קהילת יהודי גראץ
בעיר גראץ (בגרמנית: Graz) שבמדינת שטיריה באוסטריה מתקיימת קהילה יהודית, החל מימי הביניים למקוטעים עד היום.
תולדות הקהילה היהודית
ימי הביניים עד הגירוש
עדויות לקיומם של יהודים בגראץ ישנן מסוף המאה ה-13, ובכפר הסמוך יודנדורף (אנ'), שפירוש שמו הוא "מצודת היהודים", חיו יהודים כבר מהמאה ה-12[1]. מצבה משנת 1304 מעידה כי בשנה זו כבר היה ליהודים בית עלמין. קהילה ממוסדת נוסדה כפי הנראה בשנת 1398. אחד מראשי הקהילה היה רבי הנדיל, מחותנו של רבי ישראל איסרלן[2]. עד המאה ה-15 חיו בעיר בין 150 ל-200 יהודים, שהתפרנסו בעיקר ממסחר ומהלוואות בריבית. הם התגורר ברובע יהודי, שבו היה גם בית הכנסת. ב-1397 נפגע הקהילה בפוגרום. יהודים רבים מלטו לווינה, אך שבו לאחר זמן קצר, כשנרגעו הרוחות. יהודי העיר גורשו ממנה ב-1438 או 1439 על ידי הדוכס פרידריך מטירול, אך שנים ספורות לאחר מכן, ב-1447 הוקמה הקהילה מחדש לאחר שהשליט החדש, פרידריך התיר להם לשבת בגראץ. כל ימי שלטונו של פרידריך ישבו היהודים בבטחה בגראץ, אך לאחר מותו, ב-1496 או 1497, נערך בעיר משפט ראווה נגד יהודי בעוון זיוף מסמכים, ובעקבות הרשעתו, התיר הקיסר מקסימיליאן הראשון לגרש את היהודים, ואכן כל יהודי שטיריה גורשו והתיישבו בחלקים האחרים של הממלכה[3]. מאז, למשך קרוב לארבע מאות שנה, לא חיו יהודים בגראץ.
.jpg)
ההתיישבות המחודשת
בשנת 1783 נתן הקיסר יוזף השני היתרי כניסה זמניים לגראץ מיוחדים ליהודים לצורך השתתפות בירידי המסחר.
בשנת 1848, בעקבות האמנציפציה שניתנה ליהודי אוסטריה, ניסו יהודים להתיישב בגראץ, חרף התנגדות התושבים הנוצרים. השלטונות, שהיו מעוניינים בפעילות הכלכלית שהיהודים הביאו עמם, העניקו היתרי ישיבה מיוחדים למשפחות יהודיות בודדות, לשעות היום בלבד. כעבור שנתיים, הותרה הקמת מסעדה כשרה עבור יהודים שעבדו בעיר.
היתר גורף למגורי יהודים בעיר ניתן רק בשנת 1861, ותוך כשנתיים התארגנה הקהילה מחדש, אך הוכרה על ידי השלטונות רק ב-1869. הקהילה גדלה במהרה הודות לתהליך העיור שעברה האימפריה האוסטרו-הונגרית במהלך המאה ה-19, ובסוף אותה מאה חיו בגראץ 1240 יהודים. ב-1892 הוקם בית ספר יהודי. ב-1895 נחנך בית כנסת מפואר. אגודת "קדימה" ייסדה בגראץ תנועה יהודית-לאומית בשם "הומניסטאס"[4]. ב-1904 הוקמה אגודת ספורט, שהפכה בהמשך ל"מכבי גראץ", שפעלה עד מלחמת העולם הראשונה. ב-1919 הוקם בגראץ סניף של אגודת הספורט "הכח וינה"[5]. מרבית יהודי העיר, וכך גם הנהגת הקהילה, נטו להתערות בחברה הסובבת, ולכן גם התנגדו לציונות באופן מובהק.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה שטף את העיר גל של פליטים יהודים ממזרח אירופה. בעקבות הגירת הפליטים התהפכו היוצרות, והציונים היו לרוב במוסדות הקהילה בשנת 1919.
ב-1928 הוקמו בגראץ סניפים של בני ברית והשומר הצעיר. בשנות ה-30 פעלה בגראץ תנועת "החלוץ". כמו כן, היו בגראץ מקהלה יהודית ו"התאחדות לוחמי החזית היהודים".
