קוקו שאנל
| לידה | 19 באוגוסט 1883 |
|---|---|
| פטירה | 10 בינואר 1971 (בגיל 87) |
| מדינה | צרפת |
| ידועה בשל | ייסוד בית האופנה "שאנל" |
| תקופת הפעילות | 1909–1971 (כ־62 שנים) |
| מקצוע | מעצבת אופנה |
גבּריאל בּוֹנֶר שָאנֵל (בצרפתית: Gabrielle Bonheur Chanel; 19 באוגוסט 1883 – 10 בינואר 1971), הידועה בכינויה קוֹקוֹ שָאנֵל (Coco Chanel), הייתה מעצבת אופנה צרפתייה. היא עמדה בראש בית האופנה "שאנל", הקרוי על שמה, ושנות פעילותה בו היו משנת 1909 עד מותה ב-1971.
שאנל נחשבת לחלוצה בתחום האופנה המודרנית ובתרומה לתנועה הפמיניסטית דרך עיצוביה. היא עיצבה בגדים פשוטים ונוחים לנשים - בניגוד למקובל בתקופתה - ואף מיוחס לה הוויתור על המחוך כפריט אופנה הכרחי. בשל תרומתה זו, שאנל היא מעצבת האופנה היחידה המופיעה ברשימת "100 האישים המשפיעים של המאה ה-20" של המגזין "טיים".[1]
ביוגרפיה
תחילת דרכה
שאנל נולדה בעמק הלואר שבצרפת, וגדלה עם שני הוריה חסרי ההשכלה וחמשת אחיה. כאשר הייתה בת שתים עשרה מתה אמה משחפת. אביה, אלברט שאסנל (שם המשפחה המקורי), שנותר עם ששת הילדים, פיזר אותם אצל קרובי משפחה שונים, בעוד שאנל הגיעה לבית יתומים של מנזר קתולי.[2] באותה תקופה למדה מהנזירות תפירה וספגה מהן סגנון לבוש פשוט, שלימים יאפיין את עיצוביה.
כשהגיעה לגיל 18, עזבה שאנל את בית היתומים והחלה להופיע בערים מולן ווישי, שם אימצה את הכינוי "קוקו". ב-1910 פתחה שאנל חנות כובעים בפריז.
ב-1913 פתחה שתי חנויות נוספות, אחת בעיר התיירות ביאריץ והשנייה בדוביל שבנורמנדי, והחלה לעצב ולמכור גם בגדים.
תחילת הקריירה
שאנל החלה לצבור פופולריות, בעיקר בקרב החברה הגבוהה. היא פתחה את הסטודיו המרכזי של המותג בפריז, מול מלון ריץ בו התגוררה. בשנת 1922 הוציאה שאנל את הבושם שאנל מספר 5 והייתה למעצבת האופנה הראשונה שהוציאה בושם. הבושם של שאנל היה שונה מבשמים שקדמו לו בכך שלא התבסס על ניחוח מפרח אחד, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא הורכב מתערובת של 50 ריחות שונים. "שאנל מספר 5" נחשב לבושם הנמכר ביותר בעולם עד היום.[3]
שנות העשרים היו שנים של שגשוג עבור בית האופנה של שאנל. היא שינתה את דפוסי הלבוש הנהוגים באותה תקופה והשפיעה רבות על האופנה המודרנית הנהוגה עד היום. מלבד עיסוקה באופנה, הפכה שאנל גם לאשת החברה הגבוהה בצרפת של אותה התקופה. היא עיצבה תלבושות עבור הבלט רוס, חברה לאישים מפורסמים כמו ז'אן קוקטו ופבלו פיקאסו.
קשיים ופריחת העסק מחדש
בתקופת השפל הגדול ספג בית האופנה של שאנל נזקים כלכליים, אך היה זה רק כאשר הוכרזה מלחמת העולם השנייה ששאנל החליטה לסגור את העסק.
לאחר פלישת הנאצים לצרפת ב-1940, התיידדה שאנל עם קצין נאצי בכיר, ובזכות קשרים אלה קיבלה אישור מיוחד להישאר בדירתה המפוארת במלון ריץ שבפריז.[4]
בתום המלחמה, ב-1944, זכתה שאנל לביקורות חמורות מהציבור הצרפתי בשל קשריה עם הנאצים. כתוצאה מכך עברה לשווייץ, על מנת לאפשר למוניטין הרע שנוצר לה בצרפת להירגע.
בשנת 1954 חזרה שאנל לצרפת ולתעשיית האופנה שהשתנתה בעשר השנים האחרונות. בשנים בהן נעדרה שאנל מצרפת, עלה בית האופנה של כריסטיאן דיור והחזיר לאופנה את המראה הנשי. על מנת לזכות חזרה בפופולריות של המותג, יצאה שאנל מהשוק האירופאי לארצות הברית. בארצות הברית זכתה שאנל לפופולריות בקרב אנשי הוליווד. בסוף שנות החמישים והשישים שאחריהן חזרה שאנל למעמדה הקודם וזכתה להכרה כמעצבת אופנה נחשבת עוד בחייה.
