צד אחד בריבית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צד אחד בריבית
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סה עמוד ב

תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף לא עמוד א
שולחן ערוך שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעד, סעיף א

בהלכות ריבית, צד אחד בריבית מתייחס למצב בו בעיסקה אחת ייתכנו שני מצבים: מצב בו העיסקה כוללת הלוואה בריבית, ומצב אחר בו העיסקה אינה כרוכה בהלוואה שכזו.

הדעות חלוקות אם הדבר מותר או אסור, ובהנחה שהוא אסור, האם הוא נחשב כריבית קצוצה או אבק ריבית בלבד.

דוגמאות

המקרה השכיח של צד אחד בריבית הוא כאשר הכסף ניתן שלא למטרת הלוואה, אלא כתשלום בעד קניית חפץ או שדה, אלא שהתנאים בעיסקה זו קובעים אפשרות שבה המכירה תתבטל. במקרה שאכן המכירה תתבטל, נמצא שהכסף לא היה חלק מעסקת קנייה והוא חוזר לקונה. במצב זה מתברר שהכסף היה הלוואה מהקונה למוכר, ואם הקונה מרוויח דבר מה מעיסקה זו הרי שהמלווה (הקונה) קיבל תוספת מעבר לפרעון ההלוואה, מה שנחשב לריבית. מאידך, אם עסקת המכר התקיימה מתברר שלא היתה כאן הלוואה כלל ואין חשש לאיסור ריבית.

עשה שדהו מכר

בהלוואה זו נתן הלווה שדה במשכון למלווה, והתנה עמו שהשדה תהיה קנויה למלווה משעת ההלוואה במקרה שהחוב לא ייפרע עד מועד מסויים, ובינתיים המלווה משתמש או נהנה מהנכס.

מצב זה נכלל בהגדרת "צד אחד בריבית" מפני שאם הלווה יפרע את חובו בזמן הקצוב והשדה תישאר ברשותו, הרי שאכילת הפירות שהמלווה אכל משדה הלווה בחינם הם תוספת על פרעון ההלוואה. לעומת זאת, אם הלווה לא פרע את חובו, השדה נקנתה למלווה משעת ההלוואה והפירות שאכל משלו אכל.

בענין זה שנינו בברייתא:

הרי שהיה נושה בחברו מנה, ועשה לו שדהו מכר, בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר, לוקח אוכל פירות אסור. ר' יהודה אומר אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר. אמר להם ר' יהודה, מעשה בבייתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה. אמרו לו: משם ראיה! מוכר אוכל פירות היה ולא לוקח

הרי שנחלקו התנאים בדין זה: לדעת חכמים אסור לקונה לאכול פירות משום חשש ריבית כאמור, אך לדעת רבי יהודה הדבר מותר. ופירש אביי: "צד אחד בריבית איכא בינייהו"[1] כלומר שרבי יהודה שהתיר לקונה לאכול פירות טעמו משום שצד אחד בריבית מותר, אך חכמים אסרו את הדבר מפני שצד אחד בריבית אסור.

לעומת פירוש זה של אביי, רבא נקט שבין רבי יהודה וחכמים שררת הסכמה באיסורו של צד אחד בריבית, ונחלקו רק בדין ריבית על מנת להחזיר – כאשר הקונה התחייב להחזיר את הפירות שאכל אם יתברר שהמכירה התבטלה. לדעת רבי יהודה הדבר מותר, ולדעת חכמים הדבר אסור מפני שהמוכר מתחייב להחזיר את הפירות רק אם ישלם הקונה קודם לכן את מלוא חובו [2].

מכר החוזר

במכירה שביד המוכר או הקונה לחזור בהם מהמכירה בכל זמן שירצו, השימוש של הקונה בנכס הוא בגדר "צד אחד בריבית" משום שאם המכירה תתבטל נמצא שהכסף ששולם היה הלוואה בין הקונה-המלווה למוכר-הלווה, ואכילת הפירות שאכל הקונה משדה המוכר היא תוספת על ההלוואה. מצד שני אם תתקיים המכירה אין כאן חשש ריבית כלל.

