קליטת פליטי וייטנאם בישראל
קליטת פליטי וייטנאם בישראל התרחשה בשנים 1977–1979. פליטים שבתום מלחמת וייטנאם נמלטו מווייטנאם. הקבוצה הראשונה בשנת 1977, נאספה על ידי אונייה ישראלית וקיבלה מקלט בישראל ומספר קבוצות נוספות בשנת 1979, כולל קבוצה של 41 פליטים שאספה האונייה "צים סידני".
1977
בתום מלחמת וייטנאם נמלטו מווייטנאם פליטים רבים, שחששו לגורלם במשטר החדש. רבים מהפליטים נמלטו בסירות רעועות, והתקשו למצוא מדינות שיקלטו אותם.
ב-10 ביוני 1977 שטה מול חופי וייטנאם "יובלי", אוניית צובר ישראלית של חברת "האחים עופר" בפיקודו של רב-החובל מאיר תדמור, שהובילה פוספטים מנמל אילת למזרח הרחוק והייתה בדרכה לטאיוואן. האונייה זיהתה סירת דיג, ועליה 66 פליטים וייטנאמים שסירתם נתקעה בלב ים במשך ארבעה ימים. אף אונייה אחרת לא הציעה עזרה בהעלאת הפליטים[1]. רב-החובל קיבל את אישור חברת הספנות להעלות אותם ולהמשיך לטאיוואן. החברה יצרה קשר עם משרד החוץ וביקשה למצוא פתרון לפליטים[2], אך אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם[3]. ב-16 ביוני 1977 הגיעה הספינה "יובלי" לטאיוואן, השלטונות סירבו להתיר לפליטים לרדת לחוף וביקשו ערבות כספית מחברת "האחים עופר" כתנאי לפריקת מטען הספינה. לפי התוכנית ה"יובלי" הייתה אמורה להמשיך ליפן ואחרי חודשיים להגיע חזרה לנמל אילת, אך גם יפן והונג קונג סירבו לקלוט את הפליטים. חבר הכנסת יוסי שריד הגיש הצעה דחופה לסדר היום בכנסת שישראל תקלוט את הפליטים[4].
ב-19 ביוני 1977 הודיעה מדינת ישראל שהיא מוכנה לתת מקלט זמני לפליטים ויולי עופר שניהל את חברת "האחים עופר הודיע שהחברה תכסה את הוצאות הטסתם לישראל[5][6] לאחר שהתברר שאין מדינה המוכנה לקולטם, הודיע ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שזכר פליטי השואה היהודים המטלטלים בלב ים בלבו, והחליט לקולטם בישראל, ולהעניק להם אזרחות ישראלית. את הודעתו מסר בגין ב-20 ביוני 1977, ביום הראשון לאחר אישור ממשלתו בכנסת[7].
לאחר שהגיעו לטאיוואן ב-23 ביוני 1977 הוטסו הפליטים לישראל, קיבלו אשרות שהיה זמניות, ונקלטו במרכז-קליטה באופקים. התושבים החדשים כונו "אנשי הסירות". בהגיעם לאופקים דיברו הפליטים עם רוכלים מהאזור בצרפתית, וכך הצליחו להתגבר על מחסום השפה החדשה (עברית)[8].
בקבוצה היו 66 פליטים וייטנאמים, בהם 34 גברים ונערים, 16 נשים (אחת בהריון), ו-16 ילדים, חלקם פעוטות. הקבוצה הייתה מורכבת משלוש קבוצות: דייגים שלקחו את הפליטים מוייטנאם, קבוצה של וייטנאמים קתולים, בראשות רב סרן לין דין קי, וקבוצה של וייטנאמים בודהיסטים שבראשה עמד ד"ר הואה. לאחר כשבועיים בים פרץ ריב בין הקבוצות על רקע שריפת אחת הסירות שגרמה לכולם להצטופף על סירה אחת, ועל רקע סכסוך זה פרץ סכסוך נוסף בעניין כספי הקשור להוצאות הבריחה. אחד הפליטים, ד"ר הואה, סיפר את סיפור החיים הקשים בוייטנאם (עינויים של וייטנאמים בדרום על ידי אחיהם מהצפון, מקרי פגיעה בנשים ורצח רבים, בתי כלא), ועל מסע הבריחה משם[9].
