שלזיין (אוניית מערכה, 1906)
 | |
| אוניית הצי הקיסרי הגרמני "שלזיין" לפני מלחמת העולם הראשונה | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה פרה-דרדנוט |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
   |
| סדרה | דויטשלנד |
| ציוני דרך עיקריים | |
| הוזמנה | 11 ביוני 1904 |
| תחילת הבנייה | 19 בנובמבר 1904 |
| הושקה | 28 במאי 1906 |
| תקופת הפעילות | 5 במאי 1908 – 1 ביוני 1916 (8 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי מוקש ב-1945; נגרטה בשנים 1949–1956 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 13,191 טון, מקסימלי: 14,218 טון |
| אורך | 127.6 מטר |
| רוחב | 22.2 מטר |
| שוקע | 7.7 מטר |
| מהירות | 18 קשרים |
| גודל הצוות | 743 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 10,800 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | מנועי קיטור בהספק 17,453 כוחות סוס (13 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| שריון |
חגורת שריון 240 מ"מ צריחי תותחים 280 מ"מ סיפון 40 מ"מ |
| חימוש |
ארבעה תותחי SK L/40 11 אינץ' (280 מ"מ) 14 תותחי SK L/40 6.7 אינץ' (170 מ"מ) 20 תותחי SK L/45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ) |
"שלזיין" (בגרמנית: SMS Schlesien) הייתה אחת מחמש אוניות מערכה פרה-דרדנוט מסדרת דויטשלנד שנבנו עבור הצי הקיסרי הגרמני בין 1904 ל-1906. היא נקראה על שם מחוז שלזיה, הונחה במספנת שיכאו בדנציג ב-19 בנובמבר 1904, הושקה ב-28 במאי 1906 והוכנסה לצי ב-5 במאי 1908. האונייה הייתה חמושה בסוללה של ארבעה תותחי 28 ס"מ (11 אינץ') והגיעה למהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש). האוניות של הסדרה שלה כבר היו מיושנות כשהן נכנסו לשירות, היו נחותות בגודלן, בשריון, בכוח האש ובמהירות מאוניית המערכה החדשה והמהפכנית אה"מ דרדנוט.
לאחר כניסתה לשירות, שלזיין שובצה בשייטת אוניות המערכה הראשונה של צי הים הפתוח, לאחר מכן הועברה לשייטת אוניות המערכה השנייה. היא עסקה בעיקר בהפלגות אימונים ובתמרוני צי בתחילת הקריירה שלה. היא שירתה בצי במהלך השנתיים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה, והשתתפה בקרב יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני 1916, שם הייתה מעורבת לזמן קצר בלחימה. לאחר יוטלנד, הצי הקיסרי העביר את שלזיין לתפקידי שמירה לפני שהוציא אותה לגמרי משירות ב-1917, כשהפכה לספינת אימונים. הסכם ורסאי התיר לצי הגרמני להחזיק שמונה אוניות מערכה מיושנות, כולל שלזיין, להגן על החוף הגרמני. בתחילה היא נשמרה בעתודה, היא עברה מודרניזציה באמצע שנות ה-20 וראתה שירות נרחב עם הרייכסווהר שאורגן מחדש.
שלזיין ראתה לחימה מוגבלת במהלך מלחמת העולם השנייה, והפציצה לזמן קצר את הכוחות הפולניים במהלך הפלישה לפולין בספטמבר 1939. היא ליוותה את המקשות במהלך מבצע וזריבונג, הפלישה לנורווגיה ודנמרק באפריל 1940. לאחר המבצע, היא קיבלה תפקידים משניים, ושימשה בעיקר כספינת אימונים וכשוברת קרח. היא סיימה את הקריירה שלה במתן תמיכה באש בחוף הבלטי. כשהיא מחוץ לשווינמינדה ב-3 במאי 1945, היא פגעה במוקש ונגררה לשווינמונדה, שם היא הוטבעה על ידי הצוות שלה במים רדודים, אם כי חלק ניכר מהמבנה העילי שלה, כולל הסוללה הראשית שלה, נותר מעל המים. בימי המלחמה הנותרים, שלזיין השתמשה בתותחי הנ"מ שלה כדי להגן על העיר מפני תקיפה אווירית. לאחר תום המלחמה, היא פורקה, אם כי חלקים מסוימים של הספינה נותרו גלויים עד שנות ה-70.