ועל כך שנינו בברייתא: " מכר לו בית, מכר לו שדה, ואמר לו: לכשיהיו לי מעות החזירם לי - אסור." (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סה עמוד ב), ובגמרא פירש רב הונא בריה דרב יהושע שהדבר תלוי במחלוקת ר' יהודה וחכמים בדין צד אחד בריבית, שלדעת ר' יהודה הדבר מותר ואילו חכמים אוסרים וכדעת הברייתא [3].

בתי ערי חומה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בתי ערי חומה

בתורה נאמר:

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ:

מהפסוק נלמד שבמכירת בית הנמצא בעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, המוכר רשאי לגאול אותו בתוך תקופת השנה הראשונה למכירה. גאולת השדה נעשית ללא גרעון כסף, אלא בסכום המכירה המקורי, מה שמעורר את השאלה מדוע המגורים בחינם אינם נחשבים כריבית כאשר המוכר גאל את שדהו והתברר שלא היתה כאן מכירה אלא הלוואה מהקונה למוכר, והקונה-המלווה קיבל מלבד פרעון ההלוואה גם את המגורים בחינם.

הגמרא[4] מביאה שני הסברים אפשריים. הראשון הוא לשון המשנה :"הרי זה כמין רבית ואינו רבית" כלומר שלמרות שהדבר דומה לריבית, אין בדבר איסור. ההסבר השני הוא לשון הברייתא "הרי זו ריבית גמורה, אלא שהתורה התירתו".

הויכוח בין המשנה לברייתא הובן על ידי אביי כמחלוקת ר' יהודה וחכמים בדין "צד אחד בריבית" - דעת הברייתא כדעת חכמים שצד אחד בריבית נחשב ריבית גמורה, ורק בבתי ערי חומה הותר הדבר. אך המשנה סוברת כר' יהודה שאין כלל איסור בדבר משום שהריבית היתה רק על צד אחד.

לעומת זאת, לדעת רבא מוסכם שצד אחד בריבית אסור, והתנאים נחלקו בריבית על מנת להחזיר. בראשונים ישנם כמה הסברים בביאור החילוק בין המשנה והברייתא לדעת רבא: א. התוספות[5] מפרשים שאף רבא מודה שנחלקו התנאים אם הדבר מותר מהתורה או לאו, אלא שכולם מודים שמדרבנן הדבר אסור אלא אם כן בדעתו להחזיר. ב. רש"י[6] מסביר שדווקא בהלוואה שהותנתה בה אפשרות מכר, מודים כולם לאיסור, אך במכר גמור שיש בו תנאי חזרה כדוגמת בתי ערי חומה נחלקו המשנה והברייתא אם הדבר אסור, או מותר מפני שאפילו צד אחד בריבית אין כאן. ג. התוספות[7] מפרשים שהמחלוקת בדין בתי ערי חומה היא כאשר בדעת הקונה להחזיר את הפירות שאכל למוכר, והמשנה והברייתא נחלקו בדין ריבית על מנת להחזיר אם היא מותרת בכל מקום או אסורה בכל מקום מלבד בתי ערי חומה.

מכר וקיבל מקצת דמים

מכירת שדה שבה הקונה משלם מקדמה והשדה נקנית לו מיד, מעוררת בעיה לענין אכילת הפירות: אם לבסוף העיסקה תבוטל בשל אי השלמת התשלום, נמצא שסכום המקדמה היה הלוואה ביד המוכר והקונה קיבל - מלבד המקדמה שהוחזרה - גם טובת הנאה בדמות אכילת פירות משדה שאינה שלו. מאידך, אם יאכל המוכר את הפירות והעיסקה תושלם לבסוף, נמצא שהשדה היתה קנויה מתחילה לקונה, והמוכר אכל את פירות הקונה משום שהקונה התעכב לשלם את היתרה - "אגר נטר". הפתרון היחיד במקרה כזה הוא להפקיד בינתיים את הפירות בידי אדם שלישי הנאמן על שניהם ("שליש"), ובמקרה שתושלם העיסק הפירות יועברו לקונה, ואם העיסקה תבוטל המוכר יקבל את הפירות[8].

