ריצ'רד סדון
 | |||||
| סדון ב-1905 | |||||
| לידה |
22 ביוני 1845 אקלסטון, סנט הלנס, מרזיסייד, צפון-מערב אנגליה, הממלכה המאוחדת | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 ביוני 1906 (בגיל 60) בים | ||||
| שם מלא | ריצ'רד ג'ון סדון | ||||
| מדינה |
 ניו זילנד | ||||
| מקום קבורה | פארק הזיכרון של רחוב בולטון, ולינגטון ניו זילנד | ||||
| מפלגה | המפלגה הליברלית של ניו זילנד | ||||
| בת זוג | לואיזה ג'יין ספוטסווד | ||||
| |||||
ריצ'רד ג'ון סדון (באנגלית: Richard John Seddon; 22 ביוני 1845 – 10 ביוני 1906) היה ראש ממשלת ניו זילנד ה-15 וזה שתקופת כהונתו הייתה הארוכה ביותר מבין ראשי הממשלה של ניו זילנד. יש הרואים בו כאחד מהפוליטיקאים המובילים של ניו זילנד. הוא מכונה לעיתים בלעג "המלך דיק" (King Dick), בשל סגנונו האוטוריטרי. סדון שלט בממשלת הליברלים במשך 13 שנה והגיע להישגים חברתיים וכלכליים רבים. סדון היה זה שהנהיג את התואר "ראש הממשלה" (Prime Minister), במקום התואר Premier, החל משנת 1901, כאשר החליטה ניו זילנד לא להיות חלק מאיחוד אוסטרליה.[1]
ראשית חייו
ריצ'רד סדון נולד באקלסטון שבסנט הלנס, מחוז מרזיסייד, צפון-מערב אנגליה. אביו, תומאס סדון, היה מנהל בית ספר, ואמו, ג'יין לינזי, הייתה מורה. הם נישאו ב-1842 והביאו לעולם שמונה ילדים, מתוכם חמישה הגיעו לגיל בגרות.
למרות הרקע המשפחתי שלו, לא היה סדון תלמיד מזהיר, והוא תואר כפרוע. למרות ניסיונם של הוריו להקנות לו חינוך קלאסי, הוא גילה עניין בהנדסה, אך הוא סיים את לימודיו בגיל 12. לאחר שעבד בחווה של סבו במשך שנתיים, הוא הפך להיות שוליה בבית יציקה בסנט הלנס. מאוחר יותר הוא עבר לעבוד בבית יציקה בליברפול, שם הוא קיבל תעודה מקצועית בהנדסת מכונות.
ב-15 ביוני 1862, בהיותו בן 16, החליט סדון להגר לאוסטרליה והוא הפליג על סיפונה של האונייה גרייט בריטיין. לימים הוא הסביר את ההיגיון מאחורי החלטתו: "אי השקט סחף אותי לראות ארצות רחבות ידיים. עבודתי הייתה מעיקה, חשתי מוגבל". הוא נכנס לעבוד בסדנאות הרכבת במלבורן. בעקבות הבהלה לזהב הוא עבר לבנדיגו, שם הוא בילה זמן מה בכרייה, אך לא נחל הצלחה מרובה. ב-1865 או 1866 הוא התארס ללואיזה ג'יין ספוטסווד, אך משפחתה לא התירה להם להינשא עד שסדון ישיג ביטחון כלכלי.
ב-1866 עבר סדון לחוף המערבי של האי הדרומי של ניו זילנד. בתחילה הוא עבד בשדות הזהב של וואימה. מקובל לחשוב שהוא הצליח שם, והוא שב לזמן קצר למלבורן כדי לשאת את לואיזה לאישה. הוא פתח חנות ולאחר מכן הרחיב את עסקיו שכללו מכירת אלכוהול והוא היה לבעל פאב. אחריו הגיעו לחוף המערבי אחותו הגדולה פיבי, אחיו הצעירים אדוארד וג'ים ואחותו הצעירה מרי.