בשואה
בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה גראץ לאחד המרכזים הגדולים של הנאציזם באוסטריה[6], ומספר אירועים אנטישמיים אירעו בתקופה זו. ביום סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ה-12 במרץ 1938, חולל בית העלמין היהודי בעיר, נופצו חלונותיהם של בתי עסק של יהודים. ארבעה יהודים נהרגו באירועים אלו. ראשי הקהילה, בהם הרב הראשי ד"ר דוד הרצוג וחתן פרס נובל אוטו לוי, נאסרו ושוחררו לאחר שחתמו כי הם מוותרים על רכושם. גם הסופר גרשון שופמן, שהתגורר באחד מפרברי העיר, נעצר באותה העת[7]. ב-19 במרץ הוקם סניף של הגסטאפו בעיר.
אט אט הוצרו צעדיהם של יהודים בעיר, כבכל הרייך השלישי: נאסרה שחיטה כשרה, הוטלו הגבלות על חופש העיסוק, רכוש יהודי הופקע, נסגרו אגודות יהודיות ועוד.
ראש הקהילה אליהו גרינשלאג הצליח להשיג את הסכמתו של אדולף אייכמן לאפשר ל-600 יהודים מגראץ לעלות לארץ ישראל תמורת סכום של חמישה מיליון רייכסמארק, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. כ-400 יהודים הציחו להמלט מגראץ ולעלות לארץ ישראל עד ליל הבדולח.
בליל הבדולח פוצצה כיפתו של בית הכנסת המפואר. בהמשך הוא הועלה באש, כמו גם בית ההלוויות. מבנה הנהלת הקהילה הפך למטה של ההיטלר יוגנד. כ-300 מיהודי העיר נשלחו למחנה דכאו, ושוחררו ממנו כחודשיים מאוחר יותר.
אחד מתושבי העיר, יוזף שלייך, סיעע כפי הנראה לאלפי יהודים לחצות את הגבול ליוגוסלביה[8].
יהודי העיר גורשו באפריל 1939. אחרוני היהודים שעוד נותרו נעצרו באביב 1940 וגורשו לווינה, וגראץ הייתה לעיר הראשונה באוסטריה שהוכרזה כ"יודנריין".
אחרי המלחמה
גראץ, בהיותה באזור הכיבוש שיועד להיות בשליטה בריטית, היוותה תחנה חשובה בתנועת הבריחה. יהודים רצו להימנע מהצורך לחצות את הגבול בין אזור הכיבוש הסובייטי לאזור הכיבוש הבריטי כדי להגיע ללאיטליה וממנה להעפיל לארץ ישראל, ולכן עוד בטרם נקבעו גבולות אזורי הכיבוש רצו להגיע לגראץ פליטים יהודים רבים. הבריטים חששו מתרחיש זה, ומנעו בקפידה מהפליטים להגיע לגראץ, והם השתכנו במחנות עקורים בסביבות העיר ובבית מלון בתוכה. בספטמבר 1945 ישבו בהם כ-12,000 עקורים יהודים, שהחלו בחודשים הבאים לחצות את הגבול לאיטליה, ובתחילת 1946 לא נותרו כמעט עקורים יהודים בגראץ ובסביבתה[9]. בין מפקדי תנועת הבריחה בגראץ היה מרדכי סורקיס.
בנוסף לפליטים שבאו לגראץ כתחנת מעבר, היו גם יהודים ששבו להתגורר בגראץ לאחר המלחמה. מספרם עלה בקצב מהיר, וב-1950 כבר חיו בעיר 290 יהודים. על חורבות בית הכנסת הוקם בית כנסת קטן ב-1968.
החל משנות ה-90 של המאה ה-20, נמצאת הקהילה בתנופה גדולה. מוסדות הקהילה חודשו, מונה רב לראשונה מאז השואה, ושוקמו מסני ציבור שנהרסו בליל הבדולח (ראו להלן).
ברחבי העיר הוצבו מעל 200 אבני נגף, רבות מהן לזכר נספים יהודים בני העיר[10].
אנטישמיות
מפעם לפעם צצים גילויי אנטישמיות בגראץ. ב-1923 הופרעה הקרנת הסרט היהודי "מזרח ומערב" (אנ') בבית הקולנוע בגראץ על ידי אנטישמים[11].