חלקם מהילדים היו יתומים, ולמשרד הקליטה הגיעו עשרות בקשות לאימוץ, חלקן מוייטנאמים. בקשות אלו נענו בשלילה על ידי משרד הקליטה בטענה שפליטי וייטנאם יישארו ביחד בתור קהילה הומוגנית. בהגיעם לארץ ביקשו הפליטים מקלט במדינות שונות, אך רוב הבקשות היו להגיע לארצות הברית ולא להישאר בישראל[9].
לאחר שנקלטו הפליטים הוייטנאמים בישראל החליטו להפגין למען ישראל בארצות הברית וצרפת כחלק מהתמיכה בישראל.
השערה שהועלתה על ידי ועדת הקליטה היא שבעקבות אי שיבוצם של וייטנאמים במסגרת עבודה, נוצר שעמום בקרב הפליטים הוייטנאמים. הקבוצה הראשונה אופיינה על ידי משרד קליטה בתור קבוצת עלייה של רווקים משכילים בעלי ידע בשפות אנגלית וצרפתית מעבר לשפת אם. עם זאת, היו עשרה ילדים יתומים בני 12 ושמונה בני נוער בגילאים 14 עד 20.
האונייה "יובלי" חזרה לישראל אחרי חודשיים ובהפלגה הבאה עלתה על שרטון ליד זאיר[10]. "האחים עופר" מכרו את האונייה והקברניט, מאיר תדמור, עבר לעבוד במשרדי החברה אך בהמשך לא שובץ להפלגות נוספות[11], ותבע את החברה[12].
1979
במהלך שנת 1979 נקלטו בישראל עוד מספר קבוצות של פליטים. בישיבת הממשלה ב-7 בינואר סוכם לקלוט כ-100 פליטים, בנימוק כי "מדינת ישראל כמדינה יהודית, אינה יכולה להרשות שפליטים יטלטלו בים, והממשלה מקווה שהחלטתה תשמש דוגמה למדינות אחרות"[13]. ב-20 ביוני 1979, נאם בגין בכנסת בדיון על גורלם של פליטים וייטנאמים הנמצאים במלזיה, שהחליטה לגרשם ללב ים. בגין הודיע כי יום לפני כן כתב מכתב ל-49 ראשי ממשלה, לנשיא ארצות הברית ולממונה על בעיית הפליטים בז'נבה, בו טען כי הקמת ועידה בינלאומית בנושא תהיה לשווא, בדומה לועידת אוויאן, והפציר במדינות הללו להודיע לממונה על בעיית הפליטים את מספר הפליטים שהן מוכנות לקבל, בהתאם לגודלן ואוכלוסייתן, מתוך סך של 70 אלף אותם החליטה מלזיה לגרש. או אז יוכל הממונה להודיע על כך למלזיה כדי שזו תפסיק את הגירוש[14].
ב-1 ביולי 1979 החליטה ממשלת ישראל לקלוט קבוצה וייטנאמית נוספת בת כ-200 איש[15] בהמשך להחלטה שקדמה לה, של קליטת 400 פליטים. ב-8 ביולי החליטה וועדה בראשות מנכ"ל משרד הקליטה כי קליטת הקבוצה הזו תהיה על פי אותם קריטריונים של הקבוצות הקודמות.
ב-23 באוקטובר 1979 הגיעה לישראל ממחנות בדרום מזרח אסיה קבוצה וייטנאמית שמנתה כ-197 אנשים. הקבוצה הורכבה מארבע קבוצות שהגיעו ממחנות שונים:
- מחנה פאלאוואן שבפיליפינים – 18 משפחות שמנו כ-55 נפשות.
- מחנה האוקינסי שבסינגפור – 12 משפחות שמנו כ–41 נפשות. אלו היו הפליטים שנמשו על ידי האוניה הישראלית "צים סידני" באוגוסט 1979[16].
- מחנה סונקגלה שבתאילנד – 19 משפחות שמנו 53 נפשות.
- מחנה קאי טאק שבהונג קונג – 9 משפחות שמנו 38 נפשות.
בסה"כ 58 משפחות המונות 197 איש, וביניהם 107 ילדים וגברים ו-90 ילדות ונשים.