שאנל המשיכה לעבוד עד יומה האחרון. היא נפטרה מהתקף לב ב-1971. מאז, עבר מפעל הבשמים של שאנל לשותפה לעסק, פייר ורטהיימר, אשר רכש בהמשך את בית האופנה כולו. לאחר מותו של פייר עבר בית האופנה לבנו, אלן, שהחליט לנסות ולשחזר את ימי התהילה של שאנל בחיפוש אחר מעצב חדש. וכך, ב-1983 הציע אלן את תפקיד המעצב הראשי לקרל לגרפלד, שעמד בראש המותג ובית האופנה "שאנל" עד מותו ב-2019.[5]
השפעותיה
עיצוביה של שאנל התאפיינו בפשטות ובאלגנטיות, בקווים גאומטריים וצורות פשוטות, פונקציונליים ונוחים לעבודה. שאנל נחשבת לאישה שתרמה רבות לתנועה הפמיניסטית באמצעות עיצוביה שעזרו לשחרר את האישה ולהעניק לה נוחות, זאת אף על פי ששאנל דיברה בעיקר על נשיות ומעולם לא התייחסה לפמיניזם.
בשנת 1916, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, תקופת הבל אפוק - שהתאפיינה באופנה נשית רהבתנית שכללה מחוכים, שמלות ארוכות ובדים כבדים - הסתיימה. שאנל הייתה המעצבת שהובילה את השינוי באופנה מתקופת הבל אפוק לתקופה המודרנית. שאנל הבינה שצרכניות הבגדים בתקופה שלאחר המלחמה מעדיפות נוחות על פני רהבתנות ולכן עיצבה בגדים בהתאם.
לבוש מוֹתָרוֹת חייב להיות נוח, אחרת זו לא מוֹתָרוֹת.
— קוקו שאנל[6]
תרומתה הנחשבת ביותר, המהווה אף היא גורם מקשר בין שאנל לפמיניזם, הייתה הוויתור על השימוש במחוכים, שנחשבו עד לאותה תקופה לאביזר לבוש נשי הכרחי. בנוסף, הייתה שאנל למעצבת הראשונה שהכינה בגדי נשים מבד הג'רסי - בד קל וגמיש - שעד לאותה תקופה היה בשימוש בעיקר לבגדים תחתונים. היא קיצרה את החצאיות, שנהגו להיות ארוכות ומלאות בד.
ב-1925, הציגה שאנל את פריט הלבוש שלימים יהפוך לפריט המאפיין את אופנת שאנל - חליפה בשלושה חלקים. זהו פריט לבוש מודולרי - ניתן לשלב ולהחליף בין החלקים השונים. בנוסף, הבגד נוח - החולצה רחבה ולא חונקת; בחצאית יש קפלים כדי לאפשר תנועה רחבה ולא מוגבלת. הבדים הם בצבעים חלקים ולא מצועצעים. פריט נוסף שאפיין את שאנל היה השמלה השחורה הקטנה, שכיום נחשבת ל"פריט חובה" במלתחה הנשית. שאנל הייתה המעצבת הראשונה שלקחה את הבד השחור, שהתקשר בעיקר לאבל, ויישמה אותו בבגדי ערב.[6]
בשנת 1923, לאחר הפלגה מפריז לקאן ביאכטה של הדוכס מולינגטון, הופיעה שאנל בעור שזוף. עד לאותו יום, השיזוף לא נחשב מעולם לאופנתי. ההופעה הפומבית של שאנל עם השיזוף נתנה את האות לשינוי התפיסה האסתטית של גוון העור בציבור, ונחשבת לתחילת אופנת השיזוף.[7]
כאמור לעיל, נודעת שאנל גם בזכות הבושם "שאנל מספר 5" אותו פיתחה, שהורכב מתערובת של ריחות שונים ובכך חולל מהפכה בענף הבשמים.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: קוקו שאנל |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קוקו שאנל |
הערות שוליים
- ^ נשים ששינו את העולם מאת רוס הורטון וסאלי סימונס (2007). מסת"ב 9781847240262.
- ^ הביוגרפיה של שאנל ערוץ הביוגרפיה.
- ^ דורית לנדס, קוקו שאנל מציגה: בושם מס' 5, באתר הארץ, 6 במאי 2009
- ^ המעצבת קוקו שאנל TIME.
- ^ גבריאל שאנל
- ^ 6.0 6.1 שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםביו - ^ היסטוריית השיזוף אנקדוטות על קוקו שאנל