ב-1932, בעת תגרה בין סוציאליסטים לבין תומכי היטלר, נפצעו שני יהודים, שהותקפו בצעקות "מוות ליהודים"[12].
ב-20 באפריל 1999, במלאת מאה ועשר שנה להולדתו של אדולף היטלר, רוססו כתובות נאצה וסמלים אנטישמיים על מצבות בבית העלמין היהודי בגראץ[13]. ב-2020 הותקף נשיא הקהילה היהודית אלי רוזן (גר') במבחט בייסבול, ורוססו כתובות נאצה אנטישמיות ואנטי-ישראליות[14]. התוקף, אזרח סורי, הודה כי המניע למעשיו היה אנטישמי[15].
דמוגרפיה
| שנה | מספר חברי הקהילה | אחוז חברי הקהילה מכלל האוכלוסייה בעיר |
|---|---|---|
| 1869 | 250 | 0.25 |
| 1880 | 1200 | כ-1.03 |
| 1890 | 1238 | 0.91 |
| 1910 | 1971 | 1 |
| 1914 | 1500 | לא ידוע |
| 1932 | 2420 | לא ידוע |
| 1938 | כ-2000 | לא ידוע |
| 1939 | 305 | 0.14 |
| 1946 | 30 | לא ידוע |
| 2020 | כ-150 | 0.05 |
חיי הדת
רבנים
הרב ד"ר שמואל מיזאם (גר') כיהן כרבה של גראץ וכרב הראשי לשטיריה, קרינתיה ודרום בורגנלנד מ-1887 עד למותו ב-1907. לאחר פטירתו, שימש באופן זמני כממלא מקומו הרב אנטון אונגר, המורה ללימודי יהדות של הקהילה, עד למינויו של הרב ד"ר דוד הרצוג ב-1908. הרב הרצוג שימש בתפקיד זה עד האנשלוס. מאז, במשך 75 שנה, לא כיהן רב בגראץ. בשנת 2016 התמנה לתפקיד הרב הראשי לגראץ ולכל שטיריה הרב שלמה הופמייסטר (גר'), המכהן במקביל גם כרבה של הקהילה היהודית בווינה.
בתי כנסת
כבר בימי הביניים היה בית כנסת בגראץ[2]. לאחר חידוש הקהילה במאה ה-19, התפללו היהודים באולמות מתחלפים ברחבי העיר שנשכרו לשם כך. החל מ-1865 התפללו באופן קבוע באותו מקום, עד לשנת 1882, אז נחנך בית כנסת מפואר סמוך לגדתו המערבית של נהר מורה, בתכנונו של האדריכל מקסימיליאן קצ'ר, ובסמוך לו נבנו מבני הקהילה. כיפתו של הית הכנסת התנשאה לגובה 30 מטרים. שנים מספר לאחר מכן, הוקם במבני הקהילה בית כנסת נוסף ששימש לתפילות בחודשי החורף. בסביבות 1900 הוקם בית מדרש סמוך לבית הכנסת.
בית הכנסת בגראץ (גר') עמד על תלו עד ליל הבדולח. בליל הבדולח הושחת בית הכנסת, כיפתו הגדולה פוצצה וחלקו נשרף. חלק מלבני הבניין שימשו בשימוש משני לבנייה. לאחר הריסת המבנה, הפך שטח בית הכנסת למדשאה.
לאחר המלחמה התפללו היהודים ששבו לגראץ באולם ארעי באולם בתוך מתחם מבני הקהילה הסמוך לאתר בית הכנסת ההרוס.
ב-1988, במלאת 50 שנה לליל הבדולח, נחשפו יסודותיו של בית הכנסת, והוקמה אנדרטת זיכרון בצורת אובליסק. בשנת 2000 נחנך בית כנסת חדש על שרידיו של בית הכנסת הישן. בית הכנסת החדש, בתכנונם של האדריכלים יורג ואינגריד מאייר, דומה בצורתו לבית הכנסת הישן, אך קטן יותר. אנדרטת הזיכרון שולבה בבניין. במרתף בית הכנסת הוקמה בשנת 2017 תערוכה בשם: "מורשת - הווה - עתיד", בנושא יהדות והקהילה היהודית בגראץ הכוללת מיצגי מולטימדיה, תמונות, מסמכים, חפצי אומנות ויודאיקה ומצבות עתיקת.
