קהילת יהודי בית תנורא
קהילת יהודי בית תנורא היא קהילה יהודית שחיה בכפר בית תנורא אשר במחוז דהוכ בכורדיסטן העיראקית.[1] הכפר שכן בסמיכות לשתי עיירות, נרווה ועמדיה. היות שרב הכפר הגיע מנרווה, הוא הטמיע בכפר את המסורת הנרוואית, שמשתמרת עד היום בבית הכנסת ליוצאי כורדיסטן בנס הרים.[2] בכפר דיברו בניב של השפה הנכחדת בתנוראית יהודית, כיום דוברים בה מעטים.
רקע
הקהילה היהודית בכורדיסטן, אזור הררי ומרוחק, הייתה מנותקת במשך שנים רבות משאר העולם היהודי ברחבי העולם. הנוסע היהודי בנימין מטודלה מונה במאה ה־12 כמאה יישובים יהודיים באזור, שבהם חיו להערכתו כ־20,000 יהודים. עם השנים הקהילה היהודית המגוונת גדלה והתפתחה, כשהיא שומרת בתוכה שילובים ייחודיים של השפה הארמית והסורית, מסורות מגוונות ומורשת של פיוט ותפילה. בשיאה מנתה הקהילה כ־150,000 יהודים, שמושבותיהם התפרסו בין המדינות השונות שבהן שוכנת כורדיסטן.[2]
לפי המסורת יהודי כורדיסטן מאמינים שהם צאצאיהם של עשרת השבטים. לפי המסורת הרווחת בקרב הנסטוריאנים הנוצרים שבכורדיסטן ותושבים אחרים, התיישבו בה היהודים עוד לפני חורבן הבית הראשון ולא שבו מן הגולה בימי שיבת ציון. ישנה גם אמונה שראשוני היהודים התיישבו בכורדיסטן בימי עזרא הסופר במאה החמישית לפני הספירה.[1]
ידיעות ראשונות בכתב על יהודים בכורדיסטן הגיעו מדיווחים של הנוסע המפורסם בנימין מטודלה (בערך שנת 1170), המוסר מפי השמועה כי בזמנו היו בכורדיסטן 20,000 יהודים, מפוזרים במאה קהילות בהרי חפטון (בסביבת העיר עמדיה בצפון עיראק) עד לגבולות מדי (ביאראן). אחרי מטודלה ביקרו בכורדיסטן גם נוסעים אחרים, כגון פתחיה מרגנסבורג (1173), שעבר דרך ערי ארביל וכירכוכ (בין מוסול לבגדאד) מבלי לחדור אל הארץ פנימה, יהודה אלחריזי (1238) וזכריה אלצ'אהרי מצנעא (במאה ה-15). מאז קיימות ידיעות מעטות על יהדות כורדיסטן עד המאה ה-19. ככל הנראה במאות ה-15 עד ה-18 היו בכורדיסטן כשנים-עשר יישובים יהודיים.[1]
במאה ה-19 מתרבות העדויות של נוסעים נוצרים (מיסיונרים) ושל שלוחי ארץ-ישראל שנסעו לכורדיסטן על מנת לגייס תרומות לטובת היישוב בארץ-ישראל ואגב להתחקות על קיומם של שרידי עשרת השבטים. מזמן לזמן היו נוסעים שלוחי ירושלים, צפת וחברון ב"שליחות כורדיסטן" (שנקראה גם "שליחות פרס"), שהיוותה חלק מ"שליחות ערביסתאן". דוד דבית הילל, יצא למסע שליחותו בשנת 1824 כדי להתחקות אחרי עשרת השבטים. ספר המסעות שלו, שיצא ב־1832 בעיר מאדרס בהודו, מתאר שבע קהילות יהודיות בכורדיסטן הפרסית. בסביבת זאכו (בצפון-מערב לעמדיה) נתקל בכת, בעלת שם עברי "כת דאודייה", שמנהגיה היו קרובים למנהגי ישראל. הוא דימה, כנראה, שהגיע אל מחוז חפצו והצליח למצוא את שרידי עשרת השבטים. ישראל בן יוסף בנימין יצא למסעותיו מרומניה בשנת 1844 וכונה בפי יהודי כורדיסטן בשם "חכם מירושלים".[1]
יהודי הכפרים בכורדיסטן סבלו מיחס רע של התושבים והשלטונות במשך שנים רבות, הם נמכרו לעבדות, וסבלו עוני רב. המצב הוטב בימי השלטון הטורכי אך באזורים הכפריים עדיין סבלו היהודים סבל רב.
