פארוק, מלך מצרים
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סגנון.
| |
 | |||||
| שגיאת לואה ביחידה יחידה:Wikidata בשורה 335: attempt to index field 'wikibase' (a nil value). | |||||
| לידה |
11 בפברואר 1920 קהיר, סולטנות מצרים .svg){kind=small} | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
3 במרץ 1965 (בגיל 45) רומא, איטליה  | ||||
| מדינה | מצרים | ||||
| בת זוג | אירמה קאפצ'ה מינוטולו | ||||
| שושלת מוחמד עלי | |||||
|
| |||||
| |||||
המלך פארוק הראשון (11 בפברואר 1920 - 18 במרץ 1965) היה מלך מצרים שירש את אביו, פואד הראשון, ב-1936. הוא הודח מכסאו ביולי 1952 במהפכת הקצינים החופשיים.
תקופת כהונתו
תוארו המלא היה "פארוק הראשון, מלך מצרים וסודאן, ריבון נוביה, כורדופאן ודרפור, בברכת האלוהים". בהכתרתו נשא המלך בן ה-16 נאום לאומתו בשידור רדיו. זו הייתה הפעם הראשונה שמלך מצרי דיבר ישירות אל העם. אביו, פואד הראשון, לא דיבר ערבית כהלכתה וסמך על נציגים שיתרגמו את רצונותיו לאזרחי מצרים.
בעת מלחמת העולם השנייה הושמעו ביקורות רבות עליו ועל סגנון חייו הבזבזני. החלטתו להשאיר את אורות ארמונו דולקים, כאשר העיר הייתה חשוכה עקב הפצצות איטלקיות, פגעה ברבים מנתיניו. משרתיו היו בחלקם איטלקיים, אך פארוק סירב להחזיקם בהסגר או לשלחם חזרה לאיטליה.
כוחות הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה גילו שמתוך ארמונו של פארוק מופעל משדר רדיו דרכו הועבר מידע לכוחות מדינות הציר. מאחר שלבריטים היה אינטרס לשמר על יחסים טובים עם המלך, לא היה ניתן להתעמת עמו בנושא מבלי שהיו לכך הוכחות חותכות. על מנת לאתר את המשדר מבלי לעורר את חשדם של המלך ואנשי המשמר שלו, הופיע הקוסם ג'ספר מסקליין, ששירת בקהיר, בהופעה מלכותית בפני המלך, במהלכה ביצעו סוכני ה-MI6 את החיפושים מתחת לאפם של השומרים. המלך, שאהב תשומת לב, נתן לקהל להמתין 35 דקות לפני שנכנס בהפגנתיות ונתן להופעה להתחיל. בסופו של דבר, המשדר נמצא בחדר הדפוס, אך אין הוכחה ממשית לכך שהמלך ידע אודות המכשיר.
במהלך מלחמת העולם השנייה נחשב פארוק לתומך של מדינות הציר ובריטניה ששלטה בפועל במצרים שיתפה פעולה עם ראש ממשלתו, נחאס פחה.
בקרב יד מרדכי במלחמת העצמאות (מאי 1948), כבש הצבא המצרי את הקיבוץ ופארוק מצא לנכון להגיע אליו ולהצטלם בו.[1]
בשנים 1951–1952, בעת שהחל הסכסוך בין מצרים ובריטניה על השליטה בתעלת סואץ, הוביל ראש הממשלה נחאס פחה קו אנטי-בריטי, בעוד פארוק הוביל קו של השלמה עם בריטים[2]. שחיתותו של המלך ותבוסתה של מצרים במלחמה עם ישראל, הובילו להפיכה צבאית ב-23 ביולי 1952, בהנהגתו של גמאל עבד אל נאצר, אשר הכריחה את פארוק לוותר על כתר המלוכה והגלתה אותו לאיטליה, שם חי את שארית חייו. מיד לאחר התפטרותו ירש בנו התינוק את כיסאו והוכרז כמלך פואד השני, אך למעשה בוטלה המלוכה כליל. ב-1953 היא בוטלה באופן רשמי, ובמצרים הוכרזה רפובליקה.
משפחתו
אימו של פארוק, נאזלי סאבּרי, נישאה לאביו ב-1919 בנישואים שניים, ולאחר מותו נישאה למי שהיה חונכו ויועצו של פארוק, אחמד חסנין. אחרי מותו של חסנין בתאונת דרכים ב-1946 עקרה לארצות הברית, ושם חיה עד מותה ב-1978. אחותו, פאוזיה, הייתה מלכת איראן לזמן קצר. אחות נוספת, פתחיה, נישאה לאחד משומרי ראשו, ריאד ראלי. פארוק התנגד לנישואין הללו, בין השאר, משום שריאד היה נוצרי קופטי. הזוג עבר להתגורר בארצות הברית. פארוק אסר עליהם לחזור. בשנת 1976 נרצחה פתחיה על ידי ריאד, בעת שהיו כבר גרושים.
