ גרמניה הנאצית, המשטר הפשיסטי אימץ את תורת הגזע, והוטלו עונשי מאסר של חמש שנים על איטלקים שחיו בלוב והיו בקשר זוגי עם מוסלמים. הגישה הגזענית הייתה זו שגם אפשרה את הדיכוי האכזרי באתיופיה, ובמהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שרפו כוחות הצבא האיטלקי כפרים שלמים באתיופיה על יושביהם, וביצעו את טבח 12 ביקטיט.
על אף ההבדלים, רב המשותף מהמבדיל בין הנאציזם לפשיזם האיטלקי. קווין פסמור כתב בספרו על הפשיזם: "הדמיון בין הפשיזם האיטלקי לנאציזם כה רב שאפשר לתאר את שתי התנועות כפשיסטיות. הן באיטליה והן בגרמניה עלתה לשלטון תנועה שביקשה ליצור אחדות לאומית באמצעות דיכוי אויבים לאומיים ושילוב כל המעמדות החברתיים ושני המינים במסגרת לאומית צבאית כמצב קבע."
הבדלי דת
שאלת הדת הבדילה באופן ניכר בין הנאציזם לבין רוב המפלגות הפשיסטיות באירופה, כמו מפלגת חזית המולדת האוסטרית, שדבקו בנצרות קתולית. הנאציזם התבסס על פולקיזם ונכללו בו יסודות של תורת הנסתר ופגניות, והוא היה עוין כלפי הנצרות המסורתית. התגלעו מחלוקות עמוקות בין הנאצים לבין הממסד הנוצרי בגרמניה. הנאצים ניסו לייסד דת חדשה בשם "נצרות חיובית (אנ')" שמבוססת על אנטישמיות, מכווצת את מעמדו של ישו כמייסד הדת ומאדירה את הפיהרר כמנהיג העם. הם שינו את מנהגי חג המולד בגרמניה הנאצית ואף ניסו להקים רשת של כנסיות בשם "הכנסייה האוונגליסטית הגרמנית (אנ')" אך ללא הצלחה.
האפיפיור פיוס האחד עשר פרסם ב-10 במרץ 1937 את המנשר "מיט ברננדר זורגה", בו הוא גינה את השלטון הנאצי והביע ביקורת על הנאציזם ועל היטלר.
קישורים חיצוניים
פשיזם - אירופה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Aaron Gillette, Racial Theories in Fascist Italy, באתר גוגל ספרים, 2003 (באנגלית).
