חורן
חוֹרָן, חַוְרָן (בערבית: حوران, חַוְרָאן) הוא שמו של חבל ארץ בדרומה של סוריה.
גאוגרפיה
החורן הוא אזור בדרום סוריה הנמצא בין נוה דמשק בצפון לירמוך בדרום, ובין המדבר הסורי במזרח לנחל רוקד ורמת הגולן במערב - על אף שיש כאלו המחשיבים את רמת הגולן כחלק מהחורן[1]. במזרחו, כולל החורן את הר הדרוזים.
בימינו נמצא החורן בתחומי המחוזות קוניטרה, א-סווידא ודרעא של סוריה.
החורן נחשב לאחד החבלים הפוריים ביותר בסוריה, משמש כאסם התבואה הסורי וידוע בחקלאות בעל הנפוצה בו - כרמיו המושקים במי גשמים. עם זאת, אזור החורן נחשב כעני וכמוזנח ביחס למחוזות בהם מצויות עריה הגדולות של סוריה[2]. תלותו של אזור חורן במי גשמים הביאה לכך שבימי בצורת הוא סבל מקשיים כלכליים[3].
היסטוריה
החורן מוזכר בשמו בספר יחזקאל, פרק מ"ז, פסוק ט"ז, בתיאור גבולותיה של ארץ ישראל. משמעות שמו של החבל, היא "ארץ חלולה", "מחוררת", והוא ניתן לו על שום סלעי הבזלת הנקבוביים שמאפיינים את נופו.
משה הכה את עוג מלך הבשן באדרעי, שתושביה היו ברובם אמורים ולשונם שמית, ונתן את הארץ לחצי שבט מנשה.
רוב תושבי המקום נשארו במקומם, ובימי דוד נזכרים היישובים של הגשורי והמעכתי בגולן העליון. בימי בית ראשון תקפה ארם-דמשק את החורן, ולפרקים השתלטה עליו. יואש וירבעם השני היו מלכי ישראל האחרונים ששלטו בחורן. השלטון האשורי שבא אחריהם חילק את ארץ החורן לשתי פחויות: "קרניני" (קרנים) ו"חורינה" (חורן), שהוסיפו להתקיים במתכונת זו גם לאורך השלטון הבבלי, הפרסי וההלניסטי שאחריהם. הללו התייחסו באיבה למיעוטים היהודים. בשנת 164 לפני הספירה חש יהודה המכבי לעזרתם, הכה את מושלי החורן, והוציא את היהודים אל מעבר הירדן. יהודים חזרו לחורן במשך מאה שנים, עד תחילת הספירה.
בתקופה הרומית נודע החורן כחבל הרומי "אוראניטיס", שהיה החבל שמדרום לחבל הגולן ("גאולניטיס").
עם ראשית האסלאם במאה ה-7 נמשכה פריחת החבל שהיה אז בידי בית אומיה הערבי, בשל קרבתו למרכז התרבות של השלטון בדמשק. בימי האימפריה העות'מאנית החלה הדלדלותו של החבל הזה, שהפך נחלת מרעה לבדואים.
בראשית המאה ה-20 התגוררו בחורן בעיקר דרוזים, סורים עובדי אדמה ובדואים נודדים[4].
רצף השנים השחונות שפקדו אותו מאז 2004 דלדלו עוד יותר את מקורות המחייה של תושביו. ההפגנות בסוריה במרץ 2011 פרצו בעיר דרעא אשר בחורן.
התיישבות יהודית בחורן
ב-1884 הקימו יהודי סופיה, שאוגדו בבית המדרש "שלום וברכה", ארגון בשם אהבת ציון ששם לו למטרה רכישת אדמות חקלאיות בארץ ישראל והתבסס על תרומות חבריו. ב-1885 נסעו לארץ ישראל יצחק לוי ואהרון בן אדו מראשי הארגון במטרה לרכוש קרקעות. בסיוע יהודים מבולגריה שכבר התגוררו בארץ מזה שנים אחדות בדקו השניים חלופות שונות. בתחילה הוצע להם שטח בן 4,000 דונמים ליד הכפר הערבי קפריה, בהמשך ליד ראשון לציון ולבסוף ליד פתח תקווה. כל ההצעות נפלו בשל העלויות הגבוהות של הקרקעות וראשי הארגון חזרו לסופיה.
רכישת הקרקעות
ב-1890 התרחבה אגודת חובבי ציון בעיר יאשי שבממלכת רומניה עד כדי אלפי חברים שהיו משלמים מס חודשי. בשבתות ובחגים התאספו לשמוע חדשות וידיעות מן הנעשה בארץ ישראל, והתסיסה לעלות ולהתיישב גברה. ב-1894 שוב התחדשה היוזמה בבולגריה וארגון "שלום וברכה" שינה את שמו ל"אוהבי ציון וישוכנו בה" והורכב מגרעין של עשר משפחות. במקביל התפרסמה בעיתון המליץ ידיעה על 100 משפחות יהודיות מיאשי שהקימו ארגון בשם "עזרה בצר" שמטרתו יישוב ארץ ישראל. גזבר ארגון "אוהבי ציון" חיים לוי יצר קשר עם יחיאל ברקוביץ' יושב ראש "עזרה בצר" והוסכם שעשר המשפחות מבולגריה יצטרפו ל"עזרה בצר". באותה שנה לערך רכש המהנדס יוסף זיידנר, נציג אגודה ציונית מן העיר יקטרינוסלב שברוסיה 88,000 דונם מאדמת חורן והם חולקו לארבעה חלקים, כמספר המושבות שעמדו לקום.