חיים אישיים
המלך הצעיר היה מאוהב בסגנון החיים המלכותי. אף שגם לפני הכתרתו היו לו אלפי דונמים של אדמה, עשרות ארמונות ומאות כלי רכב, הוא לא היה מאושר עם עושרו. בשלב מאוחר יותר בכהונתו, אף נסע לאירופה פעמים רבות למסעי קניות. הוא היה אספן ידוע ובכלל אוספיו היה גם אוסף מטבעות שנמכר לאחר מותו. בכללם היו 2 מטבעות 5 סנטים של ארצות הברית משנת 1913 מתוך 5 שהוטבעו מאותו סוג. לפני שנים אחדות הוערך אחד מה 5 במחיר 3.6 מיליון דולר. מטבע אחר שלו, 20 דולר "דאבל איגל" (העייט הכפול) מארצות הברית משנת 1933, נמכר בארצות הברית במחיר 7,590,020 דולר, והיה בשנת 2002 למטבע היקר ביותר שנמכר עד אז בכל העולם. מטבע רביעי שלו שנזכר ברשימה של סוחר אמריקני היה רופיה אינדונסית עשויה מכסף וכתובה בכתב ג'אווי משנת 1798. מצרים מלאה בימיו מטבעות כסף וזהב שככל מטבע מלכותי נשאו את דיוקנו. הוא הזכיר את נשואיו על מטבע זהב בעריך חריג של 500 קרוש בעל ערך קטלוגי ניכר.
כשגדל, החל המלך לגנוב חפצים ופריטים אמנותיים מביקוריו בחו"ל, ביניהם חרב טקסית מאיראן ושעון כיס מוינסטון צ'רצ'יל. גם אנשים פשוטים היו קורבנותיו של המלך הקלפטומן. בגלל גנבותיו, סגנון חייו הפזרני ומשטרו המושחת, קיבל את התואר "הגנב של קהיר".
פארוק המשיך לחיות חיים פזרניים ובזבזניים, והתמיד במנהגו האובססיבי של גנבת סחורות ודברי ערך. חלק מסגנון חיים זה הייתה כמות האוכל שאכל, שכבר הפכה אותו לשמן מאוד בצורה מסוכנת, כשהוא שוקל כ-135 ק"ג. קרוב משפחתו תיאר אותו כ"בטן עם ראש". הוא נפטר ברומא, איטליה ב-3 במרץ 1965. הוא התמוטט ומת בשולחן האוכל, לאחר ארוחת ערב כבדה במיוחד. אחרי מותו ועם ביטול המלוכה, מכר משטרו של נאצר בכסף רב את אוספיו של המלך ואת האוצרות שצבר וגנב.
המלך התחתן שלוש פעמים. אשתו הראשונה הייתה סאפינאז זולפיקאר (1921–1988), בתו של שופט רם מעלה ומי שהיה שגריר מצרים באיראן (אנ'); הם נישאו ב-1938 והתגרשו ב-1948 אחרי שהביאו לעולם שלושה ילדים. אשתו השנייה הייתה פשוטת עם, נרימאן סאדק (1934–2005); הם נישאו ב-1951 והתגרשו ב-1954, וממנה נולד לו גם מי שירש את כסאו לזמן קצר, אחמד פואד.
ב-2005, הכריזה בריאיון לעיתון בת לווייתו האחרונה של המלך, זמרת אופרה מנאפולי, אירמה קאפצ'ה מינוטולו ׁׁׂ ׁׁ(Irma Capece Minutolo) כי נישאה לו בשנת 1951, בהיותה בת 16. בעיתון אחר דיווחה מינוטולו כי בשנת מותו של המלך, 1965, הייתה נשואה לו מזה שמונה שנים, ומשמעות הדבר שנישאו בשנת 1957, בעת ששהה בגלות.
קישורים חיצוניים
- Farouk of Egypt Biography - Biography Base (באנגלית)
- ויליאם אטווד, מלך הבעיות של מצרים, כתבה ב"לייף", 10.4.1950 (באנגלית)
- עדה לוצ'אני, רק "מלכות השוקולד" נותרה לפארוק, מעריב, 15 בינואר 1965
- פארוק, מלך מצרים, באתר "Find a Grave" (באנגלית) המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.
- פארוק, מלך מצרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, עמ' 445.
- ^ המפנה המדיני במצרים, דבר, 10 בפברואר 1952
| שליטי מצרים המודרנית | ||
|---|---|---|
| שושלת מוחמד עלי | מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953) | 
|
| נשיאי מצרים המודרנית | מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך) | |
