קרב עין דארה
| מערכה: יריבות שבטי קייס וימן | ||||||||||||||||||||||
| סוג העימות | קרב | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריך | 20 במרץ 1711 | |||||||||||||||||||||
| מקום | עין דארה, איילט צידון, האימפריה העות'מאנית | |||||||||||||||||||||
| עילה | יריבות בין הפלגים הקייסי והימני על השליטה בהר הלבנון | |||||||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון הקייסים
| |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | חיזוק השליטה הקייסית בהר הלבנון | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
קרב עין דארה התרחש בכפר עין דארה, בהר הלבנון, בשנת 1711, בין שבטי קייס וימן, שני פלגים יריבים שהיוו סיעות פוליטיות-שבטיות מתחרות.[1]
הקייסים הונהגו על ידי האמיר חידר משבט שיהאב וכללו את חמולות הדרוזים: ג'ומבלאט, עימאד, נקאד, טלחוק ועבד אל-מלכ, וכן את חמולת המרונים ח'אזן. הפלג הימני הונהג על ידי מחמוד אבו חרמוש וכלל את החמולות הדרוזיות: עלם א-דין, ארסלאן וסוואף. הימנים זכו גם לתמיכת השלטונות העות'מאניים של צידון ודמשק.
הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של הימנים ובחיזוק השליטה הפוליטית והפיסקלית של הקייסים בהר הלבנון. תוצאות הקרב הובילו להגירה המונית של תומכי הימנים, אצילים ואיכרים דרוזים, מהר הלבנון אל אזור חורן המזרחי, באזור הררי המכונה כיום הר הדרוזים. תהליך זה חיזק את מעמד האוכלוסייה המרונית-נוצרית כקבוצה הדומיננטית בהר הלבנון.
רקע
במאה ה-17, היו הדרוזים הקבוצה הדמוגרפית המרכזית בהר הלבנון. הם התחלקו לסיעות פוליטיות על בסיס החלוקות השבטיות הערביות העתיקות של קייס וימן. משפחת מען, ששליטיה (אמיר) החזיקו באופן קבוע בחכירות המס (פארם) של מחוזות הר הלבנון (שוף, מתן, כסרואן, גרב וג'ורד),[2] ייצגה את הפלג הקייסי,[3] יחד עם בעלי בריתם: החמולות הדרוזיות ג'ומבלאט, עימאד, נקאד, טלחוק ואבו אל-למא, חמולת המרונים ח'אזן מכסרואן,[4] והחמולה הסונית של שושלת שיהאב מוואדי אל-תים.[5] את הפלג הימני הובילה החמולה הדרוזית עלם א-דין, שחבריה זכו לעיתים בחכירות המס של הר הלבנון בתקופות של סכסוכים בין משפחת מען לשלטונות העות'מאניים.[6] חמולות דרוזיות נוספות בפלג הימני כללו את ארסלאן וסוואף.[3]
בשנת 1697, מת האמיר אחמד מען ללא יורש זכר, ועל כן החליטו שייח'ים דרוזים מהפלג הקייסי, בהם השייח' עלי ג'ומבלאט והשייח' עלי אבי נקאד, למנות משפחה חזקה ומאחדת שתעמוד בראש הפלג ותמנע עליית הימנים לשלטון. השייח'ים הקייסים בחרו בבשיר שיהאב הראשון כיורשו של האמיר אחמד, בשל עוצמתה הצבאית של חמולת שיהאב, מרחקם ממחלוקות פנים-קייסיות, וקרבתם המשפחתית לאמיר אחמד (בשיר היה אחיינו מצד האם).[5] השלטונות העות'מאניים אישרו את המעבר ממשפחת מען לשיהאב, אך החליטו להעניק את חכירות המס של האמיר אחמד לאמיר חידר שיהאב, נכדו של אחמד. בשל גילו הצעיר של חידר, שימש האמיר בשיר כעוצר.[7] האמיר בשיר חיזק את שליטת הקייסים בהר הלבנון ומינה את השייח' הקייסי עומר אל-זידאני מחמולת הזידאני הסונית כחוכר המס של צפת ואזוריה, תוך שהוא מבטיח את נאמנותן של החמולות השיעיות סעב ומונקיר מג'בל עאמל (חמולת ואעל מג'בל עמל תמכה בימנים).[6]