המצב הוטב בימי שלטון האנגלים בעיראק, ואחר כך במדינת עיראק החדשה. אבל ב־1929,ריחפה סכנה מעל ראשי היהודים ומצבם החמיר מאד. בשנת 1941, בימי מרד רשיד עלי, פרצו פרעות נגד יהודים.
נוסע נוצרי אחד פגש ב־1850 ביהודים רועי-צאן נודדים, ונוסע אחר ראה שבט יהודי-כורדי שלם רועה מקנה, שנדד ממקום למקום לתור אחר מרעהו. האיכרים עבדו בשדות ובכרמים מזריחת השמש עד שקיעתה ונעזרו בנשותיהם ובילדיהם. בנימין השני מעיר ביחס אליהם, כי "את לחמם יאכלו בזיעת אפם, ולפעמים טבולים בדמי לבבם". פישל מצא בשנת 1936 איכרים יהודיים בכורדיסטן עובדים בשדות ובכרמים ושרים שירים ארמיים. רוב האיכרים היו עניים מרודים. בשנות בצורת נאלצו העניים למכור את בנותיהם מחמת הרעב שהציק להם, הבנות היו סחורה עוברת לסוחר.
המצב נשתנה במקצת משפתחה חברת "כל ישראל חברים" בפעולה בקרב יהודי כורדיסטן. חברת ה"אליאנס" פתחה בית ספר בעיר מוסול ב-1907 ובעיר כירכוכ ב-1900.
קהילת יהודי בית תנורא
בית תנורא (נקרא גם: באר תנורא) הוא כפר יהודי לשעבר ואשורי בהווה הממוקם במחוז ברווארי באזור מנהלי דהוכ בכורדיסטן העיראקית. השם "בית תנורא" מקושר לתנורים החפורים באדמה שאפיינו את הכפר. יש מקורות בהם השם נכתב "בי תנורא".[3]
היישוב היה מיושב ביהודים שטענו שאבותיהם ייסדו אותו לאחר שיבתם מבבל, ולפי טענה אחרת מהקווקז,[3] אם כי מסמכים רבים מראים שהכפר התקיים בתקופה הקדם-יהודית ככפר אשורי פאגאני. היהדות כנראה הפכה לדתו של הכפר במאות הראשונות לפני הספירה או לאחריה.
על פי אגדה שהייתה מוכרת בכפר, כאשר הגיעו ראשוני הכפר למקום נגלה אליהם אליהו הנביא ובדרכי נס הקים את בית הכנסת של הכפר. לאחר מכן עלה במרכבת אש השמימה.[3]
מבחינה כלכלית, הכפריים פרנסו את עצמם בעבודת כפיים ובחקלאות. ב-1893 נבזזה הקהילה בידי כורדים מן ההרים, אשר הרגו שני יהודים ופצעו אחרים. הנותרים ברחו לכפרים שכנים ולא העזו לחזור לבתיהם עד שהובטחה להם הגנתו של הואלי של מוסול, אותה שיריינו בעזרת מכתב ממשה הלוי, הרב הראשי של טורקיה.
