קהילת יהודי סטולין
.jpg)
.jpg)
.jpg)
בעיירה סטולין (stoiyn), בעבר בפולין וכיום בבלארוס על גבול אוקראינה, התקיימה קהילה יהודית גדולה מהמאה ה-17 ועד להשמדתה בשואה. הקהילה היהודית שבסטולין נודעה בכך שהיה בה מרכז של חסידות קרלין. החל מהמאה ה-19 התקיימה בסטולין פעילות ציונית ענפה, מוסדות תרבות ובתי ספר. בזמן השואה יהודי סטולין היו נתונים לשלטון סובייטי בתחילה, ועם הכיבוש הגרמני של מזרח פולין הוקם גטו בעיירה. רוב יהודי סטולין נספו בבורות ירי בסתיו 1942.
תולדות הקהילה
ראשית הקהילה
ככל הנראה, יהודים החלו להתיישב בסטולין בסביבות שנת 1648, במהלך פרעות הקוזאקים בהובלת חמיילניצקי שידועות כפרעות ת"ח ת"ט. עם זאת, הגידול המשמעותי בנוכחות יהודית בעיירה חל לקראת סוף המאה ה-18, אז ישבו בסביבות העיירה קרוב ל-800 יהודים. הם פיתחו מאוד את האזור והקימו בתי כנסת, בתי ספר, בנק, חנויות, מרפאה ומקווה.[1] בשנת 1898 יוסדה בסטולין קבוצה מקומית של חובבי ציון. בשנת 1897 מנתה הקהילה היהודית כ- 2,500 נפשות, כ-75% מכלל האוכלוסייה שבעיירה.
חסידות קרלין סטולין
ערך מורחב – חסידות קרלין
במאה ה-18 התחזק כוחה של תנועת החסידות חסידות בקרב יהודי הקהילה, והיא הפכה למרכז חשוב של חסידות קרלין - סטולין. במאה ה-19 ישבו בה לסירוגין אדמו"רים של חסידות קרלין. ראשון הגיע לעיירה ר' אשר מסטולין, בנו של ר' אהרון הגדול מקרלין. בנו של ר' אשר חזר לקרלין, אך נכדו, הוא ר' אשר השני מסטולין חזר לעיירה. בנו הוא ר' ישראל מסטולין, המכונה "הינוקא" מכיוון שקיבל את תפקידו כבר בגיל 5, לאחר שאביו מת בצעירותו. ר' ישראל כיהן כאדמו"ר עד ראשית המאה ה-20, ואחריו החליפו בנו, ר' משה. בשנת 1922 יוסדה בסטולין ישיבה חסידית. ר' משה יחד עם משפחתו וקהילתו נספו בגטו סטולין בשנת 1942.[1]
בין מלחמות העולם
בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) בעת חילופי השלטון באזור (בין רוסים לאוקראינים לגרמנים ושוב רוסים) נפגעה העיר ויהודים רבים עזבו. לאחר המלחמה, התאוששה הקהילה מבחינה כלכלית בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם, וב- 1921 ישבו במקום כ- 3,000 יהודים. אולם עם המשבר הכלכלי של שנות השלושים ואפליית השלטונות לטובת הפולנים שוב נפגעו יהודי העיר. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסטולין קרוב ל-3,000 יהודים. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה וגם מתעשיית העץ, כאשר נהר הורין (Horyn) והמעגן שלו שימשו את הסוחרים לייצוא תבואות ותוצרת חקלאית.[2] בעיירה פעלו גמ"ח, בית יתומים, בנק יהודי, בתי ספר, גן ילדים וכולל אברכים. מבין יהודי הקהילה היו שהשתייכו לתנועה הציונית והיו גם פעילים של הבונד.
גורל יהודי הקהילה בשואה
הכיבוש הסובייטי
העיירה סטולין נכללה בתחומי פולין אותם תכננה רוסיה לקבל במסגרת הסכם ריבנטרופ - מולוטוב. בסתיו 1939 הגיעו הסובייטים לסטולין. עם הגעתם עצרו הסובייטים 20 משפחות שראשיהן היו פעילים ציוניים או פעילי הבונד והִגלו אותן לפנים ברית-המועצות. בית הספר העברי הפך לבית ספר סובייטי שלשון ההוראה בו יידיש. בכלכלה הונהגה השיטה הסובייטית. הסובייטים נסוגו מסטולין בסוף יוני 1941, והעיירה נשארה ללא שלטון כחודשיים. בפרק הזמן הזה ניסו תושבים מקומיים לעשות פוגרומים ביהודים. היהודים התארגנו להגנה עצמית, אך לא היה להם נשק חם. ב-14 ביולי 1941 שמעו יהודי סטולין שקבוצת אסירים סובייטים משוחררים מתכננת לעשות בהם פוגרום. המזימה סוכלה בעזרת שוחד[2].