פוליטיקה מקומית
ראשית מעורבותו של סדון בפוליטיקה הייתה במגוון של גופים מקומיים. ב-1874 הוא נבחר כחבר במועצת מחוז ווסטלנד. עם ביטולם של המחוזות בניו זילנד ב-1876, הוא איבד את מושבו. בהדרגה, נעשה סדון ידוע לכל אורך החוף המערבי כפעיל לזכויותיהם של הכורים והיה מדי פעם ליועץ בנושאים פוליטיים שונים.
ב-1877 נבחר סדון להיות ראש העיר הראשון של קומארה, שהייתה עיירה חשובה באזור כריית הזהב. שנה קודם לכן הוא השיג חלקת אדמה בקומארה ולאחר מכן הוא העביר לשם את בית העסק שלו. למרות בעיות פיננסיות תדירות, (ב-1878 הוא הגיש בקשה לפשיטת רגל), הקריירה הפוליטית שלו שגשגה.
קריירה פרלמנטרית
סדון ניסה לראשונה להיבחר כחבר הפרלנט של ניו זילנד בבחירות הכלליות של 1876 מטעם מחוז הבחירה של הוקיטיקה. בהתמודדות על שני המושבים מטעם מחוז הבחירה, הוא הגיע רביעי מתוך חמישה מתמודדים.[2] בבחירות של 1879 הוא ניסה את מזלו שוב ונבחר. הוא כיהן כחבר פרלמנט עד למותו.
כחבר פרלמנט התקרב סדון לג'ורג' גריי, המושל לשעבר שכעת היה ראש הממשלה. סדון טען לימים שהוא היה מקורב במיוחד לגריי, למרות שכמה היסטוריונים מאמינים שהצהרה זו נבעה מסיבות פוליטיות. בתחילה הושם סדון ללעג על ידי חברי פרלמנט רבים, שלגלגו על מבטאו הפרובינציאלי ועל חוסר השכלתו הפורמלית. אף על פי כן הוא הוכיח את עצמו כחבר פרלמנט פעיל. פעילותו הפוליטית התמקדה בנושאים שנגעו למחוז הבחירה שלו בחוף המערבי. הוא התמחה בטיפול בנושאי הכרייה, הפך לבר סמכא בנושא וישב בראש ועדה לנושאי שדות הזהב ב-1887 וב-1888.
הוא הצהיר באופן אגרסיבי על פילוסופיה אנטי-אליטיסטית עממית בנאומים רבים שנשא. "זהו מאבקם של העשירים נגד העניים, של האמידים ובעלי הקרקעות כנגד מעמדות הביניים ומעמדות העובדים", הוא הסביר.
המפלגה הליברלית
סדון הצטרף למפלגה הליברלית של ניו זילנד בהנהגתו של ג'ון באלנס בעקבות הבחירות הכלליות של דצמבר 1890. מצע המפלגה כלל רפורמות בתחום הקרקעות ובתחום יחסי העבודה. להצלחתם גרמה ביטולה של שיטת ההצבעה שאפשרה לבעלי הקרקעות להצביע בכל אחד ממחוזות הבחירה בהם היו קרקעות בבעלותם.
לתפקידו הראשון כשר בממשלה נכנס סדון לאחר שהליברלים עלו לשלטון בינואר 1891. הוא מונה להיות שר העבודות הציבוריות, המכרות, ההגנה והימייה. הוא קידם מערכת של חוזים לשיתוף פעולה לסלילת כבישים ולמיזמי עבודות ציבוריות אחרים.
שלא כמו באלנס, שהאמין בליברליזם קלאסי, סדון לא חש עצמו מחויב לשום אידאולוגיה. תחת זאת הוא ראה את הליברלים כאלה שאמורים לתמוך באדם הפשוט כנגד אינטרסים מסחריים גדולים וכנגד בעלי הקרקעות העיקריים. הטענה החזקה שלו למען מה שהוא ראה כאינטרסים של הניו זילנדי הפשוט, הקנתה לו אהדה ציבורית לא מעטה. ההתקפות של האופוזיציה כלפיו, שבאופן כללי התמקדו בהיעדר ההשכלה שלו וחוסר התחכום שלו (אחד ממתנגדיו אמר שהוא רק "מתורבת למחצה"), רק חיזקו את שמו הטוב כאויבם של השכבות האליטיסיטיות.