האוכלוסייה של בית תנורא הידלדלה מאוד במהלך השנים ואפילו במאה העשרים עדיין הייתה קטנה מזו שהייתה שם במאות קודמות, בשל מקרי טבח שהובילו הכורדים כנגד האוכלוסייה. אולם לאחר רצח העם האשורי גדלה אוכלוסיית הכפר, כאשר טיארי-אשורים מהרי הקארי צפונית לטורקיה התיישבו בכפר. האוכלוסייה האשורית הייתה כמעט שווה במספרה לאוכלוסייה היהודית, אולם האוכלוסייה היהודית נותרה הרוב, וגם רוב האדמות החקלאיות נותרו תחת בעלות יהודית. כך עד 1951, כאשר 17 המשפחות היהודיות שנותרו עזבו בעזיבה המונית לישראל.
בית הכנסת
במרכז הכפר עמד בית כנסת, במקום שבו לפי האמונה המקומית שכנה מערה שאליה הגיע אליהו הנביא. מערה זו מוזכרת אף בדברי הנוסע ר' ישראל יוסף בנימין, שביקר במקום במאה ה-19:
"נגד פתח המערה, מן החומה למעלה תלוי וילון ממין בגד יקר מאוד ושזור בחוטי זהב וארגמן. באמצע ספון המערה המצויר בציורים שונים, ונרותיה יבערו תמיד ולא ישבותו. ועוד כמה אבוקות ונרות הבוערים במקום סתר הזה ישלחו אור נוגה סחרחר..."
שפה
הניב המקומי, שידוע בשם "הניב הנאו-ארמי היהודי של בית תנורא", או בתנוראית יהודית הוא בין הגרסאות הנדירות ביותר והנמצאות בסכנת ההכחדה החמורה ביותר של הארמית החדשה המדוברת של ימינו.[4]
דיאלקט ארמי זה, שאינו אחיד גם אצל היהודים, מכיל מילים עבריות, תלמודיות וגם יסודות כורדיים, טורקיים, ערביים ופרסיים. למלך קוראים "מלכא", למלכה – "מלכתא". ההרים סביב סיוורק (Suverek), בסביבת דיארבקיר, נקראים "טורי תלגא" (הרי שלג) ועוד כהנה וכהנה. הנשים המקוננות למתים משמיעות שירי חרוזים ב"ג'בלי".[1]
עם המעבר לישראל נשחק הניב עם נוכחות השפה העברית וגרסאות נאו-ארמיות אחרות הקיימות בישראל.[4]
העלייה לארץ ישראל
בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים חוו תושבי הכפר היהודים תקיפות מצד הכורדים והאשורים המקומיים. הדבר הביא להתמעטות אוכלוסיית יהודי הכפר. החל משנות העשרים החלו תושבי הכפר לעלות לארץ ישראל, ורבים מהם התיישבו בירושלים. בשנת 1937 נמצאו בבית תנוראי כ-20 משפחות יהודיות שעברו לדוהוכ, ובשנת 1951 עלו לארץ ישראל.בשנות ה-40 של המאה ה-20 חיו 17 משפחות גדולות בכפר. קהילה זו היגרה בשלמותה לישראל בשנת 1951, ומאז לא נותרו יהודים בכפר.
בשנת 1951 עלו רוב תושבי הכפר והתיישבו ביישוב נס הרים, באבן ספיר, במעוז ציון ובירושלים, בין היתר בשכונת ליפתא. את הקבוצה שהתיישבה בנס הרים הנהיג מרדכי סיידוף, סבו של ישי סיידוף המשמש כיום כחזן המושב.[3]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 יהודי כורדיסתאן / ד"ר שמעון מרכוס, באתר www.daat.ac.il
- ^ 2.0 2.1 שומר על הגחלת: ישי סיידוף ומסורת יהודי כורדיסטן, באתר www.nli.org.il
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 רוביק רוזנטל, כולנו אומרים: איסתרא בלגינא קיש קיש קריא, אתר nrg, 1 אוקטובר 1999
- ^ 4.0 4.1 חזי מוצפי, The Jewish Neo-Aramic Dialect of Betanure
