רבי הלל ליכטנשטיין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי הלל ליכטנשטיין (מכונה "בעל משכיל אל דל" על שם ספרו וכן "רבי הלל מקולומיאה" ע"ש עירו; י"א בכסלו תקע"ה, 1815-י' באייר תרנ"א, 1891) היה מתלמידי החת"ם סופר, אב"ד מרגרטן, קלויזנבורג, סיקסו וקולומיאה. גדול קנאי הונגריה בימיו.

קורותיו

נולד בעיר וועטש בהונגריה (כיום סלובקיה) לרבי ברוך בנדט וליבא ליכטנשטיין. למד בפרשבורג, מקום שבו אביו היה אב בית הדין, צאצא ל-26 דורות של רבנים פולנים. הוא למד חמש שנים אצל החת"ם סופר. נישא בתקצ"ז (1837) לרייזל בת הנגיד דוד בן קלונימוס קאליש מגלנטה, בה התקיימה החתונה. נולדו להם 4 ילדים: ברוך בענדיט, יהונתן דוד[1], ליבא, והדסה, בזיווג שני נשא את בתו של מחותנו רבי יחיאל שלזינגר ונולד להם בנו בן ציון[2], ובתו פראדל.

שהה בגלנטה 13 שנים, במהלכן פתח שם ישיבה וניהל אותה עם 30 לומדים בין השנים תקצ"ז - תר"י, כאשר התפנה כיסא הרבנות במרגיטה, לאחר עזיבתו של הרב שלמה זלמן מינצנט, רצו ראשי הקהילה למנות כרב את רבי יהושע אהרן צבי ויינברגר (המהריא"ץ). הרב ויינברגר, גם הוא מתלמידי החתם סופר, סירב בגלל שחותנו ביקש מחתניו שלא יקבלו עליהם משרת רבנות בחייו, והוא פעל למינויו של חברו, הרב ליכטנשטיין, שמונה ל"ראב"ד מרגרטן והגליל" בתר"י (1850).

שנה מאוחר יותר נבחר לרבה של קלויזנבורג, שם התבלט בהתנגדות לניאולוגים. דבר זה הביא לסכסוך עם אברהם פרידמן ששימש בתפקיד הרב הראשי של טרנסילבניה בקרלסבורג לאחר שנתמנה לתפקיד בידי השלטונות. הרב ליכטנשטיין לא הסכים לקבל את מרותו וחשד בו שהוא הולך בדרכו של אהרן חורין מארד. העימות ביניהם הגיע לשיא כשאברהם פרידמן נאם בקלוז' בהונגרית. הוא התלונן אצל השלטונות שלא הוגשה בקשה רשמית מצד קהילת קלויזנבורג למינויו, והרב ליכטנשטיין נאלץ לעזוב את משרתו. הרב ליכטנשטיין הסתכסך גם עם רבי עזריאל הילדסהיימר שניסה להנהיג דרשות בגרמנית, המובנת לקהל המתפללים.

לאחר שנאלץ הרב ליכטנשטיין לעזוב את קלויזנבורג עבר לאוראדיה (גרוסוורדיין) וישב שם בחיי דחקות אצל הנגיד לייב פרנקל. הרב ויינברגר ופרנקל פעלו אצל ראשי קהילת מרגיטה שיסכימו לקבל עליהם שוב את הרב ליכטנשטיין כרבם. הפעם הייתה התנגדות של חלק מראשי הקהילה כיוון שחשו עלבון על כך שהרב ליכטנשטיין נטש אותם לאחר כשנה לטובת קהילה אחרת, אף שמדובר בעיר גדולה. המהריא"ץ ולייב פרנקל שכנעו את המתנגדים ובסופו של דבר הרב ליכטנשטיין מונה שנית בתרי"ט (1859) לרבנות זו.

לאחר שבתר"ך (1860) נפטר חותנו העשיר של הרב ויינברגר, שנותר בחוסר כל, הרב ליכטנשטיין העביר אליו בתרכ"ב את רבנות מרגיטה ועבר לכהן כרב בסיקסו (Szikszó) בצפון-מזרח הונגריה. בתרכ"ח (1868) נבחר כרבה של קהילת קולומיאה בגליציה, ומכאן כינויו "ר' הלל קולומאייר".

בתרמ"ג (1883) היה מיוזמי כנס רבנים בלבוב שבו נוסדה "חברת מחזיקי הדת". התנגד להשתלבות היהודים בתרבות המקומית בגולה וללימוד שפת המדינה. השקפה זו הייתה בסיס לכנס הרבנים במיכאלוביץ שאותו ארגן עם חותנו. סמוך לאותה תקופה נקלע למחלוקת חריפה עם הרבי מוויז'ניץ בנושאי שחיטה.

רבי הלל היה נוסע ברחבי אירופה למסור דרשות ושיחות מוסר, במהלך נסיעותיו התוודע לגדולי החסידות, והתיידד עם רבי חיים מצאנז, רבי יהושע רוקח מבעלזא, ורבי מנחם מנדל הגר מויזניץ.

הרב ליכטנשטיין שלח לחתנו, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, סכום כסף שהספיק לרכישת 10 חלקות אדמה בפתח תקווה וייעד אותן לבני משפחתו. כשנודע לו שאי תשלום מסים שנתיים על האדמה יגרום להפקעתה על ידי השלטון העות'מאני, העבירן ליעקב בלומנטל ולרב יוסף חיים זוננפלד, ראשי כולל הונגריה בירושלים. לאחר מותו מכר הכולל את נחלתו בניגוד לרצונו ועל אף המחאות התקיפות של חתנו.[3]

ספריו

הרב ליכטנשטיין הוציא לאור מספר ספרי מוסר:

לקריאה נוספת

  • הרב פנחס מילר, עולמו של אבא, הוצאת הוד, ירושלים תשד"מ
  • הרב אברהם חיים לוינסון, קודש הילולים לה', קורות חייו, ירושלים תשנ"א
  • צבי הרש הלר, בית הלל, מונקץ', 1893

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נפטר בי"ד באייר תרפ"ח ונקבר בהר הזיתים, ראה כאן תמונת מצבתו.
  2. ^ נפטר בירושלים ה' בשבט תשכ"ב ונקבר בהר המנוחות, ראה כאן תמונת מצבתו.
  3. ^ קודש הילולים לה', עמ' רפט