רב הונא בריה דרב יהושע עומד על כך שגם במקרה זה, הבעיה מתעוררת רק לדעת חכמים שסוברים שצד אחד בריבית אסור, אך לדעת ר' יהודה אין כל חשש ריבית ומי שירצה יאכל פירות, מפני שהריבית היא רק על צד אחד[9].

משכן לו בית או שדה

כאשר לווה מישכן שדה למלווה, והותנה ביניהם שאם ירצה הלווה למכור את שדהו זו הוא מחוייב למכרה אך ורק למלווה במחיר זול משווייה הראוי, באנו שוב למחלוקת ר' יהודה וחכמים: לדעת חכמים הדבר אסור מפני שאם אכן מכירה זו תצא לפועל הרי שניתנה כאן תמורה להלוואה - ההוזלה במחיר השדה. אכן ר' יהודה מתיר אף במקרה זה, כי מתחילה הריבית היא רק על צד אחד - אם ירצה הלווה למכור את שדהו, והרי ישנו גם צד שלא ירצה למכור את שדהו כלל, ולפיכך הדבר מותר[10].

דרגת האיסור

מהדימיון שמופיע בגמרא [11] בין בתי ערי חומה לצד אחד בריבית משמע שלדעת חכמים יש בדבר איסור מהתורה, שהרי דין בתי ערי חומה הוא מפורש בתורה. אמנם התוספות [12] מדמים דין זה למשכנתא בלא נכייתא שלדעתם אינה אסורה מן התורה אפילו בבית (ע"ע משכנתא) מפני שהרווח אינו מובטח, וכן צד אחד בריבית אין איסורו אלא מדרבנן כדין אבק ריבית, וכוונת הגמרא[13] היא לומר שמבתי ערי חומה נלמד שאין בדבר איסור תורה.

הגבלות

דרך מכר

לדעת רש"י[14] הקולא בדין צד אחד בריבית נאמרה רק במקום שישנו צד מכר ולעומתו צד הלוואה, אבל בהלוואה מוחלטת שיש בה שני צדדים אם תינתן ריבית או לאו, כולם מודים שהדבר אסור. אמנם התוספות [15] חולקים על רש"י בענין זה, ולדעתם אף בהלוואה גמורה נחלקו התנאים בדין צד אחד בריבית.

הוכחות בעד ונגד החילוק

לפי דעת רש"י שצד אחד בריבית הותר רק במכר, ניתן להבין מדוע הלוואת סאה בסאה אסורה גם לדעת רבי יהודה שהתיר צד אחד בריבית, למרות שהריבית עומדת ותלויה בספק אם יעלה המחיר או לא, וזאת מפני ששני הצדדים הם הלוואה ואין צד מכר[16]. אכן לפי דעת התוס' אין הסבר זה תקף, ונשארת הקושיה מדוע ישנו איסור בהלוואת סאה בסאה. (וראה להלן יישוב אחר לקושיה זו)

לעומת זאת, התוספות [17] מביאים ראיה לשיטתם מהמקרה של "משכן לו בית או שדה" (ראה לעיל) שסוכם שאם ירצה הלווה למכור את שדהו הוא מחוייב למכרה למלווה בזול, שבאופן זה אין צד של מכר בלי הלוואה, אלא ישנם שני צדדי הלוואה כאשר צד ההיתר הוא שייפרע החוב בלא תוספת, והצד השני הוא שהשדה תימכר בזול למלווה בתמורה להלוואה, וגם במקרה זה קיים הנידון של צד אחד בריבית.