לאחר מותו של האמיר בשיר, ביטלו העות'מאנים את סמכות משפחת שיהאב בג'בל עמל (המונקירים והסעבים ערקו אז לקואליציה הימנית) ובגליל. יתרה מכך, בשנת 1709, הדיח מושל צידון, שכלל את הר הלבנון, ביירות, הגליל וג'בל עמל, את האמיר חידר מחכירת המס של השוף והעביר אותה לידי מחמוד אבו חרמוש, שהפך מבעל ברית למתנגדו של חידר. אבו חרמוש חבר לפלג הימני בראשות עלם א-דין, וזמן קצר לאחר מכן השתלטו הימנים על הר הלבנון. עם זאת, התמיכה העממית בימנים בשוף לא הייתה עמוקה. אבו חרמוש, בתמיכת מושל צידון, רדף אחר האמיר חידר, שנמלט לע'זיר, שם מצא מחסה אצל חמולת הובייש המרונית. ע'זיר נבזזה, וחידר נמלט צפונה-מזרחה לאל-הרמל בעמק הבקאע.[4]
הקדמה
חמולות הקייסים בהר הלבנון שלחו קריאות לאמיר חידר לשוב ולהשיב את שליטתם על האזור. מעודד מתמיכת הקייסים, עבר חידר ב-1711 למטן, שם מצא מקלט אצל חמולת אבו אל-למא, ששלטה בתת-המחוז. חידר ואבו אל-למא גייסו את כוחותיהם בכפר ראס אל-מטן, שם הצטרפו אליהם ראשי החמולות הקייסיות השונות של הר הלבנון וכוחותיהם, כולל השייח' עלי ג'ומבלאט, קבלן אל-קאדי אל-תנוח'י, סייד אחמד עימאד, השייח' עלי אבי נקאד, ג'נבולאט עבד אל-מלכ ומוחמד טלחוק. מששמע על גיוס הקייסים, קרא אבו חרמוש לאצילי הימנים מחמולות עלם א-דין וארסלאן להתגייס בכפר עין דארה שבג'ורד, והצטרפה אליהם גם חמולת חרפוש השיעית מעמק הבקאע.[4]
הקרב
מושל צידון שלח כוחות דרך בירות לסייע לקואליציה הימנית, בעוד מושל דמשק עשה כן דרך עמק הבקאע. באמצעות תמרונים אלה, התכוונו השלטונות העות'מאניים והפלג הימני לבצע מתקפת מלקחיים על מחנה הקייסים בראס אל-מטן. אולם, ב-20 במרץ, פתח האמיר חידר במתקפה כוללת על מחנה הימנים בעין דארה, כדי למנוע את הגעת התגבורות העות'מאניות ולהימנע ממתקפה מכיוונים שונים.[4][7] בקרב שהתחולל, נחלו הקייסים ניצחון מכריע על מחנה הימנים,[4] שספג אבדות כבדות.[7] שבעה שייח'ים מחמולת עלם א-דין נהרגו, ואבו חרמוש נתפס. לאחר מכן שלח חידר הודעות נלבבות למושלי צידון ודמשק, שהשלימו עם ניצחון הקייסים ונסוגו עם כוחותיהם.[4]
תפקיד חמולת חרפוש
ב-1711, דיווחים קונסולריים צרפתיים מצביעים על כך שחוסיין חרפוש העניק מחסה לחידר שיהאבי וסיפק 2,500 חיילים שסייעו לו להביס את יריביו הדרוזים בעין דארה ולהתבסס כאמיר היחיד של השוף. מידע זה אינו מוזכר בכרוניקות של התקופה, כולל זו של ה.א. אל-שיהאבי.[8]
לפי הערכתו של סטפן וינטר,[9] "נראה כי החרפושים לא הצטרפו לחמאדה, שכבר היו במלחמה עם ואלי טריפולי כמעט שנה. במקום זאת, הם העניקו מחסה לאמיר חידר אל-שיהאבי כאשר התברר כי המדינה מתכוונת להחליפו בבית דרוזי יריב, וסיפקו 2,500 חיילים כדי לאפשר לו למחוץ את אויביו ולהקים את השיהאבים כשליטים הבלעדיים של צידון."
