רובה קרב
_(7414626342).jpg)
רובה קרב (באנגלית: Battle rifle) הוא הכינוי לכל רובה שירות, חצי אוטומטי או אוטומטי, שמשתמש בתחמושת בעלת תרמיל בגודל מלא (אנ').[1] המונח "רובה קרב" הוא מונח רטרונימי שנוצר בעקבות פיתוחם של רובי הסער, וזאת כדי להבדיל בינם לבין רובי הסער הקלים יותר שמשתמשים בתחמושת בעלת תרמיל בינוני.
רובי הקרב האוטומטיים היו בשימוש עיקרי בראשית המלחמה הקרה: בין סוף שנות ה-40 לשנות ה-70 של המאה ה-20, ושימשו כרובי שירות בצבאות רבים בעולם, במיוחד במדינות ברית נאט"ו או מדינות שהיו בברית עימן. למרות שרובי הקרב שיוצרו באותה התקופה דומים בצורתם לרובי הסער המודרניים, המונח עשוי לתאר גם רובים חצי-אוטומטיים ישנים יותר שהיו בשימוש במהלך מלחמת העולם השנייה והשתמשו בתחמושת בעלת תרמיל מלא כגון M1 גאראנד, SVT-40, Gewehr 41/43 ועוד.
היסטוריה
מלחמות העולם
עוד במלחמת העולם הראשונה נעשו ניסיונות להכניס רובים חצי-אוטומטיים שהשתמשו בתחמושת בעלת תרמיל מלא, כגון ה-Meunier A6 וה-Fusil Automatique Modèle 1917 בקליבר 8x50 מ"מ Lebel והווינצ'סטר מודל 1910 בקליבר .401. עם זאת, מרבית הצבאות המשיכו לצייד את חייליהם ברובים בריחיים כנשק אישי, והרעיון של נשק בעל יכולת לירי אוטומטי אך קל יותר מהמקלע נראה כרעיון שיתאים ללוחמת חפירות סטטית מהסוג שהיה נפוץ באותה המלחמה.
מקובל לייחס את פיתוח רובה הקרב הראשון לרוסיה הצארית, שפיתחה את הרובה האוטומטי פדרוב (Автома́т Фёдорова) (אנ'). רובה זה השתמש בתחמושת ארוכה וכבדה יחסית בקליבר 6.5 מ"מ, שפותחה במקור עבור הרובה הבריחי היפני אריסאקה. עקב המהפכה הרוסית ופרישת רוסיה מהמלחמה, רובים אלו יוצרו בכמויות קטנות, ורק כ-100 מהם היו בשימוש מבצעי במהלך המלחמה.
במלחמת העולם השנייה נכנסו רובי הקרב לשימוש נרחב יותר. ברית המועצות פיתחה את הרובה המטען SVT-40 בקליבר 7.62x54 מ"מ מזרחי (הקליבר של רובה מוסין נגאן), גרמניה הנאצית ציידה את כוחות הצנחנים שלה ברובה הצנחנים האוטומטי FG42 ובשלהי המלחמה החלה להכניס את רובי ה-Gewehr 41 ו-43 בקליבר 7.92x57 מ"מ, והאימפריה היפנית החלה להכניס בשלהי המלחמה את רובה סוג 4 (אנ'). עם זאת רובים אלו יוצרו ונכנסו לשירות בכמויות קטנות, והרובה הבריחי (מוסין נגאן בברית המועצות, מאוזר 98 וקרבינר 98k בגרמניה, לי-אנפילד בבריטניה ורובי אריסאקה ביפן) עדיין המשיך לשמש כנשקו האישי של חייל החי"ר כמעט בכל המדינות פרט לארצות הברית, שהייתה הראשונה להכניס רובה קרב חצי-אוטומטי כרובה השירות העיקרי של חייליה: M1 גאראנד. מנגנון הירי המהיר (ביחס לרובה הבריחי) והאמין שלו איפשר לחייל לספק כוח אש עקבי יותר מאשר מקביליו (הן ממדינות הציר והן מבעלות הברית) וכתוצאה מכך המשיך להיות בשימוש בצבא האמריקני גם לאחר המלחמה והיווה בסיס טוב לפיתוח רובה הקרב האוטומטי M14.