עד מהרה רכש סדון אהדה ציבורית בכל רחבי הארץ. כמה מעמיתיו, בכל אופן, לא היו מאושרים מכך, והאשימו אותו בגישה פופוליסטית שבאה על חשבון העקרונות ובהיותו אנטי-אינטלקטואל. לג'ון באלנס, שכעת כיהן כראש הממשלה, הייתה מחויבות עמוקה למטרות הליברליות כמו מתן זכות בחירה לנשים ולזכויות המאורים, מטרות שסדון לא תמיד גילה התלהבות כלפיהן. יחד עם זאת, רבים במפלגה הליברלית האמינו שהפופולריות של סדון היא נכס חשוב למפלגה וסדון קיבץ סביבו קהל משמעותי של אוהדים.
ראש ממשלת ניו זילנד
ב-1892 נפל באלנס למשכב וסדון כיהן כמנהיג בפועל של סיעת הליברלים בפרלמנט. לאחר מותו של באלנס באפריל 1893, ביקש המושל דייוויד בויל מסדון להרכיב ממשלה חדשה. למרות סירובם של ויליאם פמבר ריבס ושל תומאס מקנזי לקבל את מנהיגותו, עלה בידו של סדון להבטיח את תמיכתם של עמיתיו מהמפלגה הליברלית בו כמועמד של פשרה, מתוך הבנה שהמפלגה תיתן בו את אמונה לאחר שהפרלמנט יתכנס מחדש. המתמודד הרציני ביותר מול סדון היה רוברט סטאוט, שכיהן כבר בשתי תקופות כהונה כראש הממשלה. כמו באלנס, הייתה לסטאוט אמונה חזקה בעקרונות הליברליים הקלאסיים. באלנס עצמו העדיף את סטאוט כיורשו, אך הוא מת לפני שהצליח להבטיח את הגשמת שאיפתו זו. בעת מותו של באלנס לא היה סטאוט חבר הפרלמנט והוא נבחר מחדש רק בבחירות ביניים ביוני 1893.
למרות הבטחתו של סדון, לא התקיימה הצבעה על תפקיד מנהיג המפלגה ולפיכך גם לא לתפקיד ראש הממשלה. על ידי כך שהוא שכנע את חבריו למפלגה שהתמודדות על תפקיד המנהיג רק תפצל את המפלגה, הצליח סדון להבטיח אחיזה בטוחה שלו בתפקיד המנהיג. סטאוט המשיך להיות אחד ממבקריו הראשיים של סדון והוביל את המערכה למתן זכות בחירה לנשים למרות התנגדותו של סדון. בסופו של דבר עזב סטאוט את המפלגה ב-1896 ונותר בפרלמנט כעצמאי עד ל-1898. בכל אופן, ב-1899 המליץ סדון בפני המושל הכללי למנות את סטאוט כנשיא בית המשפט העליון של ניו זילנד.
זכות הבחירה לנשים
ג'ון באלנס, מייסדה של המפלגה הליברלית, היה תומך נלהב במתן זכות הבחירה לנשים והכריז על אמונתו ב"שוויון מוחלט בין המינים".[3] בתקופה ההיא מתן זכות הבחירה לנשים היה קשור קשר הדוק לתנועה שחתרה להנהגתו של איסור על צריכת משקאות חריפים. כבעל פאב לשעבר, וכמי שראה עצמו כמיצגו של האדם הפשוט, התנגד סדון בתחילה למתן זכות הצבעה לנשים. ביולי 1893, חודשיים לאחר בחירתו כראש הממשלה, הוגשה העתירה השנייה מתוך השתיים העיקריות שהוגשו לפרלמנט באותה שנה למתן זכות בחירה לנשים.[4]
מצב זה גרם לוויכוח גדול במפלגה הליברלית. ג'ון הול, ראש הממשלה לשעבר, הגיש הצעת חוק למתן זכות בחירה לנשים. מתנגדיו של סדון במפלגה, בהנהגתו של סטאוט (שהיה גם תומך באיסור על המשקאות החריפים), הצליחו לגיס מספיק תמיכה להעברת החוק למרות התנגדותו של סדון. כאשר הבין סדון שלא ניתן למנוע את העברת החוק, הוא שינה את עמדתו, מתוך טענה שהוא מקבל את רצון הציבור. במציאות, הוא נקט בצעדים להבטיח שהמועצה המחוקקת (הבית העליון של הפרלמנט שהיה קיים אז), תדחה את הצעת החוק, כפי שקרה כבר קודם לכן. טקטיקה זו של סדון נראתה על ידי רבים כמעשה ערמומי ושניים מחברי המועצה המחוקקת, למרות התנגדותם למתן זכות בחירה לנשים, הצביעו במחאה בעד החוק. בספטמבר קיבל החוק הסכמה מלכותית. יחד עם זאת, בבחירות הכלליות שהתקיימו באותה שנה הצליחה המפלגה הליברלית בהנהגתו של סדון להגדיל את הרוב שלה בפרלמנט.
