קרליס אולמניס
 | |||||
| קרליס אולמניס | |||||
| לידה |
4 בספטמבר 1877 פלך קורלנד, האימפריה הרוסית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
9 בינואר 1944 (בגיל 66) קרסנובודסק, טורקמניסטן הסובייטית, ברית המועצות | ||||
| מדינה |
 לטביה | ||||
| מקום קבורה | לא ידוע | ||||
| מפלגה | איחוד החקלאים | ||||
| |||||
|
| |||||
קרליס אולמניס (בלטבית: Kārlis Ulmanis; 4 בספטמבר 1877 - 20 בספטמבר 1942) היה פוליטיקאי לטבי, מנהיג מפלגת האיכרים, גיבור מלחמת העצמאות הלטבית בשנת 1920. כיהן כראש ממשלת לטביה במספר קדנציות לאורך שנות ה-20 וה-30, מחולל ההפיכה בלטביה ב-15 במאי 1934 שהפכה אותו לשליט הבלתי מעורער במדינה עד קיץ 1940, עת הפלישה הסובייטית למדינה. הוא הוגלה לברית המועצות ומת בשנת 1942 בהיותו במאסר.
ביוגרפיה
ילדות ותחילת דרכו
אולמניס נולד למשפחה אמידה בחווה בפלך קורלנד בלטביה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. הוא למד בתיכון בילגבה אך לא סיים את לימודיו ובמקום זאת הלך בשנת 1896 ללמוד את עסקי החלב בגברדייסק עד 1899. בשנת 1902 נסע ללמוד חקלאות במכון הטכנולוגי של ציריך ובאוניברסיטת לייפציג ולאחר מכן עבד כסופר, מרצה ומנהל חקלאי. הוא הביע תמיכה במהפכת 1905 ובעקבות זאת נעצר ב-21 בדצמבר 1905 והוחזק בכלא פסקוב. במאי 1906 הוא כבר עבד בחווה של אחיו בלטביה, אולם כשהבין שהמשטרה הצארית נמצאת בעקבותיו עזב את לטביה והלך ללמוד באוניברסיטת נברסקה-לינקולן בארצות הברית, ממנה קיבל תואר ראשון בחקלאות בשנת 1909. הוא עבד זמן קצר כמרצה בנברסקה ולאחר מכן עבר ליוסטון בה רכש מחלבה[1].
בפוליטיקה
בשנת 1913 חזר ללטביה, לאחר שהוכרז על חנינה לפעילים פוליטיים ברוסיה. במהלך מלחמת העולם הראשונה יסד את התאחדות האיכרים הלטבית, שהייתה אחת משתי המפלגות הדומיננטיות בלטביה באותה תקופה, לאור היות כ-70% מאוכלוסיית לטביה איכרים. אולמניס היה ממכריזי העצמאות של לטביה ב-18 בנובמבר 1918, והוא מונה לראש הממשלה הראשון של לטביה. אולמניס כיהן כראש הממשלה מספר כהונות ובין לבין החזיק בשנת 1926 בתפקיד שר החוץ, בו ניהל שיחות עם ברית המועצות על כריתת חוזה ביטחון[2].
שליט לטביה
במרץ 1934 הקים אולמניס ממשלה חדשה שזכתה לאמון 50 מתוך מאה הצירים של הסיים הלטבי. אולמניס ביקש אז לשנות את החוקה כדי "להגן על הדמוקרטיה"[3].
בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי 1934, אולמניס, עם תמיכת שר המלחמה יאניס באלודיס הכריז על מצב מלחמה, פיזר את הפרלמנט הלטבי ואסר על קיומן של מפלגות פוליטיות. ההפיכה בה לא נשפך דם, בוצעה בתמיכת הצבא הלטבי ויחידות משמר לאומי בשם איזסארגי שהיו נאמנות לאולמניס. אישי ציבור ופוליטיקאים רבים, בייחוד מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית אך גם אנשי מפתח מהימין ומהשמאל הקיצוני נכלאו, כמו גם קציני צבא שהתנגדו להפיכה. במשך ארבע השנים הבאות אולמניס קיים שלטון צווים מוחלט, ללא מעורבות של הפרלמנט. הוא הוציא צו אשר מעביר את סמכויות הפרלמנט לממשלה (הקבינט) עד אשר חוקה חדשה תיכנס לתוקף. הנשיא המכהן, אלברטס קווייסיס תמך בהפיכה ונשאר בתפקידו. ב-19 במרץ 1936, ממשלת אולמניס אישרה חוק שהתירה לאולמניס לכהן גם בתפקיד נשיא המדינה וגם ראש הממשלה לאחר שאלברטס קווייסיס יסיים את תפקידו, תוך הפרה בוטה של החוקה הלטבית, שקבעה כי יו"ר הסיימה, הפרלמנט הלטבי, יכן כנשיא בפועל עד לקיומן של בחירות חדשות. לאחר שקוויסיס עזב את תפקידו ב-11 באפריל 1936, אולמניס שילב את שני התפקידים. שלטונו של אולמניס היה ייחודי בקרב הדיקטטורות האירופיות בתקופה של בין שתי מלחמות העולם. אולמניס לא שלט באמצעות מפלגה, פרלמנט חותמת גומי או אידאולוגיה חדשה. הייתה זו דיקטטורה אישית, פטרנליסטית, בה אולמניס, שקרא לעצמו "מנהיג העם", עשה לטענתו מה שחשב שנכון עבור העם הלטבי. החיים הפוליטיים נשלטו מלמעלה והתרבות והכלכלה אורגנו לפי קווים