המלחמה הקרה
FN FAL
רובה הקרב המזוהה ביותר עם המלחמה הקרה הוא רובה ה-FAL (ראשי תיבות מצרפתית של Fusil Automatique Léger) שיוצר על ידי חברת הנשק הבלגית FN Herstal והשתמש בתחמושת בקליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו במחסנית של בין 20 ל-30 כדורים. הרובה יוצר לראשונה ב-1953, בשעה שבה מרבית מדינות ברית ורשה אימצו את רובה הסער האוטומטי קלאצ'ניקוב AK-47 הסובייטי (או אחת מנגזרותיו) כסטנדרט אחיד, אך מדינות ברית נאט"ו השתמשו כל אחת ברובה שירות "תוצרת בית": לי-אנפילד הבריחי אצל הבריטים, M1 גאראנד בצבא האמריקאי, ו-MAS-49 הצרפתי. ה-FAL נועד לתת מענה לבעיה זו ולספק לברית נאט"ו רובה שישמש כסטנדרט אחיד בקרב המדינות החברות בה, ולתת מענה לקלאצ'ניקוב שהתברר כמודרני ויעיל יותר מאותם רובים מיושנים; עם זאת ארצות הברית בחרה לא לאמץ את הרובה, בעיקר כיוון שהרובה M-14 מתוצרתם היה קל יותר, פשוט יותר להרכבה ולתפעול, ועלויות הייצור שלו היו נמוכות משמעותית משל עלויות הייבוא של רובי ה-FAL. למרות זאת, עוד בשנותיו הראשונות בחרו מדינות רבות לאמץ את הרובה, ביניהם בלגיה, לוקסמבורג, הולנד, בריטניה שפיתחה גרסה משלה לרובה (רובה מטען L1A1, שהיה בעל יכולת ירי בבודדת בלבד) ועוד. גם ישראל הייתה בין המדינות הראשונות שאימצו את הרובה, והוא היה בשימוש בצה"ל בין שנות ה-50 לשנות ה-70.
למרות שמרבית המדינות עברו להשתמש ברובי סער קלים ומודרניים יותר, רובה ה-FAL עדיין נמצא בשימוש במספר מועט של מדינות (שאינן חברות בברית נאט"ו), כשהבולטת מביניהן היא ברזיל.
בסך הכל, יוצרו כ-7 מיליון יחידות מהרובה שנמכרו למעל ל-90 מדינות, [2] עובדה שזיכתה אותו בסיסמה "The right arm of the free world" (בתרגום חופשי: "הזרוע הימנית / הנשק הנכון של העולם החופשי").[3]
הקלר וקוך G3
רובה קרב נוסף שהיה נפוץ בקרב מדינות ברית נאט"ו הוא ה-G3 של הקלר וקוך הגרמנית. הרובה במקור פותח מאב-טיפוס שפותח בשלהי מלחמת העולם השנייה ונועד להיות ממשיכו של רובה ה-StG44, אך המלחמה הסתיימה לפני שהוכנס לייצור משמעותי. בסוף המלחמה המפעל שבו פותח הרובה נכבש על ידי כוחות צרפתיים, והעבודה בו הוכפפה למשרד החימוש הצרפתי תחת חברת "מרכז המחקר והחימוש מילוז" (CEAM) שישבה במילוז, אשר שיתפה פעולה עם הקלר וקוך בפיתוח הרובה. בדומה ל-FAL גם ה-G3 משתמש בתחמושת בקליבר 7.62x51 נאט"ו ומוזן ממחסניות של 5, 10, 20, 30 או 40 כדורים אך גם מתוף תחמושת של 50 או 100 כדורים. הרובה יוצר לראשונה בשנת 1959, והעיצוב המודולרי שלו תרם לפופולריות שלו עם השנים ושימש כרובה השירות של הבונדסוור (עד שהוחלף ב-G36 בשנות ה-90), יוצא למעל ל-70 מדינות מתוכם יוצר ברישיון ב-15 מדינות. בסך הכל יוצרו מעל ל-7.8 מיליון יחידות מהרובה.[4]
רובה M-14
רובה ה-M-14 האמריקני פותח במקור על מנת להחליף את ה-M1 גאראנד, ששימש כבסיס לעיצובו. הרובה, שהשתמש אף הוא בתחמושת בקליבר 7.62x51 נאט"ו, היה רובה השירות העיקרי של לוחמי החי"ר ששירתו במלחמת וייטנאם אך תלונות רבות שהגיעו מקרב החיילים שהשתמשו בו, כשהעיקרית שבהן הייתה חוסר היכולת לשלוט ברתע שלו במצב ירי אוטומטי, יצרו לו שם של נשק בלתי אמין לשימוש בשדה הקרב והוא למעשה שימש רק כרובה חצי-אוטומטי. משקלו הרב והמשקל הרב של תחמושת 7.62 מ"מ שלו היו לו לרועץ, כאשר דו"ח של מחלקת ההגנה של ארצות הברית מ-1962 תיאר אותו כרובה נחות אפילו לעומת הגאראנד המיושן,[5] והוא ננטש מהר מאוד לטובת ה-M16 - רובה סער קל בהרבה, בקליבר 5.56x45 מ"מ נאט"ו, והתבסס בעצמו על רובה קרב אמריקני אחר, ה-AR-10. למרות זאת רובה ה-M14 המשיך לשרת בכוחות המזוינים האמריקאיים כרובה קלעים וכנשק של כוחות מיוחדים.