אמנם התוספות במסכת מגילה[18] משיבים על כך שגם במקרה זה ישנו צד מכר, שכן הצד שהלווה ירצה למכור את שדהו ויהיה מוכרח למכרו למלווה בזול הוא צד מכר. ביאור הדברים מופיע ברעק"א[19], ומיוסד על ההבנה שבמקרה שבו ירצה הלווה למכור את השדה למלווה לא יצטרכו כסף אחר לקנין אלא הכסף שניתן במקור בתור הלוואה הוא יקנה את השדה, ואין הכסף הזה נחשב כמילווה שאינו קונה, מפני שמתחילה המעות ניתנו על דעת כן, ולכן העיסקה נחשבת כעיסקת מכר.

בידו

לדעת התוספות[20] הגבלה אחרת נאמרה בכלל זה, שדווקא כאשר ביד המלווה או הלווה לקבוע אם העיסקה אכן תכלול ריבית או לא, הדבר מותר. אך במקום שאין הדבר תלוי בהם אלא בדבר חיצוני, הכל מודים שצד אחד בריבית אסור.

ולדעתם זו הסיבה לכך שבהלוואת סאה בסאה לא מתקיים מצב של צד אחד בריבית, למרות שישנו צד שלא תהיה ריבית, אם הסחורה לא תתייקר.[21].

פסק ההלכה

לדעת השולחן ערוך[22] צד אחד בריבית אסור מן התורה כדין ריבית קצוצה, וכך היא גם דעת הט"ז[23].לעומת זאת לדעת הש"ך[24] והב"ח[25] איסור צד אחד בריבית הוא מדרבנן בגדר אבק ריבית.

אמנם גם לפי הדעות שצד אחד בריבית אסור מן התורה, המדובר הוא רק לאחר שהתממש בפועל אותו צד והתקיימה ההלוואה בריבית, אך בעוד הדבר מוטל בספק אין בדבר אלא איסור דרבנן של אבק ריבית, ולא ניתן להוציא ממון זה בדיינים[26].

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א
  2. תוס', מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א
  3. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סה עמוד ב
  4. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף לא עמוד א
  5. תוס', מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א
  6. רש"י, מסכת ערכין, דף לא עמוד ב
  7. תוס', מסכת ערכין, דף לא עמוד ב
  8. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סה עמוד ב, ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קע"ד
  9. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סה עמוד ב
  10. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סה עמוד ב
  11. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף לא עמוד א
  12. תוס', מסכת ערכין, דף לא עמוד א, ד"ה והתניא
  13. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף לא עמוד א
  14. רש"י, מסכת ערכין, דף לא עמוד א, ד"ה מתני'
  15. תוס', מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א, ד"ה צד
  16. תוס', מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א, ד"ה צד
  17. תוס', מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א, ד"ה צד
  18. תוס', מסכת מגילה, דף כז עמוד ב
  19. כתב וחותם לרעק"א ב"מ סג א
  20. תוס', מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א, ד"ה צד
  21. תוס', מסכת בבא מציעא, דף סג עמוד א, ד"ה צד
  22. בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעד, סעיף א נפסק שמכירה שניתן לבטלה אסור לקונה לאכול פירות, ואם עבר ואכל מוציאים מידו, ומכאן שלדעתו צד אחד בריבית אסור מן התורה.
  23. טורי זהב יורה דעה סימן קע סעיף קטן ב
  24. בשפתי כהן על השולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעב (בסעיף קטן כט) נפסק כדעת הבית חדש שהממשכן שדה לחברו והתנה עמו שאם ירצה למכרה ימכרנה לו בזול, ועשה כן, לא ניתן להוציא ממון זה בדיינים משום שהדבר נחשב רק כאבק ריבית.
  25. על השולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעב
  26. כך מבואר בשו"ת הריב"ש סימן תסד, בתשובה העוסקת בעיסקה הנקראת "שינש"

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.