בית כנסת קטן יותר, המכונה "בית המדרש גראץ" או "בית הכנסת הקטן גראץ" (גר') פועל במקום שבו התפללו לפני חנוכת המבנה החדש, והוא משמש לאירועים דתיים ולתפילות כאשר לא ניתן להתפלל בבית הכנסת הגדול.
בית עלמין
מצבות יהודיות מימי הביניים נתגלו בגראץ, הקדומה שבהן משנת 1304 (של אשה בשם ציפורה).
לאחר חידוש הקהילה היהודית, לא היה ליהודים בית קברות בגראץ, והם נאלצו להוביל את נפטריהם לקבורה בהונגריה דבר שהיווה מפגע תברואתי ונטל כלכלי כבד. בעקבות כך, פנו היהודים בבקשה לשלטונות להקמת בית קברות יהודי בעיר. בית העלמין היהודי בגראץ (גר') הוקם בשנות ה-60 של המאה ה-19 בפרבר ווטסלסדורף. ב-1910 נחנך בצדו בית הלוויות בתכנונו של האדריכל אלכסנדר זרקוביץ. בליל הבדולח נשרף כליל בית ההלויות, ובית הקברות חולל, אך לא נהרס כליל. המשטר הנאצי הפקיע את בית העלמין, ומכר אותו לעירייה. נקברו יהודים הונגרים שמתו במהלך צעדת המוות למאוטהאוזן.
לאחר המלחמה השיבה העירייה את השטח לידי היהודים. בית ההלוויות נבנה מחדש ב-1991.
לקריאה נוספת
- שלמה שפיצר, קהילות אוסטריה, ה'תשע"ז, עמ' 265 - 268.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של קהילת יהודי גראץ- קהילת יהודי גראץ, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
- גראץ באתר "הקהילות היהודיות באוסטריה".
- Graz, Austria, הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
- אבני הנגף בגראץ (בגרמנית).
הערות שוליים
- ^ במאה ה-15 חי ביודנבורג החכם "רבי מושמן מיודענבורק" (לקט יושר חלק ב (יורה דעה) עמוד טו ענין ה), שהתגורר גם בגראץ (ראו בלקט יושר במהדורת מכון ירושלים תשע"ג, חלק ב נספחים עמ' רמד).
- ^ 2.0 2.1 רבי ישראל איסרלן, לקט יושר חלק א אורח חיים עמוד לא ענין א.
- ^ ראו למשל אצל שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם (תרגום ברוך קרוא), כרך ששי, פרק 24: היהודים באוסטריה ובבוהמיה במזל גירושים (עד 1564) (כאן במהדורה אינטרנטית בפרוייקט בן יהודה).
- ^ אברהם שליט, קדימה, בתוך: ישראל היילפרין, ספר הגבורה חלק ב, ה'תש"ד, עמ' 214.
- ^ משה צימרמן, 'הכח וינה', אתר ארגון יוצאי מרכז אירופה.
- ^ ראו למשל כאן
- ^ העבראישער שריפטשטעלער ג. שאפמאן געווען ארעסטירט אין גראץ, ביאליסטאקער אונזער עקספרעס, 21 באפריל 1938 (ביידיש).
- ^ אלדד בק (זלצבורג), מה הניע את יוזף שלייך?, באתר nrg, 20 באפריל 2001
- ^ יהודה באואר, הבריחה, 1970, עמ' 106-103.
- ^ אבני הנגף בגראץ
- ^ אנטי-אידישע אומרוהען אין גראץ, פארווערטס, 5 בדצמבר 1923 (ביידיש).
- ^ צווי אידען פארוואונדעט פון היטלעריסטען אין גראץ, פארווערטס 25 ביולי 1932. (ביידיש).
- ^ גראץ - הקהילות היהודיות באוסטריה.
- ^ אנטוניה ימין, נשיא הקהילה היהודית בגראץ שבאוסטריה הותקף במחבט, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 23 באוגוסט 2020.
- ^ Angreifer gibt Hass auf Israel und Juden als Motiv an, Süddeutsche Zeitung (בגרמנית).