תכנון
העברת חוק הצי השני בשנת 1900 בהנחייתו של ויצה-אדמירל אלפרד פון טירפיץ השיג מימון לבניית עשרים אוניות מערכה חדשות במהלך שבע עשרה השנים הבאות. הקבוצה הראשונה, חמש אוניות המערכה מסדרת בראונשווייג, הונחו בתחילת שנות ה-1900, וזמן קצר לאחר מכן החלה עבודת התכנון על עיצוב המשך, שהפך לסדרת דויטשלנד. אוניות הסדרה היו דומות בגדול לאוניות מסדרת בראונשווייג, והן כללו שיפורים מצטברים בהגנה על שריון. הם גם נטשו את צריחי התותחים עבור תותחי הסוללה המשניים, והעבירו אותם בחזרה לקזמטים מסורתיים כדי לחסוך במשקל. אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט - חמושה בעשרה תותחי 12 אינץ' (30.5 ס"מ) - נכנסה לשירות בדצמבר 1906. העיצוב המהפכני של דרדנוט הפך כל אוניית ראשה של הצי הגרמני למיושנת, כולל האוניות מסדרת דויטשלנד.
אורכה של שלזיין היה 127.6 מ' (418 רגל 8 אינץ') בסך הכל, רוחב של 22.2 מ' (72 רגל 10 אינץ'), ושוקע של 8.21 מ' (26 רגל 11 אינץ'). הדחק האונייה היה 13,191 טון (12,983 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית ו-14,218 טון (13,993 טון ארוך) בתפוסה מלאה. האונייה צוידה בשני תרנים צבאיים כבדים ומנועים תלת דרגתיים שדורגו ב-18,664 כוחות סוס (13,918 קילוואט) והעניקו לה מהירות מרבית של 18.5 קשרים (34.3 קמ"ש). קיטור סופק על ידי שנים עשר דוודי שולץ-ת'ורניקרופט; שלוש ארובות הוציאו עשן משריפת פחם בדוודים. לאונייה הייתה קיבולת דלק של עד 1,540 טון (1,520 טון ארוך) של פחם. למרות היותה האונייה השלישית הכי מהירה בסדרה שלה, שלזיין הייתה השנייה הכי פחות חסכונית בדלק. במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש), היא יכלה להפליג לטווח של 4,770 מיילים ימיים (8,830 ק"מ). הצוות שלה מנה 35 קצינים ו-708 מלחים.
החימוש העיקרי של שלזיין כלל ארבעה תותחי SK L/40 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') בשני צריחים תאומים. החימוש ההתקפי שלה חוזק עם סוללה משנית של 14 תותחי 17 ס"מ (6.7 אינץ') SK L/40 שהותקנו בנפרד. בקזמטים. סוללה של 22 תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45 ברכיבים בודדים סיפקה הגנה מפני סירות טורפדו. הספינה הייתה חמושה גם בשישה צינורות טורפדו בקוטר 45 ס"מ (17.7 אינץ'), כולם שקועים בגוף הספינה. אחד בחרטום, אחד בירכתיים וארבעה בצד הרוחב. שריון מוצק של קרופ הגן על האונייה. חגורת השריון שלה הייתה בעובי של 240 מילימטרים (9.4 אינץ') בחלק המרכזי, שם היא הגנה על מחסני התחמושת ועל חללי המכונות שלה, בעוד ציפוי דק יותר כיסה את קצוות הגוף. שריון הסיפון הראשי שלה היה בעובי 40 מ"מ (1.6 אינץ'). לצריחי הסוללה הראשיים היו 280 מ"מ (11 אינץ') של ציפוי שריון.