הידיעה על קניית האדמות הגיעה עד יאשי, ובשם 100 המשפחות נסעו הנציגים יחיאל ברקוביץ' ויעקב הלל לפריז, שם נפגשו עם "הוועד הארצי ישראלי" שהיה ארגון שפעל בחסותו של הברון רוטשילד. עסקת רכישת הקרקע סוכמה בכתב ונרכשו 200 דונמים לכל מתיישב במחיר שמונה פרנקים צרפתיים הדונם. הנציגים חזרו ליאשי וסוכם שחמש משפחות ייסעו מיידית לארץ ישראל לקבלת האדמות, ארבע מרומניה ומשפחת לוי מסופיה.
העלייה לקרקע
ב-4 באוקטובר 1895 נפגשו חמש המשפחות באיסטנבול ומשם נסעו דרך ביירות ודמשק לשטח שהוקצה עבורם באזור חורן ונקרא טוּשָאנְבָּאבְּשוּן, המצוי בימינו בשטח מחוז דרעא צפונית מערבית לעיר דרעא. עם העלייה הוחל בבניית בתי מגורים מאבן ובהתאם להצעת נציגי הברון רוטשילד ניטעו עצי תות כדי לגדל בהמשך זחלי משי. בשנה הראשונה התיישבו באופן קבוע בחורן תשעה אנשים ומתוכם שתי נשים ששוכנו בביתו של יצחק לוי, בו נבנה תנור לאפיית לחם. נבנו מספר מבנים לבהמות. כל מתיישב השקיע 1,000 פרנקים צרפתיים בקניית ציוד. במאי 1896 הגיעו למושבה עוד שמונה משפחות מרומניה ושלושה ראשי משפחות מבולגריה. הוברר ששני השוורים הראשונים שנרכשו מערביי האזור היו גנובים והשלטונות העות'מאנים החזירו אותם לבעליהם הדרוזים. בהמשך נרכשו שוורים חדשים בדמשק. צורת החיים במקום דמתה לקומונה. בשלהי 1896 הגיע למושבה שוחט מצפת ולראשונה מאז עלו לקרקע אכלו המתיישבים בשר.
בנובמבר 1896 בתחילת עונת הגשמים, זרעו המתיישבים חיטה. בראשית 1897 הגיעו ששה תושבים ערבים מקומיים והחלו לחרוש את אדמת היישוב. פרצה קטטה בין המתיישבים לתושבים הערבים. בפסח של אותה השנה הגיעו 12 מתיישבים נוספים מבולגריה ברובם נשות וילדי המתיישבים הראשונים. בשלהי 1897 כבר התגוררו בחורן כל עשר המשפחות מגרעין ההתיישבות מבולגריה. במועד זה נאסף יבול החיטה. חלקו נגנב על ידי ערביי הסביבה וחלק ממעשי הגניבה לוו בהתקפות על בני משפחות המתיישבים.
נטישת המושבה והלאמת הקרקעות
בראשית 1898 פרצה מגפת טיפוס בקרב בני המושבה. אחד מבניו של מתיישב מרומניה נפטר והחולים הועברו לטיפול בראש פינה. במקביל הלכו וגברו התנכלויות התושבים הערבים, ללא התערבות מצד השלטונות העות'מאנים, עניין שהוביל לעזיבה הדרגתית של המתיישבים. באמצע 1898 נותרו במושבה שמונה משפחות מבולגריה ועשר מרומניה. בשל הגניבות הורע מאד מצבם הכלכלי של המתיישבים ובעצת נציגו של הברון רוטשילד עזבו המתיישבים את המושבה ועברו זמנית לצפת וראש פינה. בשלהי 1898 חזרו רק ראשי המשפחות למושבה ומצאו שנהרסה בידי בדואים שהתקוממו בעת ההיא כנגד השלטון העות'מאני. נציג הברון רוטשילד הורה למתיישבים לעזוב את המושבה. שניים ממתיישבי בולגריה נעצרו בידי הז'נדרמריה העות'מאנית ונשלחו לדמשק. היהודים שוחררו בהתערבות אנשי הברון רוטשילד. באוגוסט 1898 תוך שהם מאיימים על המתיישבים במאסר, החתימו אותם העות'מאנים על התחייבות שלא לחזור עוד לחורן והם עזבו את המקום לבלי שוב. המתיישבים מבולגריה עברו לצפת ואילו מרומניה למטולה. הקשר בין הקבוצות נשמר והן נודעו בגליל כאנשי ג'אחאם ג'ולן או אנשי סאחאם ג'ולן(אנ') (על שם הכפר בו מוקם בית הפקידות המרכזי של אנשי הברון), והם נסמכו על קצבה יומית מטעם אנשי הברון בסך 10 פרנקים צרפתיים לנפש. בהמשך היוו קבוצות אילו את הגרעין שיסד את המושבה יבנאל[5]. ראשוני המתיישבים ביבנאל מאנשי סאחאם ג'ולן היו: שבתאי סאחין, יחיאל ברקוביץ', יעקב ואלוביץ', א. אלכסנדר, שמואל צבי מייזל, ניסים לוי, דוד יוסף לוי, פסח מקארוב, יצחק לוי, עזריאל לוי, יחזקאל לוי, משה בנימין, יעקב אליהו, משה וינגר, משה פורטר, משה לבקוביץ', אליהו גוטרמן, יעקב לייבוש מאירוביץ'[6].
