צבי מגדל
צבי מגדל (Zwi Migdal) היה ארגון סרסורים וסוחרי נשים ('רופיאנים' בעגה המקומית) יהודים שפעל בין סוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, שמרכזו היה בארגנטינה. הארגון הוקם בבואנוס איירס ב-1870, וחוסל ב-1930 תודות לשני עובדי מדינה ישרים: קצין משטרה בשם חוליו אלסוגראי, ושופט-חוקר בשם רודריגז אוקמפו, שסירבו לקבל שוחד מ'צבי מגדל', שלא כשאר עמיתיהם במשטרה ובממסד המשפטי בארגנטינה. ואולם, הדמות האחראית יותר מכל לחיסולו של ארגון הפשע הייתה רחל ליברמן, אחת מקרבנותיו, שבאומץ לב העידה בפני הרשויות כנגד הסרסורים. במשך 60 שנות קיומו עסק הארגון בהפיכת הסחר בנשים בארגנטינה למאורגנת, ובמידה רבה גם ממוסדת. בשיאו היו לארגון 'צבי מגדל' עשרות סניפים ובתי-בושת בעולם, בין היתר ביוהנסבורג, בומביי, שאנגחאי וריו דה ז'ניירו.
"רופיאנים" יהודים
באמצע המאה ה-19 הגיע גל גדול של יהודים מאירופה לדרום אמריקה בעקבות העוני והדיכוי במזרח אירופה בכלל, ובפרט הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה. מהגרים יהודים רבים הגיעו לארגנטינה, כשבמיוחד צמחה הבירה בואנוס איירס בקצב מהיר בעקבות הגירה המונית של בני עמים שונים מכל רחבי העולם. עקב כך נוצר בארגנטינה יחס דמוגרפי של כמעט עשרה גברים לכל אישה. בנוסף, הקושי להשתלב בעבודה בלא ידיעת השפה, וקשיי ההסתגלות לחיים במקום חדש גרם לגברים רבים להפוך לסרסורים (שנקראו בספרדית רופיאנים), ובמקביל - ללא מעט מהגרות להפוך למופקרות. הסרסורים היהודים השתלטו עד מהרה על פלח שוק זה, עד כי מרבית ה"רופיאנים" בארגנטינה, ובארצות נוספות בדרום אמריקה, באותה עת - היו יהודים (הן כסרסורים, והן כסוחרי נשים).
ארגון 'צבי מגדל' התנהל כמו מאפיה, ופעל לפי כללים וחוקים נוקשים. הארגון שיחד את כל מי שיכול היה לאיים על פעילותו: פקידי הגירה בנמלים שהכניסו את הנערות לארץ ללא שאלות מיותרות, שוטרים ושופטים שדאגו לבלום כל ניסיון להפריע לפעילות. בנות רבות נגנבו במרמה ממשפחותיהן ורובן ככולן עבדו בכפייה. רשת הסרסורים פעלה כך: מדי פעם היה שולח הארגון גבר שנראה הגון, לבוש בקפידה ומנומס לקהילות יהודיות במזרח אירופה. האיש היה מפיץ בקהילה מודעות ביקוש ל"נערות יהודיות מבית טוב" לעבודה בבתי יהודים עשירים בארגנטינה, או למטרות שידוכים. משפחות יהודיות במזרח אירופה, שרובן היו עניות ונואשות בשל פרעות אנטישמיות, היו שולחות עם האיש את בנותיהם בתקווה לשיפור חייהן. רוב הנערות היו בנות 13–18. הן ומשפחותיהן האמינו שמחכה להן עתיד טוב יותר בארגנטינה - כשבעצם הן נחטפו. מסעות אלה נקראו 'רמונטה' - מונח שלקוח מתחום הבקר.
