רפובליקת סודאן (1956–1969)
| |||
.svg) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | ח'רטום | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| עצמאות | 1 בינואר 1956 | ||
| פירוק | |||
| הפיכה צבאית | 25 במאי 1969 | ||
| ישות קודמת |
 סודאן האנגלו-מצרית  רפובליקת מצרים | ||
| ישות יורשת |
 הרפובליקה הדמוקרטית של סודאן | ||
| שטח בעבר | 2,505,813 קמ"ר (נכון ל־1956) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 10,262,536 (נכון ל־1956) | ||
.svg)
.svg)
רפובליקת סודאן הוקמה כמדינה ריבונית עצמאית ב-1 בינואר 1956, לאחר סיום השלטון המשותף הבריטי-מצרי, והתקיימה עד ההפיכה הצבאית במאי 1969.
היסטוריה
בשנת 1943 ייסד אסמאעיל אל-אזהרי את המפלגה הפוליטית הראשונה בסודאן, מפלגת אל-איחווה ("האחים", الإخوة) שאחד מבסיסי הכוח החשובים שלה היה הסיעה הסופית. אל-אזהרי פעל נגד כל שיתוף פעולה עם הבריטים, ולפיכך קרא להחרמת הבחירות שערכו הבריטים במדינה למועצה מחוקקת מקומית ב-1948. בעקבות צעד זה נעצר על ידי השלטונות. נכונותו ושאיפתו של אל-אזהרי לאיחוד עם מצריים זכו לתמיכה אוהדת מן הצד המצרי ושלטון המלך פארוק עשה ככל יכלתו למיזוג בין שתי הארצות, תוך בלימת השאיפות הסודאניות לעצמאות.
מהפכת הקצינים החופשיים במצרים, ביולי 1952, שהעלתה לשלטון שם את מוחמד נגיב ולאחר מכן את גמאל עבד אל נאצר, שינתה את הנכונות המצרית לאיחוד, והפנתה את כובד משקלה דווקא לתמיכה בעצמאות סודאנית נפרדת.
בפברואר 1953 נחתם הסכם בין שלטונות מצריים, בריטניה ונציגים סודאנים, ליצור תוך שלוש שנים שלטון עצמי סודאני במסגרת קונפדרטיבית עם מצרים, ולקיים בחירות על מנת לקבוע את אופי המשטר במדינה. על אף מאסרו, ועל אף שמפלגתו נקרעה בחילוקי דעות פנימיים, הצליח אל-אזהרי לשוב לעמדת הנהגה מובילה. הוא ייסד את מפלגת האיחוד הדמוקרטי (الحزب الإتحادي الديموقراطي, אל חזב אל-איתיחאדי אל-דמוקראטי), שחרתה על דגלה התנגדות שלטון הבריטי וזיקה חד-משמעית למצרים. בבחירות למועצה המחוקקת שהתקיימו בנובמבר 1953 זכתה המפלגה לרוב של 51 מושבים מתוך 97. ב-1954 היה אל-אזהרי לראש ממשלת סודאן.
עד מהרה התברר שהעם הסודאני, על אף תמיכתו במפלגתו של אל-אזהרי, לא היה מעוניין באמת באיחוד עם מצרים. במעשה בולט של מנהיגות מאחדת, הסכים אל-אזהרי לשתף פעולה עם המפלגה היריבה, חזב אל-אומה (حزب الأمة; מפלגת הלאום) ולהצהיר את הצהרת העצמאות של סודאן ב-1 בינואר 1956, שיצרה אותה כמדינת לאום נפרדת. מאידך, הוויתור על בסיסה האידאולוגי של מפלגתו גרם להחלשתה בציבור ולצמצום בסיס הכוח שלה. בפברואר גיבש אל-אזהרי "ממשלת מומחים" שהתבססה על פקידים-טכנוקרטים. מפלגתו התפצלה, כאשר תומכיו שהשתייכו לסיעה הסופית הקימו את המפלגה העממית-דמוקרטית.
ממשלתו לא הצליחה לגבש חוקה ולא מנגנון משטר יציב, עקב רצונה של שותפתו-יריבתו לשלטון, מפלגת הלאום, במשטר נשיאותי ותמיכתו של אל-אזהרי במשטר פרלמנטרי. לפיכך הוחלט שלא להחליט, ולהמשיך לבסס את מוסדות המדינה על בסיס של הסכמות מקומיות. בעיה נוספת נבעה מהכללת דרום סודאן בגבולות המדינה. אוכלוסיית החבל לא ראתה עצמה חלק מהאומה הסודאנית הערבית-מוסלמית והשליטה עליה החלה להתבסס על כפיה בכוח דבר שהוביל למלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה. ביוני 1956 נכשל אל-אזהרי בהצבעת אי-אמון וממשלתו הראשונה נפלה, ובמקומו עלה לשלטון עבדאללה חליל.
ב-17 בנובמבר 1958 ביצע חליל הפיכה צבאית, והעביר את השליטה לידי הגנרלים אבראהים עבוד ואחמד עבד אל-והאב. בשלטון החדש היו כל ההחלטות הפוליטיות בידי הצבא ללא שליטה של הכוחות האזרחיים במדינה. המשטר נהנה במהלך שנתו הראשונה משיווק מוצלח של יבול הכותנה. עבוד הרוויח גם מיישוב מחלוקת מי הנילוס עם מצרים ושיפור היחסים בין שתי המדינות. תחת המשטר הצבאי, השפעתם של האנסאר והחטמיה פחתה. המנהיג הדתי החזק ביותר, עבד אר רחמן אל מהדי, נפטר בתחילת 1959. בנו ומחליפו, הזקן סאדיק אל מהדי, לא הצליח ליהנות מהכבוד שהעניק לאביו. כאשר סאדיק נפטר שנתיים לאחר מכן, התחלקה מנהיגות הדת והפוליטיקה של אנסאר בין אחיו, אימאם אל חדי אל מהדי, ובנו, סאדיק אל מהדי הצעיר יותר.
בשנת 1964 הושב השלטון הדמוקרטי על כנו ואל-אזהרי שב להוביל מפלגה פוליטית. במרץ 1965 התמנה לנשיא המדינה, בתפקיד זה ביקש להשליט על המדינה את חוקי השריעה האסלאמים, כך שחוק האסלאם יגבר תמיד על החוק האזרחי. כן הוציא מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית. מ-29 באוגוסט עד 1 בספטמבר 1967 אירחה סודאן את ועידת ח'רטום שגיבשה את מדיניות מדינות ערב כלפי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים (לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, לא לשלום עם ישראל). במאי 1969 תפס ג'עפר נומיירי את השלטון בהפיכה צבאית.