פשיסטיים נוסח איטליה הפאשיסטית של מוסליני. חלק מחוקת לטביה וחירויות אזרחיות הושעו. כל העיתונים בבעלות ארגונים או מפלגות פוליטיות נסגרו, כמו גם עיתונים בבעלות יהודית. הפרסומים שכן הותרו עברו תחת זכוכית מגדלת של הצנזורה, בעוד שהארגון הפרא-צבאי, האייזסארגי נהנה מפרבילגיות. אולמניס שהשתייך לימין הפוליטי, קידם את הסיסמה "לטביה בשביל הלטבים", על פיה המדינה הלטבית תהיה מדינת לאום. במקביל, הססמה "השמש של לטביה תזרח מעל כולם" גם הייתה בשימוש, ולא נעשה דיכוי משמעותי של המיעוטים במדינה (גרמנים ויהודים). אמצעי תקשורת יהודים וגרמנים הורשו להתקיים תחת מגבלות הצנזורה. אולמניס גרס כי כל מיעוט רשאי לפתח את תרבותו במקום לעבור אסימילציה עם הלטבים, ושתפקידה העיקרי של המדינה הלטבית הוא לפתח את תרבותו ורווחתו של הרוב הלטבי במדינה. זה היה אמור להיות מושג באמצעות מעורבות מוגברת של הממשלה בכלכלה הלטבית ושימת דגש על פיתוח התרבות הלטבית. סרטים שהופקו באותה תקופה הראו כי למיעוטים הגרמנים, יהודיים ופולנים במדינה יש יותר מידי עוצמה כלכלית והדבר מונע מהלטבים למצות את הפוטנציאל של עצמם. מדיניות של לטביניזציה בחינוך הובילה לצמצום סובסידיות לחינוך מיעוטים. על אף מדיניותו, לא נעשה שימוש בהפעלת כוח כלפי המיעוטים, ובין 1920–1939 יהודים רבים שברחו מרוסיה מצאו מקום מפלט בלטביה. בתקופת נשיאותו ללטביה היו הישגים כלכליים משמעותיים. המדינה תפסה תפקיד חשוב בכלכלה, וחברות קטנות אוחדו לכדי עסקים גדולים בבעלות הממשלה. ההליך נוהל על ידי בנק Latvijas Kreditbanka שנוסד ב-1935. פרויקטים ציבוריים רבים הושלמו ובהם תחנת הכוח ההידרואלקטרית Ķegums.
פלישת ברית המועצות ונפילתו
ב-23 באוגוסט 1939 חתמו ברית המועצות וגרמניה הנאצית על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, לפיו המדינות הבלטיות ובהן לטביה, יהיו תחת חסות סובייטית. לאחר אולטימטוב סובייטי באוקטובר 1939, אולמניס נאלץ לחתום על הסכם עזרה הדדית עם ברית המועצות, שהתיר לה להחזיק בסיסי צבא בלטביה. ב-17 ביוני, לטביה נכבשה ב-17 ביוני 1940. אולמניס, שהבין כי לא ניתן יהיה לנצח במלחמה מול ברית המועצות הורה ללטבים לא להביע כל התנהגדות, בנאום רדיו אמר "אני אשאר במקומי ואתם תישארו במקומכם". הופצה שמועה שאולמניס מת משברון לב[4] שהתבררה כלא נכונה: במהלך אותו חודש אולמניס שיתף פעולה עם הסובייטים. הוא התפטר מתפקידו כנשיא וכראש ממשלה שלושה ימים לאחר הכיבוש, ומינה ממשלת שמאל בראשות ראש הממשלה אוגוסטס קירהנשטיינס, שלמעשה נבחרה על ידי השלטונות הסובייטים. תפקיד הנשיא בוטל. ב-14–15 ביולי נערכו בחירות ל"סיימה העממית" שהחליפה את הפרלמנט הלטבי הקיים, ובהן ניצחה הרשימה הקומוניסטית. ב-21 ביולי התכנסה הסיימה העממית והכריזה על הקמת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית ועל הצטרפותה של זו האחרונה כרפובליקה בברית המועצות. באותו תאריך, אולמניס אולץ לפרוש, והוא ביקש פנסיה ואישור להגר לשווייץ. הוא נעצר על ידי השלטונות הסובייטים ונשלח לסטאברופול שברוסיה, שם עבד כאגרונום בקולחוז במשך שנה. לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ובעוד הוורמאכט מתקרב לסטאברופול, הוא פונה ביחד עם אסירים נוספים לכלא בקראסנובודסק שברפובליקה הטורקמנית. בדרך לשם הוא חלה בדיזנטריה ומת ב-20 בספטמבר 1942. קברו לא נודע, אך אתר הנצחה קטן נבנה בבית הקברות טורקמנבאשי. אולמניס לא היה נשוי ולא היו לו ילדים והוא נהג לומר כי הוא "נשוי ללטביה".
קישורים חיצוניים
- מי היה אולמאניס?, הצופה, 5 באוגוסט 1940
הערות שוליים
- ^ Karlis Ulmanis: From University of Nebraska Graduate to President of Latvia
- ^ כריתת חוזה בטחון בין לטביה ורוסיה, הצפירה, 20 באוקטובר 1926
- ^ שנוי חוקה בלטביה, דבר, 21 במרץ 1934
- ^ אולמאניס מת, מיניסטרים לשעבר התאבדו?, דבר, 4 באוגוסט 1940
הרב נורוק וציונים אחרים לא גורשו, דבר, 20 בספטמבר 1940