כבר באונית המסע בדרך לדרום אמריקה הנערות נכלאו, עונו, הוכו והורעבו. לאחר שירדו לחוף הבנות נסחרו בין ה"רופיאנים" ונמכרו במכירה פומבית כשפחות. בין האורחים הקבועים במכירות אלו היו גם אנשי ממשל - פקידי רשות, שופטים ועיתונאים - שחלקם הגדול היו גם לקוחות, וכך התנהלה הפעילות ללא הפרעה מהשלטונות.
הקמת הארגון
הקהילה היהודית לא השלימה עם מציאות זו וניסתה להתקומם כנגד הסרסורים ומעשיהם. בשנת 1885 הוקם בבירת ארגנטינה 'הארגון היהודי להגנה על נשים ונערות'. ברובע היהודי בבואנוס איירס נתלו כרזות שקראו לאנשי הקהילה לא להשכיר ל"רופיאנים" (הללו, ומשתפי הפעולה איתם, נקראו "טמאים") חנויות או דירות. סוחרי הנשים והסרסורים, שרצו להרגיש חלק מהקהילה, תרמו כספים רבים למוסדות יהודים - בין השאר נהגו לצאת לתיאטרון היהודי כל ערב עם נערה אחרת. הקהילה היהודית התלבטה בשאלה אם לקבל את כספם של ה"רופיאנים" אך לרוב נאלצו להיעתר, בשל הקשיים באחזקת מוסדות הציבור הקהילתיים. ההתלבטות נגמרה כשערב אחד נחום סורקין, פעיל ציוני מוכר בקהילה, נעמד מחוץ לתיאטרון ומנע מה"רופיאנים" להיכנס. מאז החלו היהודים ה"מהוגנים" בעקביות להוקיע מחיי הקהילה את הסרסורים. תוך זמן קצר הוחלט לא להכניס "רופיאנים" לבתי כנסת של הקהילה ואף לא לקבור אותם בבית הקברות שלה.
בתגובה התאחדו הסרסורים והקימו את 'ורסוביה - חברה יהודית לעזרה הדדית' (השם המלא: Sociedad Israelita de Socorros Mutuos Varsovia de Barracas al Sud y Buenos Aires)[1][2]. ב-7 באפריל 1906, נרשמה עמותת הסרסורים סוחרי הנשים כחוק. לאחר מחאה נמרצת של הנציג הפולני בבואנוס איירס כנגד שרבוב עיר בירתו "ורשה" (ורסוביה) בשם הארגון, הם אולצו לשנותו ובחרו ב'צבי מגדל', ע"ש אחד התורמים הבולטים לאגודה, וממקימיה. (לאחר כמה שנים התפלגה מהארגון קבוצה שקראה לעצמה 'אשכנזום'). הסרסורים בנו לעצמם בית כנסת מפואר בלב השכונה היהודית בבואנוס איירס. לאחר חיסול הארגון בשנת 1930 הרסה הקהילה היהודית את המבנה. בחגיגה לכבוד פתיחת שערי בית הכנסת שלהם יצאו ה"רופיאנים" במחול עם ספר התורה בידיהם, כבטקס הקפות מסביב לבניין. השכנים היהודים ראו והזדעזעו, אך אף לא אחד לא העז לעצור בעדם. לאחר שארגון הסרסורים קיבל הכרה רשמית מהממשל, נרכשה גם חלקת אדמה באבז'אנדה, פרבר של בואנוס איירס, והוכשר שם בית קברות. ממש לידו הוכשרה חלקה נוספת של הארגון המקביל - 'אשכנזום'. לפני ההתקוממות של הקהילה היהודית נגד הסרסורים סוחרי הנשים ונידויים, הם נקברו בבית הקברות היהודי לה טבלדה, בחלקת 'הטמאים' - הכינוי לסוחרי הנשים ולעובדות איתם. החלקה הזו, שבה כחמישים קברים, מוזנחת מאוד - מצבות מנופצות ולכלוך בכל מקום. בנוסף, השירותים הציבוריים של בית הקברות היהודי נמצאים בחלקה זאת.
