שושנה רצ'ינסקה
| לידה |
1921 וילנה, פולין |
|---|---|
| פטירה |
2 בינואר 2007 (בגיל 86 בערך) תל אביב, ישראל |
| לאום | ישראלית |
| עיסוק | מתרגמת |
| שפות היצירה | עברית, פולנית |
שושנה רָצ'ינסקה (בפולנית: Szoszana Raczyńska; 1921 – 2 בינואר[1] 2007) הייתה מתרגמת ישראלית ילידת וילנה, ניצולת השואה. תרגמה מעברית לפולנית ומפולנית לעברית, וכן מיידיש לשתי השפות.
ביוגרפיה
שושנה (זוּזָנָה) דֶזֶנט (Dezent) נולדה בשנת 1921 בעיר וילנה שבפולין (לימים בירת ליטא) בבית יהודי מסורתי ציוני, הצעירה משני ילדיהם של חנה (לבית שבליסקי),[2] ילידת פרינאי, וניסן דזנט,[3] יליד העיירה יאנובה. שני הוריה היו מורים לעברית בעיר. אביה למד בחדר ובישיבה, הוסמך לרבנות, ולאחר שרכש השכלה כללית ועברית כתלמיד אקסטרני התמסר לחינוך. בתקופת הכיבוש הגרמני והגירושים במלחמת העולם הראשונה נדדו הוריה ואחיה הבכור לעיר וילנה, שם מצאו את מקומם בקרב המחנכים היהודים המתקדמים. אביה לימד בסניפי בית הספר התורני "תורת אמת", ואמה, שרכשה השכלה פדגוגית כגננת, פתחה גן ילדים עברי, ובהמשך לימדה עברית בכיתות הנמוכות בגימנסיות. ביתם היה בית-ועד לחכמי וילנה ומוריה. בימי המשבר בפולין בשלהי שנות ה-20, כשמורים מכל הזרמים היגרו מהמדינה, לא רצו בני המשפחה להחליף גולה אחת באחרת והעדיפו להמתין שיוּתר להם לעלות לארץ ישראל.[4] ציוניתה של המשפחה התבטאה בעיקר בנושא השפה העברית. אחיה הבכור, דוד דזנט, היה בתנועת "השומר הצעיר" (יחד עם אבא קובנר). לאחר שהחל ב-1933 ללמוד באוניברסיטת וילנה ונתקל בגילויי אנטישמיות שחדרה לכתליה, עלה לארץ ישראל ב-1934 עם סרטיפיקט שקיבל בזכות הירשמו ללימודים בטכניון. רצ'ינסקה למדה בגימנסיה העברית בעירה.
עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ביולי 1941 נחטף אביה באחת האקציות ומצא את מותו כמו עשרות אלפים מיהודי העיר. עם כינון גטו וילנה בספטמבר, נכלאה בו רצ'ינסקה עם אמה. היא עבדה בקבוצת צעירים שהייתה יוצאת מדי יום לעבודה מחוץ לגטו. האקציות בגטו נמשכו, ויום אחד שבה לביתה וגילתה שאמה נעלמה. בעקבות זאת עזבה את הגטו בעזרת פולנים שהשיגו לה תעודות מזויפות והעבירו אותה לכפר סמוך לווילנה. היא הסתתרה אצל ראש הכפר איוואניץ, שם עבדה כעוזרת בית ומשק. בסוף 1942 הכירה את סטפן רצ'ינסקי (Stefan Raczyński), איכר בן 21 שהתגורר עם משפחתו בכפר וֶגֶלינה הסמוך לנֶמֶנצ'ין, במחוז וילנה, שם היה להם משק חקלאי גדול. לאחר הטבח של יהודי נמצ'ין בספטמבר 1941 החלו להגיע למשק ניצולים יהודים, והם זכו לעזרתם של בני המשפחה, שבמשך שלוש שנים סיפקו לעשרות פליטים יהודים מזון ומקומות מסתור זמניים, תוך סיכון חייהם. בשל כך זכה ביתם לכינוי "בית אברהם אבינו"; השכנים הנוצרים קראו לבית: "הגטו היהודי". אמו של רצ'ינסקי אף טיפלה במשך תקופה בתינוק יהודי שננטש על מפתן ביתם, עד שאמו באה לבקשו מידה; ואביו של רצ'ינסקי ישב בכלא, אף שוחרר לאחר שלא הצליחו להוכיח את ההאשמות בדבר עזרה ליהודים. הודות לסטפן רצ'ינסקי, הגיעה שושנה אל פולני שהתגורר בכפר סמוך ועבדה בעבודות שונות. לאחר שבשלהי 1943 שרפו פרטיזנים ליטאים את ביתו של האיש, הגיע רצ'ינסקי להצילה ולקח אותה אל דודתו בכפר פָּדוליצה (Padolice). באביב 1944 חשדו בה לאומנים פולנים מקבוצת "זאב הברזל" שהיא יהודייה, והכו אותה נמרצות. רצ'ינסקי שוב הציל אותה, בעזרת כומר מקומי, שהעיד שהיא נוצרייה. כתוצאה מהטראומה היא שכבה ללא הכרה במשך שבוע, ורצ'ינסקי טיפל בה עד לשחרור האזור על ידי הסובייטים ב-22 ביוני 1944.[5]
עם השחרור חזרה לווילנה, ובסיועו של אבא קובנר יצרה קשר עם אחיה שבארץ ישראל. בין שושנה וסטפן נרקמו קשרי אהבה, והם נישאו מיד לאחר השחרור. לזוג נולדו שני ילדים: חנה (שמיר) ואריה.[6] המשפחה התגוררו בליטא הסובייטית, אך הם ביקשו לעבור לפולין כדי שיוכלו לצאת לארץ ישראל. במאי 1958 היגרו לפולין, והתגוררו בעיר גליביצה שבדרום-מערב המדינה. מאמציהם להשיג משלטונות פולין אישורי יציאה הכרוכים בוויתור על אזרחותם הפולנית נשאו פרי לבסוף, ובשנת 1960[7] עלתה המשפחה לארץ ישראל והשתקעה בה, תחילה בגבעת שמואל[6] ובהמשך בבאר יעקב ובתל אביב.