רישוי האלכוהול
הוויכוח על מתן זכות הבחירה לנשים חשף מחלוקות עמוקות במפלגה הליברלית בין הליברלים הדוגמטיים יותר, שבמובן הרחב הונהגו על ידי סטאוט, לבין הליברלים ה"פופולריים" בהנהגת סדון. מחלוקת זו התחדשה שוב בעת הדיון על מתן רישיונות למכירת משקאות חריפים. ב-1893 העביר סדון חוק רדיקלי לרישוי מכירת משקאות, שעל פיו ההחלטה במחוזות הבחירה השונים על המשך הרישוי, צמצומו או ביטולו תתקבל בהצבעה של הציבור, במקביל לבחירות הכלליות, אחת לשלוש שנים.[5]
קצבאות הזקנה
אחד מצעדי המדיניות שבזכותם זכור סדון, היה חוק קצבאות הזיקנה של 1898, שבמסגרתו נוצר הבסיס למדינת הרווחה שהונהגה על ידי מייקל ג'וזף סאבג' ושל מפלגת הלייבור של ניו זילנד בשנות השלושים. סדון הטיל את כובד משקלו להצלחת התוכנית, למרות התנגדות משמעותית שהובעה כלפיה. הצלחתו נחשבה למקרה מבחן לכוחו הפוליטי ולהשפעתו.
מדיניות חוץ
בתחום מדיניות החוץ, היה סדון תומך בולט בחוזקה של האימפריה הבריטית. לאחר שהוא השתתף ב-1897 בוועידה הקולוניאלית בלונדון, הוא נודע כ"אחד מעמודי התווך של האימפריאליזם הבריטי" והוא היה מהתומכים העיקריים של מלחמת הבורים ושל ההעדפות הסחר בין המושבות הבריטיות. הוא גם ייזכר בשל תמיכתו בהפיכתה של ניו זילנד לשחקנית ראשית במרחב האוקיינוס השקט כ"בריטניה של הדרום". תוכניותיו של סדון התמקדו בעיקר בהקמתו של דומיניון ניו זילנדי בפיג'י ובסמואה, אך בסופו של דבר, רק איי קוק הוכפפו לשליטתה של ניו זילנד בעת תקופת כהונתו כראש הממשלה (בהמשך הועברה סמואה לשלטון ניו זילנדי, אך לא פיג'י).
סגנון מנהיגותו
סדון היה ראש ממשלה דומיננטי והטיל את סמכותו במרץ רב. בנקודת זמן מסוימת, הוא אף ציין ש"כל מה שנחוץ לנו זה נשיא", ושניתן לבטל את הממשלה. מתנגדיו במפלגה הליברלית ובאופוזיציה האשימו אותו בהיותו אוטוקרט. בנקודת זמן זו הוצמד לו לראשונה הכינוי "המלך דיק" (King Dick).