הכיבוש הגרמני
ב-22 באוגוסט 1941 הגיע לסטולין גביטסקומיסר גרמני עם צוותו, מינה יודנרט והעמיד בראשו את נתן ברגנר, פליט מלודז'. יהודי העיירה הצטוו להזדהות באמצעות סרטי זרוע. מפעם לפעם הם נדרשו לשלם כופר גבוה. בני 16 ומעלה גויסו לעבודת כפייה. כמו כן נאסרו תפילה בציבור, מגע עם האוכלוסייה הנוצרית, אכילת בשר ועוד. בסוף אוגוסט 1941 הגיעו לסטולין כ-1,500 נשים וילדים שגורשו מדוויד-הורודוק (Dawidgrodek). בסוף אוגוסט 1941 חיסלו פרטיזנים את ראש העיר של סטולין וכמה גרמנים סמוך לכפר חמין (Chemin). כעונש על המעשה הזה רצחו הגרמנים את כל יהודי חמין. הגרמנים תכננו לחסל גם את יהודי סטולין, אך היודנרט הצליח לסכל את התכנית.
הקמת הגטו
עד הקמת הגטו, ב-23-22 במאי 1942, הובאו לסטולין עוד יהודים רבים מכפרי הסביבה, ובעת הקמתו הגיע מספר היהודים בעיירה לכ-7,000. תושבי הגטו הועסקו בבתי מלאכה ובעבודות כפייה אחרות.
השמדת הקהילה
ב-10 בספטמבר 1942 נרצחו כל חברי היודנרט במשרד הסיפ"ו -ס"ד המקומי. למחרת חוסל הגטו. בבוקר ה-11 בספטמבר, ערב ראש השנה היהודי, נלקחו כל תושבי גטו לכיכר השוק, ומשם היהודים הועברו ליער הסמוך הרחוק שלושה קילומטרים בלבד מסטולין. הם נלקחו בקבוצות של 500 איש ושם נרצחו באכזריות והושלכו לבורות שנחפרו בעוד מועד. חולים וחלשים נרצחו בגטו עצמו וכן מסתתרים שנתפסו. כשלושים יהודים הצליחו לברוח ליערות. שני שליחים ששלחה המחתרת שפעלה בגטו אל הפרטיזנים שביערות נתפסו ונתלו. תוכנית מרד בגטו לא יצאה לפועל.[2] מסתתרים ואוקראינים העידו שרבי משה מסטולין ובני משפחתו לא נוכחו בכיכר השוק בעת הטבח של אותו היום. יחידים מהם ספרו שהם הסתתרו בבית המרחץ לכשלושה ימים, ואז פרצה שריפה במקום ששרפה אותם בחיים.
לאחר השואה
בסיום מלחמת העולם השנייה, הובאו לסטולין בעלי מקצוע מתחומים שונים על מנת לשקם כלכלית את העיירה, שנפגעה בזמן המלחמה. בין התושבים החדשים שהגיעו היו גם יהודים. בשנת 1999 הקהילה היהודית בסטולין הוכרה באופן רשמי וחוקי. הקהילה מיוצגת על ידי ארגונים יהודיים.[1]
הנצחה וזיכרון
בשנת 1960 הוצב אובליסק במקום הקבר ההמוני, אך הוא הוסר לאחר מכן. בשנת 1993 הוקמה אנדרטת זיכרון ליהודי סטולין במקום הירצחם. האנדרטה היא ספר פתוח שנכתב יידיש מצד אחד ורוסית מהצד השני, והיא הוזמנה לבקשתם של יהודי קייב. אנדרטה נוספת הוצבה באזור, פסל של אישה וילדה יהודיות.[1]
לקריאה נוספת
- סטולין, ספר זיכרון לקהילת סטולין והסביבה, א. אבטיחי וי. בן זכאי, תשי"ב
- החסידות הליטאית מראשיתה ועד ימינו, ז. רבינוביץ, הוצאת מוסד ביאליק.
קישורים חיצוניים
- אתר יד ושם, האנציקלופדיה של הגטאות, סטולין
- אתר מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, קהילת יהודי סטולין
- סטולין, בלרוס, באתר KehilaLinks של JewishGen (באנגלית)
הערות שוליים