רובה זה שירת אף בצה"ל, שם הוסב לרובה צלפים ושירת במערך הצליפה של צה"ל החל מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90 כאשר הוחלף ברמינגטון M24 הבריחי.
AR-10
ה-AR-10 של ארמלייט שתוכנן על ידי יוג'ין סטונר ב-1955 היה רובה בקליבר 7.62x51 נאט"ו שבדומה ל-M-14 נועד להחליף אף הוא את הגאראנד המיושן. כיוון שהכוחות המזוינים של ארצות הברית העדיפו לאמץ את ה-M14 במקומו, רובה זה לא נכנס לייצור סדרתי משמעותי, אך העיצוב המקורי והחדשני לתקופתו היווה בסיס טוב לפיתוח רובה סער ה-M-16, המקבילה האזרחית שלו AR-15, וכל רובי הסער המבוססים עליהם שמשרתים בכוחות המזוינים של ארצות הברית ובצבאות רבים בעולם.
שימוש מודרני
לאחר שארצות הברית אימצה את רובה ה-M-16, רובה סער בקליבר 5.56x45 מ"מ נאט"ו, כרובה השירות העיקרי של הכוחות המזוינים, כמעט כל מדינה בעולם אימצה את תצורת רובה הסער בעשורים שלאחר מכן. רובי הקרב אמנם היו מדויקים ובעלי כוח אש גדול, אך משקלם הרב וחוסר האמינות שלהם בירי אוטומטי מלא (עוצמת האש הקשתה על השליטה ברתע) היו להם לרועץ, ורובי הסער התגלו כקלים יותר, קלים יותר לשליטה, וכוח האש שלהם ויכולת החדירה של התחמושת בעלת התרמיל הבינוני לא נפלו בהרבה מאלו של רובה הקרב, ובמדינות נאט"ו רובים אלו התחלפו בהדרגה ברובי סער כמו שטייר AUG, הקלר וקוך G36, FAMAS ו-SA80.
בצבאות מודרניים, רובי קרב עדיין נמצאים בשימוש במקרים שבהם דיוק וכוח אש עדיפים על קלות וניידות. לדוגמה, קלעי הסער בבונדסוור משתמשים ברובה HK417 של הקלר וקוך.[6] דוגמאות נוספות לרובי קרב מודרניים שמשמשים כיום כרובי קלעים הן SCAR-H הבלגי-אמריקני, רובה קרב משופר סימן 14 (Mk 14 EBR), Desert Tech MDR, תבור 7 וערד 7. חלק מרובים אלו הוסבו לגרסאות קלעים-צלפים, המאפשרים ירי בבודדת (חצי אוטומטי) בלבד: למשל רובה Mk. 20 SSR, שהוא SCAR-H מוסב, או ערד 7 קלעים-צלפים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Charles Karwan, Military Guns Of The Century, FindArticles, נכתב במקור במגזין Guns Magazine, גליון דצמבר 1999
- ↑ אלדיס, אן (2005). Soft Security Threats & Europe. Routledge. עמ' 83.
- ↑ בישופ, כריס (1998). Guns in Combat. הוצאת Chartwell Books.
- ↑ N.R. Jenzen-Jones, Global Development and Production of Self-loading Service Rifles, Small Arms Survey, ינואר 2017
- ↑ Kay, Bruce (10 June 1977). An Analysis of the Infantry's Need for an Assault Submachine Gun. p. 9.
- ↑ Heckler & Koch :: Product Overview | HK241, www.heckler-koch.com (באנגלית)
רובה קרב41766624Q1194268