סדון שמר לעצמו רבים מתיקי הממשלה, כולל שר האוצר, שר העבודה, שר החינוך, שר ההגנה, השר לענייני הילידים ושר ההגירה. הוא גם הואשם בהעדפת מקורבים. ידידיו ובעלי בריתו, במיוחד אלה שהגיעו כמוהו מהחוף המערבי, זכו לקבל מגוון של תפקידים פוליטיים, בעוד שאויביו בתוככי המפלגה הליברלית, הודרו לעיתים קרובות מקבלת תפקידים חשובים. רבים מאלה שמונו על ידי סדון לא היו מוכשרים לתפקידם, סדון העריך נאמנות על פני מיומנות. על פי אחד הדיווחים, דיווח מפוקפק ככל הנראה, הוא מינה את אחד מבעלי בריתו לתפקיד בכיר למרות שהאיש היה אנאלפבית. הוא גם הואשם בנפוטיזם. ב-1905 נטען שאחד מבניו קיבל תשלום בלתי חוקי, האשמה שהוכחה כהאשמת שווא.
אותות כבוד
ב-1868 היה סדון לחבר בבונים החופשיים. ב-1898, כאשר היה ראש הממשלה, הוא נבחר להיות הנשיא הגדול של ניו זילנד ושירת בתפקיד במשך שנתיים.[6][7] סדון נכח בחגיגות יובל היהלום של המלכה ויקטוריה ב-1897 שבמסגרתן הוענקה לו מדליית יובל היהלום[8] והוא מונה להיות חבר במועצה המלכותית. ב-1902 הוא נכח בהכתרתו של אדוארד השביעי וקיבל אז את מדליית ההכתרה. בשתי הזדמנויות הוא סירב לקבל תואר אבירות, מתוך רצון להמשיך ולהחזיק בתדמית של איש העם.[9]
מותו
סדון כיהן כראש הממשלה במשך 13 שנים, אך בהדרגה נשמעו יותר ויותר קולות שקראו לפרישתו. כמה ניסיונות להחליפו בג'וזף וורד נחלו כישלון.
ביוני 1906, בדרכו חזרה ממסע באוסטרליה על סיפונה של הספינה Oswestry Grange, לקה ריצ'רד סדון בהתקף לב ומת באופן פתאומי. החדשות על מותו עורו מספר רב של הבעות צער פומביות, שכללו הצגת סרטים שחורים על חנויות ראווה של חנויות ועל אנדרטאות ציבוריות. סדון נקבר בפארק הזיכרון של רחוב בולטון בולינגטון ועל קברו הוקם עמוד גבוה שבראשו ניצב פסל בדמותו.
קישורים חיצוניים
- The Life and Work of Richard John Seddon by James Drummond, Whitcombe and Tombs Limited, 1907. Book-length biography, digitised by the New Zealand Electronic Text Centre.
- Hamer, David A. (2014). Seddon, Richard John (1845–1906). Wellington: Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand.
הערות שוליים
- ^ "Prime Minister: The Title "Premier"". An Encyclopaedia of New Zealand. 1966. Retrieved 5 January 2015.
- ^ "Declaration of the Poll". West Coast Times (3219). 19 January 1876. p. 2. Retrieved 20 February 2015.
- ^ "Story: Ballance, John". Te Ara: The Encyclopedia of New Zealand. 4 June 2013. Retrieved 7 January 2015.
- ^ "Women and the vote Page 7 – About the suffrage petition". Retrieved 8 January 2015.
- ^ "PROHIBITION - The Act of 1893". An Encyclopaedia of New Zealand. 1966. Retrieved 8 January 2015.
- ^ Burdon, Randal Mathews (1966). "Seddon, Richard John". In McLintock, A.H. An Encyclopaedia of New Zealand. Retrieved 21 February 2015.
- ^ "Richard Seddon, Grand Master". Te Ara – the Encyclopedia of New Zealand. Ministry for Culture and Heritage. 16 November 2012. Retrieved 21 February 2015.
- ^ 1912 "Object: Queen Victoria Diamond Jubilee Medal, 1897". Museum of New Zealand Te Papa Tongarewa.
- ^ Gavin McLean (21 August 2014). "Richard Seddon - Biography". nzhistory.net.nz. Retrieved 5 February 2015.
| ראשי ממשלת ניו זילנד | ||
|---|---|---|
|
