קמחית (אם הכהנים הגדולים)
קמחית, הייתה אישה צדקת שחיה בימי בית שני, ואמם של שבעה בנים ששימשו בתפקיד הכהן הגדול בבית המקדש השני, ביניהם ישמעאל, יוסף וישבב (ששימשו שניהם בתפקיד יום אחד בלבד), וכן שמעון ויהודה. קמחית מצוינת לשבח בגמרא במידת הצניעות שלה ובהקפדתה על כיסוי הראש. סיפורה היה מקור למדרשים, אגדות ואף פסיקות הלכה למעשה.
המהרש"א מזהה את בנה, הכהן הגדול רבי ישמעאל בן קמחית, עם הכהן הגדול הידוע רבי ישמעאל בן פיאבי. משכך, הוא אומר כי פיאבי היה שם אביו של רבי ישמעאל ואשת קמחית.[1]
במקורות
במסכת יומא[2] מבואר שלקמחית היו שבעה בנים ששימשו בכהונה גדולה ושאלוה חכמים "מה עשית שזכית לכך?" וענתה להם "מימַי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", כלומר שהחמירה מצניעות ומידת חסידות, עד כדי כך שאפילו לבדה בביתה לא פרעה את שיער ראשה. על בניה נכתב: ”אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, וניתזה צינורא [רוק] מפיו על בגדיו, ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו [ככהן גדול], וראתה אימן שני כהנים גדולים ביום אחד. ושוב אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת יצא וסיפר עם הגמון אחד בשוק, וניתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו, וראתה אימן שני כהנים גדולים ביום אחד.”
במדרש רבה[3] מסופר באופן דומה כי בזכות צניעותה של קמחית זכו בניה לכהונה גדולה: ”אמרו: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. שלחו אחריה, אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם: מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי ואִמרת חלוקי. אמרו: כל קמחייא [כל הקמחים] קמח, וקמח דקמחית סולת! וקרון עלה [וקראו עליה]: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.” ושם מובא[3] סיפורם של שמעון בן קמחית ששימש בכהונה הגדולה, ואחיו שהחליפו היה לפי המדרש יהודה בן קמחית.
דיני כיסוי ראש
בעקבות סיפורה של קמחית במקורות, נחלקו הפוסקים בשאלה האם מצד הדין חיוב כיסוי הראש הוא רק בשעה שהאשה יוצאת מחוץ לביתה, וכן סובר התוספות[4], או שחיוב כיסוי הראש הוא אף בתוך הבית, וכך משמע מדעת הרמב"ם[5]. החתם סופר פסק[6], שהואיל ומנהג הנשים להחמיר ולכסות את ראשן אפילו בחדרן שבביתן, נחשב הדבר כדין גמור, וכל הנשים חייבות לכסות את ראשן אפילו בתוך חדרן. בזוהר מחמיר מאוד בעניין כיסוי ראש אפילו בתוך הבית, וכן הביאוֹ להלכה המגן אברהם, וכן פסק המשנה ברורה[7]. יש מהאחרונים שמקילים, ולדעתם מעיקר הדין מותר לאשה ללכת בתוך ביתה ללא כיסוי ראש, ובתנאי שרק בני ביתה יראו אותה ולא אנשים זרים, וכך סובר בעל האגרות משה[8] (אך גם האגרות משה בעצמו כותב ש"מן הראוי להחמיר").
הערות שוליים
- ^ מהרש"א, מסכת יומא דף מ"ז, עמוד א', ד"ה על, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף מ"ז עמוד א'
- ^ 3.0 3.1 ויקרא רבה, פרשה כ' אות י"א
- ^ מסכת כתובות, דף ע"ב עמוד ב'
- ^ שכתב בעניין סוטה: "ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים... וכל איש שיחפוץ לראותה יבוא ויראה, והיא עומדת בניהם בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכופח שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה".
- ^ שו"ת חתם סופר, חלק א' - אורח חיים, לו
- ^ על אורח חיים, סעיף עה, ס"ק יד'
- ^ אה"ע א, נח
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
