קונם
בהלכה, קונם הוא כינוי לקבוצת נדרים הנקראים "נדרי איסור", שבהם אדם אוסר על נפשו דבר מסוים, כאמור בתורה ”איש כי ידור נדר לה', לאסור איסר על נפשו”.
שם האיסור
בנדרי האיסור עצמם ישנם שני חלקים: נדרים רגילים, בהם אדם אוסר על עצמו דבר כלשהו, ו"התפסה" - האדם אוסר על עצמו דבר מסוים באותו איסור שחלות כבר חל על דבר אחר, שגם הוא נאסר על ידי נדר, ובמעשה זה האדם מתפיס ומעביר את האיסור מחפץ לחפץ, ותולה אותם זה בזה.
אחת מצורות ההתפסה הרגילות היא "הרי זה עלי כקרבן". חכמים חששו שמא אדם ירצה להוציא מפיו 'קרבן' ולא יאמר אותו בבירור, וכדי למנוע שאלות כאלו שיתעוררו בתכיפות גבוהה קבעו שגם "קונם", מילה הדומה ל'קרבן' בצלילה, נחשבת לנדר[1].
במשך הזמן הביטוי "קונם" השתרש בקרב נודרי איסור, ונהגו להשתמש בו רבות כדי לנדור נדרי איסור. כאשר ראו זאת חז"ל הם קבעו שגם מילים הדומות ל"קונם", כמו "קונח" או "קונס", אף הן לנדרי איסור.
ההתפסה
על ההתפסה להיעשות בדבר הנידור דווקא, לכן דווקא נדר כדוגמת "כקרבן", שהאדם אוסר על עצמו חפץ מסוים כמו הקרבן שגם הוא נאסר על ידי אנוש, הנדר חל. אבל אדם המתפיס בשר שיהיה כבשר חזיר, אין הנדר חל, שכן בשר חזיר לא נאסר על ידי אדם.
לפי כללים אלו, אם אדם אוסר את אשתו עליו ואומר לה "הרי את כאימי", אין היא אמורה להיות אסורה עליו, שכן אמו אסורה עליו מהתורה מדין איסור עריות ולא על ידי שהוא קיבל על עצמו את איסורה. למרות זאת, תיקנו חז"ל שיתירו לו את הנדר ולא יאמרו לו שהוא מותר בה ללא התרה, כדי שלא יקל את ראשו בנדרים, ויחשוב שאין מותרים? ויזלזל בחומר איסורם.
שותפות בקרקע באיסורי קונם
במשנה מסכת נדרים[2] נחלקו חכמים ורבי אליעזר בן יעקב אודות חצר המשותפת לשני אנשים, והאחד אסר את הנאתו על השותף השני, חכמים אוסרים לאותו שותף ליהנות מהחצר, שכן החפץ הוא גם של חברו, ונמצא שנהנה מחפציו או קרקעותיו של חברו, ולפי רבי אליעזר בן יעקב הדבר מותר. לפי הסבר הגמרא במסכת בבא קמא[3], המחלוקת היא באופן חלוקת השותפות; והתלויה במחלוקת אחרת, בענייני ברירה. לפי שיטת רבי אליעזר בן יעקב, יש ברירה, כאשר שני אנשים קונים חצר בשותפות, הם קונים זאת על דעת שכל אחד יוכל להשתמש בחצר לפי ההסכם ובזמן הקצוב לו, ואף על פי שלא ידוע מראש מה יהיה החלק והזמן שבו כל אחד מהם השתמש, כאשר אחד מהם משתמש בקרקע לפי ההסכם, הוברר הדבר למפרע שחלק זו הוא החלק שנקנה מכספו. לעומת זאת, חכמים אינן מסכימים לדין זה, שכן לשיטתם "אין ברירה", ולכן השותפות בקרקע היא מעורבבת וכל אחד מהם משתמש בחלקם של שניהם.
שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא
דין נוסף, המסתעף מדיני קונם, לפי דעות רבות, הוא בסוגיה האומרת כי כאשר אדם אומר שדבר מסוים אסור לו, גם אם אין לו נאמנות על פי חוקי התורה, שכן התורה מאמינה רק לעדים וכדומה, הרי שהוא נאמן לאסור על עצמו את הדבר.
כך למשל, מסביר השיטה מקובצת את פסקיו של רבי אלעזר במסכת כתובות[4], כי חתן האומר לאחר נישואיו "פתח פתוח מצאתי", הוא טוען שכלתו איננה בתולה, ואם כן ייתכן שהיא אסורה עליו, שכן אם זינתה בין האירוסין (קידושין בימים ההם) לנישואין, בתקופה בה היא כבר נחשבת לאשת איש, היא אסורה עליו[5], למרות שהוא לא נאמן כדי להפסידה כתובתה, וזאת מכיוון ש"שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא", כאשר אדם אומר על חפץ מסוים שהוא אסור לו, הוא נאסר עליו גם אם לא היה אסור לו הדבר לפני כן, מכוח איסור "קונם"[6].
הערות שוליים
- ^ ראו בר"ן תחילת מסכת נדרים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"א עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ט' עמוד א'.
- ^ איסור זה ייתכן רק אם היא אשת כהן, שאסורה עליו גם כאונס, הוא שהיא הייתה קטנה בת שלוש שנים בעת נישואיה, כך שברור שזינתה בעת שהייתה גדולה - שאם לא היו בתוליה חוזרים. במקרה רגיל לעומת זאת, יש "ספק ספקא", ספק באונס ספק ברצון, וגם אם ברצון - שמא קטנה הייתה, שאינה נאסרת על בעלה שכן פיתוי קטנה אונס הוא.
- ^ קיימות גם פרשנויות אחרות לדין זה, כמו למשל שאדם נאמן לעצמו, ומכיוון שהוא עצמו יודע שהיא אסורה לו, עליו לנהוג כפי שהוא יודע, למרות שאנו - בית הדין- אין אנו מאמינים לו.