במהלך שנות ה-20 של המאה העשרים ארגון צבי מגדל הגיע לשיא כוחו. כ-500 "רופיאנים" העסיקו לפי האומדן כ-30,000 נשים[3]. הרשת הייתה מאורגנת וחבריה שיתפו פעולה ביניהם בצורה הדוקה, להגנה על האינטרסים שלהם. דמי החבר בארגון היו 250 פזו בחודש, ששימשו לנסיעות ה'רמונטה' (לגיוס במרמה של נערות חדשות מאירופה).
הנפילה
יהודייה פולנייה בשם רחל ליברמן הייתה זו שעזרה לקצין המשטרה חוליו אלסוגאראי (Julio Alsogaray) להפיל את הארגון. רחל, ילידת לודז', הגיעה לבואנוס איירס בעקבות בעלה, עם שני ילדיהם הקטנים. לאחר מותו משחפת, היא איבדה את מטה לחמה והידרדרה למופקרות. במהלך השנים היא חסכה מספיק כסף כדי לפדות את שחרורה. היא קנתה בית, פתחה עסק וניהלה חיים שקטים, אולם בצבי מגדל חששו שנשים אחרות ילכו בדרכה, ולכן פיתו אותה באמצעות צעיר בשם סלומון קורן, ש"התחתן" איתה בבית הכנסת של הסרסורים ("הטמאים" בפי הקהילה היהודית) מבלי שחשדה בזהותו האמיתית. לאחר הנישואים הוא אילץ אותה, באלימות, לחזור לכותלי הארגון.
בייאושה ותוך סיכון חיים היא פנתה לקצין המשטרה אלסוגאראי שנודע ביושרו, ועדותה סיפקה עילה לחקירה מקיפה. הממצאים הובאו בפני השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שאף הוא סירב לשוחד מצבי מגדל. בספטמבר 1930 הסתיים המשפט, שנוהל כנגד 108 נאשמים. "קיומו של ארגון 'צבי מגדל' הוא סכנה ממשית לחברה שלנו" - כתב השופט בפסק הדין, וקבע עונשי מאסר ארוכים לנאשמים.
השפעת ארגון הסרסורים התבררה כדומיננטית גם בכלא, והם שיחדו פקידים רבים במערכות המשפט והאכיפה. בינואר 1931 הגישו עורכי הדין של הארגון ערעור, שהתקבל. בכירי משרד המשפטים (חלקם משוחדים) השאירו על כנה את הרשעתם של שלושה נאשמים בלבד, בעוד כל השאר שוחררו. הפרשה פורסמה בהרחבה בעיתונות וגרמה למהומה בדעת הקהל. הלחץ הציבורי הביא את שלטונות ארגנטינה לבטל את השחרורים. מאות סרסורים שלא נכלאו גורשו לאורוגוואי, ולמדינות אחרות בדרום אמריקה. הארגון לא שוקם יותר כארגון מסודר, אולם רבים מהסרסורים הצליחו לחזור לארגנטינה. אשת הברון הירש הקימה ארגון בשם "עזרת נשים" כדי לעזור לבנות לחזור לארצות מוצאן, ואולם המשפחות היהודיות באירופה סירבו לקבל חזרה את בנותיהן כשנודעה להן האמת על עיסוקן הכפוי. מלחמת העולם השנייה תרמה לסיום הקשר של ארגוני הפשע עם עמיתיהם באירופה.
הערות שוליים
- ^ TIERRA DE RUFIANES
- ^ Cómo y por qué se formó la Zwi Migdal, באתר Todo es Historia(הקישור אינו פעיל, 12.3.2020)
- ^ אביבה לורי, רחל-לאה ליברמן הייתה הפרוצה היהודייה שהפילה את המאפיה היהודית בארגנטינה, באתר הארץ, 1 במאי 2009