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות על ידי אנשי היישוב (בהם: יהודה אלמוג, שאול אביגור ויצחק בן צבי) להקים בשטחים, שהיו באותה עת בבעלות פיק"א, חוות הכשרה לנוער יהודי מערי סוריה לקראת עלייתו לארץ ישראל. כל הניסיונות הללו לא קרמו עור וגידים בגלל סיבות שונות[7]. ב-1942 נרשמו זכויות הקרקע במקום ברשומות המקרקעין הסוריות על שם חברת פיק"א. החל משנת 1943, ניסו השלטונות הסורים לפגוע בזכויות פיק"א בקרקע. לשם כך נעזרו בוואקף המוסלמי שהחל לטעון כי מדובר באדמות וואקף שאינן ניתנות למכירה. בין 1944[8] ל-1948 הפקיעה הממשלה הסורית את הקרקעות. ב-1957 לאחר פירוק פיק"א הועברו שטרי הקניין לידי הקרן הקיימת לישראל[9]. מדובר בשני שטחים נפרדים בשטח כולל של כ-59,000 דונם. השטח הקטן, שגודלו כ-6,000 דונם, נמצא ברמת הגולן (כיום חלק מישראל) ואילו השטח הגדול יותר, כ-53 אלף דונם וכולל כפרים, עשרות מבני מגורים ואדמות חקלאות רבות, נמצא בסוריה.
קישורים חיצוניים
- חיים גורן, מדידה ומיפוי חלוציים בגליל ובחורן: מפת מקורות הירדן, 1841, ומפת הלג'ה, 1838, קתדרה 96, יולי 2000, עמ' 111–112, 130-123
- יונתן הללי, אדמות הברון רוטשילד וקק"ל בסוריה, באתר nrg, 30 בנובמבר 2007
הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', ערך חורן, עמוד 64
- ^ על פי אייל זיסר בתוכנית הרדיו, "רצועת הביטחון" ב-21 במרץ 2011
- ^ השפעת השביתה על חורן, דבר, 24 במאי 1936
- ^ בחורן, החרות, 16 באוגוסט 1910
- ^ חיים קשלס, ראשית הפעילות הציונית, עלייה והתיישבות בארץ ישראל, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 100-104.
- ^ אברהם קוסטיצקי, בטרם האיר הבוקר. מסיפורי ראשונים בגליל. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור. 1988. עמודים 68-69.
- ^ צבי אילן, 'החלוץ' בסוריה וההתיישבות בחורן 1928–1936, פעמים 1982, תשמ"ג
- ^ M. R. Fishbach, Jewish property claims against Arab countries, Columbia University Press (2008), pg. 161
- ^ גיא בכור, "האמת שהושתקה עד היום: רמת הגולן תמורת החורן - והבעלות של ישראל", באתר gplanet.co.il, 29 בינואר 2012.
| אזורים בארץ ישראל | ||
|---|---|---|
| רמת הגולן וסביבתה | הר חרמון • טרכון • חורן • הבשן • רמת הגולן |  |
| הגליל והעמקים | הגליל העליון • אצבע הגליל • הגליל המערבי • הגליל התחתון • עמק יזרעאל | |
| מישור החוף | מישור החוף הצפוני • הכרמל • השרון • מישור חוף יהודה • גוש דן • מישור החוף הדרומי | |
| הבקע הסורי-אפריקני | בקעת הירדן • עמק החולה • ארץ כינרות • בקעת בית שאן • הערבה • בקעת ים המלח | |
| מרכז שדרת ההר המערבית | השומרון • הרי בנימין • השפלה • יהודה • מדבר יהודה | |
| שאר עבר הירדן | הגלעד • עמון • מואב • הרי אדום | |
| הנגב | הנגב הצפוני • חבל אשכול (חבל הבשור) • בקעת באר שבע • מכתשים בנגב • הר הנגב • מדבר פארן • הרי אילת | |