ביוני 1966 הכיר יד ושם בסטפן רצ'ינסקי כחסיד אומות העולם. רצ'ינסקה עצמה הייתה פעילה למען חסידי אומות העולם.
את עבודתה הספרותית החלה אחרי המלחמה, כשבין היתר תרגמה את משלי קרילוב לפולנית.[8] החל באמצע שנות ה-80 פרסמה עשרות תרגומים מעברית לפולנית ומפולנית לעברית, וכן תרגומים אחדים מיידיש לפולנית ולעברית.
סטפן רצ'ינסקי נפטר בשנת 1995, ונקבר בבית העלמין קריית שאול שבתל אביב.
שושנה רצ'ינסקה נפטרה ב-2007, בגיל 86. נקברה גם היא בקריית שאול.[1] הותירה ילדים ונכדים.
קישורים חיצוניים
- שושנה רצ'ינסקה באתר WorldCat Identities
- עדות וידאו של רצינסקי (דזנט) שושנה, פרויקט הווידאו של מכון משואה, 1991/92 (רשומה)
- תצלום של שושנה רצ'ינסקי דזנט בארכיון תמונות יד ושם
- "סטפאן ראצ'ינסקי (פולין)", על סדר היום, 27 (תשס"ד 2003) (משרד החינוך התרבות והספורט – מינהל חברה ונוער): קרן אור באפילה: סיפוריהם הצלה של חסידי אומות העולם החיים בארץ, עמ' 6-7 (מתוך ילקוט מורשת, 1986)
- אברהם תירוש, על חסידי אומות עולם, מעריב, טורים 3–4, 8 בדצמבר 1967
- סטפן רצ'ינסקי, חסידי אומות העולם, באתר יד ושם
- מפרי עטה
- 'חסידי אומות העולם החיים בישראל', משואה כה (ניסן תשנ"ו, אפריל 1997), 211–214
- תרגום
- כזה היית, באתר החופשי של בני קריית חיים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 שושנה רצ'ינסקי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ חנה דזנט בארכיון משואה; חנה דזנט: דף עד שמולא על ידי דוד דזנט, 3 בפברואר 1957, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם; חנה דזנט: דף עד שמולא על ידי שושנה רצ'ינסקי, 27 באפריל 1999, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם.
- ^ ניסן דזנט בארכיון משואה; ניסן דזנט: דף עד שמולא על ידי דוד דזנט, 3 בפברואר 1957, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם; ניסן דזנט: דף עד שמולא על ידי שושנה רצ'ינסקי, 27 באפריל 1999, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם.
- ^ שלמה פרבר, 'ניסן וחנה דזנט', וילנה מכורתי: רשמים מחמש עשרה שנות עבודה פדגוגית, תל אביב: עקד, תשמ"ה 1984, עמ' 18–19. המורה פרבר, שהתיידד עם ניסן דזנט, כתב בזיכרונותיו: "באחד הביקורים ב"תורת אמת" משך את תשומת לבי אחד המורים, גבר גבה-קומה, בעל פנים מאירות ועיניים חומות, אשר בעת ההפסקות היה מוקף קבוצת תלמידים שחיכו למוצא פיו. היה זה ניסן דזנט. לאחר השיעורים הייתי יושב איתו בחדר-המורים ומשוחח על מצב המורה ומקצוע ההוראה. אף־על־ פי שהשתייכתי ל"תרבות" ומר ניסן דזנט לימד בבתי-הספר של "ועד המאוחד", דהיינו, בתי-הספר הדתיים שהיו בפיקוח "המזרחי", מצאנו שפה משותפת. הוא היה טיפוס של מורה עממי מהדור הישן, מסור למקצוע ההוראה, וראה בהוראה מטרת חייו" (שם, עמ' 18).
- ^ על סיועו של רצ'ינסקי, במאגר חסידי אומות העולם באתר יד ושם (באנגלית)
- ^ 6.0 6.1 יצחק נימצוביץ, בזכותם: דמויות מן הפנקס, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשכ"ח, עמ' 128.
- ^ כך על פי כל המקורות למעט הרשומה באתר חברה קדישא ת"א–יפו, שם נכתב כי עלתה ב-1961.
- ^ Kontury 5 (1994), 135; נדפס שוב בתוך: Archiwum emigracji 3 (2000), 303.