חברי קבוצה זו היו בעלי השכלה נמוכה יחסית לקבוצות הקודמות ורק אחד מבין חבריה דיבר שפה נוספת מעבר לשפת האם שלהם. חברי הקבוצה הופנו למרכז קליטה בשדרות שם קיבלו אותם בטקס ממלכתי, אך עם זאת, לא הופגנה התלהבות יתרה מצד התושבים והרשויות, עד כדי כך שדוד לוי, שר הקליטה, הרגיש צורך להבטיח הבטחות לראש עיר על הבאת עולים מברית המועצות ועולים דוברי אנגלית. ראש העיר טען שהסיבה לחוסר רצון שלו לקליטת הפליטים היא בעיית מגורים שהייתה קיימת בשדרות. טענה זאת נתמכה על ידי מספר תושבים אשר הביעו מורת רוח כלפי הגעתם של הפליטים לשדרות. בנוסף לכך, התקשורת התייחסה למקרה באדישות כלשהי, כנראה על רקע התפטרותו של משה דיין מהממשלה. כמו כן, באותה עת חזרו ונשנו הפגנות של עולים מאתיופיה שדרשו שאחיהם יעלו ארצה.
הסיוע שהממשלה נתנה לקבוצה היה במענק כספי שנתנה בנוסף לנורמה של עזרה כלכלית הנהוגה כלפי עולים חדשים: כל זוג קיבל 850 לירות, משפחה קבלה 1,400 לירות ומשפחה בעלת שש נפשות קבלה 3,650 לירות כמענק ראשוני.
קישורים חיצוניים
- יוסי קליין, בעיית הפליטים, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2002
- קובי בן-שמחון, אני קטלוג בגדים, אישיות דו-קוטבית, באתר הארץ - מאמר על ואן נויין, בת לפליטים הוייטנאמים שהפכה למשוררת עברית
הערות שוליים
- ^ אניה ישראלית אספה פליטים וייטנאמיים ומבקשת להם מקלט, דבר, 12 ביוני 1977
- ^ שמעון רפפורט, 66 פליטי וייטנאם שניצלו מטביעה ע"י אוניה ישראלית, מחפשים מולדת, מעריב, 12 ביוני 1977
- ^ שמעון רפפורט, שום מדינה לא רוצה לקלוט הפליטים שהצילה "יובלי", מעריב, 17 ביוני 1977
- ^ גם הונג קונג סירבה להתיר הורדת הפליטים מ "יובלי", דבר, 17 ביוני 1977
- ^ ישראל מוכנה לתת מיקלט זמני לפליטים שעל יובלי, דבר, 19 ביוני 1977
- ^ יחיאל לימור, שמעון רפפורט, ורדה פריבר, ייתכן שישראל תפתה שעריה לפני 66 פליטי וייטנאם המחפשים מולדת, מעריב, 19 ביוני 1977
- ^ יהושע ביצור, כפי שהבטיח לכנסת התחיל מנחם בגין את כהונתו בטיפול בפליטי וייטנאם, מעריב, 22 ביוני 1977
- ^ עפרי אילני, 24.6.1977 בגין מורה לקלוט עשרות פליטים וייטנאמים, באתר הארץ, 24 ביוני 2009
- ^ 9.0 9.1 יוסי קליין, בעיית הפליטים, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2002
- ^ האניה ,יובלי' שהצילה פליטים מווייטנאם - עלתה על שרטון בזאיר, דבר, 9 בדצמבר 1977
- ^ רב־חובל שהציל פליטים מוויטנאם תובע לשבצו מחדש כמפקד אניה, דבר, 22 באוגוסט 1978
- ^ הישראלי היפה בלי עבודה, דבר, 9 ביוני 1978
- ^ הממשלה החליטה להתיר כניסתם של 100 פליטים מוייטנאם, דבר, 8 בינואר 1979
- ^ מירון ח. איזקסון (עורך), בגין;, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 16-15.
- ^ ישראל מסכימה לקלוט עוד 200 וייטנאמים, דבר, 2 ביולי 1979
- ^ "צים־סידני" אספה בלב־ים 41 פליטים מוייטנם, דבר, 31 באוגוסט 1979