לאחר הקרב
ניצחון הקייסים בעין דארה הוביל לשינויים פוליטיים, חברתיים ודמוגרפיים משמעותיים בהר הלבנון.[4][7] הפלג הימני הודר ככוח פוליטי בהר הלבנון,[10] והאמיר חידר החל לארגן מחדש את ההנהגה המקומית, תוך חלוקת מוקטעות (מחוזות גביית מס) לבעלי בריתו הקייסים בתת-מחוזות השונים של הר הלבנון.[4] הוא אישר את בעלי בריתו כמנהיגי מחוזות מוצאם וקידם אותם בדרגות החברתיות.[11] כך, הפכו שייח'י אבו אל-למא ממטן לאמירים, והצטרפו לדרגת השיהאבים והארסלאנים.[4] שליטת הג'ומבלאטים, שבסיסה בשוף, הורחבה לג'זין ולדרום הר הלבנון.[11] הנקאדים, שכבר היו בדרגת שייח'ים, ביססו את שליטתם על מוקטעות מנאסיף, שהאר ושליש מאיקלימ אל-חרוב. מנהיגי עימאד ועבד אל-מלכ אושרו כחוכרי מוקטעות ארקוב וג'ורד, בהתאמה.[11] מנהיגי חמולות טלחוק ועבד אל-מלכ קודמו לדרגת שייח'ים,[4] וחמולת טלחוק קיבלה את החלק העליון של מוקטעת גרב של הארסלאנים, בעוד הארסלאנים נותרו בגרב התחתון.[11] הארסלאנים ספגו צמצום במוקטעתם בשל נאמנותם לימנים, אך חידר התיר להם להישאר בהר הלבנון.[4][11] חידר לא חכר את אחזקותיו בדיר אל-קמר, עין דארה, בטלון, ניחא ועמטור, והעדיף לשמור על כפרים מרכזיים אלה תחת שליטתו הפיסקלית הישירה.[11] במחוז כסרואן הצפוני של הר הלבנון, אישר חידר את השייח'ים המרונים ח'אזן והובייש כחוכרי מוקטעות.[10]
תבוסת חמולת עלם א-דין בעין דארה ביססה את שלטון שושלת שיהאב בהר הלבנון, עד כי, לפי מישקה, הפך למנהג מקובל בארץ הדרוזים שאיש לא ירים נשק נגד אמיר שיהאבי אלא אם כן הוא מלווה באמיר שיהאבי אחר. עם זאת, כוחם של השיהאבים היה תלוי בבריתות ובקשרי החסות עם חמולות דרוזיות שונות.[12] ניצחון הקייסים חיזק גם את מעמד בעלי בריתם של השיהאבים, השיעים חמאדה מאזור טריפולי. שייח'י חמאדה היו בעלי קרקעות באזורים בעלי רוב מרוני, כגון ביבלוס, בתרון ובשרי. בדומה לאמירי שיהאב, הותירו מושלי טריפולי את המוקדמים (דרגה חברתית גבוהה משייח' אך נמוכה מאמיר) של חמאדה לנפשם, כל עוד שולמו מיסי האזור השנתיים.[10] אף שהפלג הימני הוכרע, התפתחה בהדרגה יריבות חדשה בין החמולות הדרוזיות שנותרו, בין הסיעות הג'ומבלאטית והיזבכית; הראשונה הונהגה על ידי השייח' עלי ג'ומבלאט, והשנייה על ידי השייח' עבד אל-סלאם יזבכ עימאד. כל אחת תמכה באמירי שיהאב שונים שהתחרו על השליטה באמירות בשנים שלאחר מותו של חידר ב-1732. היריבות התעצמה לאחר התפטרותו של בנו הבכור ויורשו של חידר, האמיר מלחם שיהאב.[11]
למעט הארסלאנים, כפה חידר על הדרוזים הימנים לעזוב את הר הלבנון, מה שהוביל להגירה המונית לאזור חורן מדרום לדמשק,[7] שם החלה התיישבות קודמת של דרוזים מהר הלבנון ב-1685.[4] במקום הדרוזים היגרו איכרים מרונים מאזור טריפולי, מצפון להר הלבנון.[7] בעוד שגידול האוכלוסייה הנוצרית באזור היה מגמה ארוכת טווח,[4] הגירת הדרוזים הימנים תרמה משמעותית לשינוי דמוגרפי בהר הלבנון, כאשר מרונים ונוצרים אחרים, בעיקר מהאורתודוקסים יוונים והמלכיתים, הפכו לחלק ניכר מהאוכלוסייה על חשבון הדרוזים.[4][7] עם זאת, חוכרי המוקטעות הדרוזים נותרו הכוח הפוליטי המרכזי, והמרונים, המלקיתים והאורתודוקסים היווניים הפכו יותר ויותר לחוכרי משנה של בעלי הקרקעות הדרוזים בהר הלבנון.[7]
הערות שוליים
- ↑ Najem, Tom; Amore, Roy C.; Abu Khalil, As'ad (2021). Historical Dictionary of Lebanon. Historical Dictionaries of Asia, Oceania, and the Middle East (2nd ed.). Lanham Boulder New York London: Rowman & Littlefield. p. 50. ISBN 978-1-5381-2043-9.
- ↑ Harris 2012, pp. 107–108.
- ^ 3.0 3.1 Harris 2012, p. 110.
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 Harris, p. 115.
- ^ 5.0 5.1 Harris 2012, p. 113.
- ^ 6.0 6.1 Harris 2012, p. 114.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 Abu Izzeddin 1998, p. 202.
- ↑ • Stefan Winter (11 March 2010). The Shiites of Lebanon under Ottoman Rule, 1516–1788. Cambridge University Press, Page 148.
- ↑ THE SHIITE EMIRATES OF OTTOMAN SYRIA (MID-17m -MID-18m CENTURY), Stefan Helmut Winter, THE UNlVERSIlY OF CHICAGO, CHICAGO, ILUNOIS AUGUST 2002,pages 225:226.
- ^ 10.0 10.1 10.2 Harris, p. 116.
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 Abu Izzeddin 1998, p. 203.
- ↑ Makdisi, pp. 34–35.
קרב עין דארה40885813Q2887920