היסטוריית שירות
החוזים לשתי האוניות האחרונות בסדרת דויטשלנד, שהוזמנו תחת שמות החוזה "R" ו-"Q", הוענקו ב-11 ביוני 1904. "R" הונחה ב-19 בנובמבר במספנת שיכאו בדנציג. היא הושקה ב-28 במאי 1906, אז הדוכסית מתילדה מפלס השיקה אותה שלזיין שנקראה על שם פרובינציית שלזיה. גראף פון זדליץ טריצשלר, מנהל המחוז שלזיה, נשא נאום בטקס ההשקה. צוות מספנה לקח את האונייה מדנציג לקיל במרץ 1908 לצורך התקנתה הסופית. שלזיין הוכנסה לצי ב-5 במאי. לאחר מכן היא החלה בניסויים ימיים, שנדחו מ-6 ביולי ל-5 בספטמבר, כאשר האונייה שימשה זמנית כספינת ניסוי טורפדו במקום הסיירת הממוגנת וינטה, שנאלצה להיכנס למבדוק לצורך שיפוץ. בתחילת ספטמבר, וינטה השלימה את השיפוץ שלה, ואיפשרה לשלזיין להצטרף לצי. היא קיבלה את הצוות המלא שלה ב-22 בספטמבר ולאחר מכן הצטרפה לשייטת אוניות המערכה הראשונה.
ספינות צי הים הפתוח יצאו לשייט לתוך האוקיינוס האטלנטי שנערך בין 7 ביולי ל-1 באוגוסט, ובדרך חזרה לגרמניה, צי הים הפתוח התקבל על ידי הצי המלכותי הבריטי בספיטהד. בסוף השנה הפך ויצה-אדמירל הנינג פון הולצנדורף למפקד צי הים הפתוח. כהונתו כמפקד הצי התאפיינה בניסויים אסטרטגיים, בשל האיום המוגבר של הנשק התת-ימי האחרון, וכיוון שאוניות המערכה מסדרת נסאו היו רחבות מכדי לעבור דרך תעלת הקייזר וילהלם. בהתאם לכך, הצי הועבר מקיל לווילהלמסהאפן ב-1 באפריל 1910. במאי 1910, הצי ביצע תרגילי אימון בקטגט, בין נורווגיה לדנמרק. אלה היו בהתאם לאסטרטגיה של הולצנדורף, שחזתה למשוך את הצי המלכותי למים הצרים בקטגט. הפלגת הקיץ השנתית יצאה לנורווגיה, ואחריה התקיים אימון צי, שבמהלכו נערכה סקירת צי נוספת בדנציג ב-29 באוגוסט. בסוף השנה יצא שייט אימונים לאזור הבלטי.
במרץ 1911 ערך הצי תרגילים בסקאגרק ובקטגט. פומרן ושאר הצי קיבלו ביוני ויולי שייטות של הצי הבריטי והאמריקאי בקיל. תמרוני הסתיו של השנה היו מוגבלים לאים הבלטי ולקטגט. סקירת צי נוספת נערכה במהלך התרגילים עבור משלחת אוסטרו-הונגרית שביקרה, שכללה את הארכידוכס פרנץ פרדיננד ואדמירל רודולף מונטקוקולי. באמצע שנת 1912, עקב משבר אגאדיר, שיט הקיץ יצא לאזור הבלטי רק כדי להימנע מחשיפת הצי במהלך תקופת המתיחות המוגברת עם בריטניה וצרפת. הצי ערך לאחר מכן את תמרוני הסתיו השנתיים באוגוסט וספטמבר. בסוף השנה יצא שייט חורף באזור הבלטי. ב-1913 התקיים אותו דפוס חסר אירועים. ב-14 ביולי 1914 החל שייט הקיץ השנתי לנורווגיה, אך איום המלחמה באירופה קיצר את הסיור; תוך שבועיים שלזיין ושאר השייטת השנייה חזרו לווילהלמסהאפן.
מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ המלחמה ביולי 1914, שלזיין קיבלה תפקידי סיור בשפך נהר האלבה בזמן ששאר הצי התגייס. בסוף אוקטובר, היא ואחיותיה נשלחו לקיל כדי לבצע שיפורים במערכת ההגנה התת-ימית שלהן כדי להפוך אותן לעמידות יותר בפני טורפדות ומוקשים. לאחר מכן שייטת II הצטרפה לשאר צי הים הפתוח לפעולות התקפיות נגד בריטניה. הראשון שבהם היה הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי ב-15 בדצמבר. סיירות המערכה של קבוצת הסיור I תקפו את העיירות בניסיון לפתות חלק מהצי הגדול הבריטי, בעוד אוניות המערכה של צי הים הפתוח המתינו לתמיכה בתקווה לארוב ולהשמיד כל כוחות בריטיים שיגיעו לקראתם. במהלך הלילה שבין 15 ל-16 בדצמבר, צי הקרב הגרמני של 12 דרדנוטים ושמונה פרה-דרדנוטים הגיע לטווח של 10 מיילים ימיים (19 ק"מ) של שייטת מבודדת של שש אוניות מערכה בריטיות. התכתשויות בין מסכי המשחתות היריבות שכנעו את המפקד הגרמני, אדמירל פרידריך פון אינגנול, שהוא מתעמת עם כל הצי הגדול, ולכן הוא הפסיק את הקרב ופנה לגרמניה בחזרה. שתי גיחות צי חסרות תוצאה התרחשו ב-17–18 וב-21–23 באפריל 1915. שלישי התרחש ב-17–18 במאי, והרביעי התרחש ב-23–24 באוקטובר. ב-24–25 באפריל 1916, שלזיין ואחיותיה הצטרפו לדרדנוטים של צי הים הפתוח כדי לתמוך בסיירות המערכה, שעליהם הוטל שוב לבצע פשיטה על החוף האנגלי. במהלך הדרך אל המטרה, מוקש פגע בסיירת המערכה זיידליץ. היא נותקה כדי לחזור הביתה, ושאר הספינות המשיכו במשימה. עקב ראות לקויה, סיירות המערכה ערכו הפגזה קצרה של נמלי ירמות' ולואוסטופט. המבצע הופסק במהירות, מה שמנע מהצי הבריטי להתערב. תרגילי שייטת באזור הבלטי נמשכו בין 11 ל-22 במאי.
קרב יוטלנד
ויצה-אדמירל ריינהרד שר, המפקד החדש של צי הים הפתוח, תכנן מיד גיחה נוספת לים הצפוני, אך הנזק לזיידליץ עיכב את המבצע עד סוף מאי. ב-31 במאי, בשעה 02:00 CET, סיירות המערכה של היפר יצאו לכיוון הסקאגרק, ואחריהם שאר צי הים הפתוח כעבור שעה וחצי. שלזיין הייתה האונייה השנייה בפלגה הרביעית של שייטת אוניות המערכה השנייה, שהייתה ממוקמת בחלקו האחורי של הטור הגרמני ובפיקודו של קונטר-אדמירל פרנץ מאובה. במהלך "הריצה צפונה", ציווה שר על הצי לרדוף אחרי שייטת אוניות המערכה החמישית הבריטית במהירות שיא. אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד האיטיות יותר לא יכלו לעמוד בקצב הדרדנוטים המהירות יותר ונקלעו במהירות לפיגור. הצי הגרמני נפגע קשות מהנוכחות של אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד האיטיות יותר; אם שר יורה לפנות מיידית לכיוון גרמניה, הוא יצטרך להקריב את הספינות האיטיות יותר כדי לשפר את סיכויי בריחתו.
שר החליט להפוך את מסלול הצי בפנייה בו זמנית, תמרון שחייב כל יחידה בקו הגרמני לפנות 180° בו זמנית. כתוצאה מפיגור, האוניות של שייטת אוניות המערכה השנייה לא יכלו להתאים למסלול החדש בעקבות הפנייה, ולכן שלזיין וחמש האוניות האחרות של השייטת היו ממוקמות בצד המנותק של הקו הגרמני. מאובה שקל להזיז את ספינותיו לחלק האחורי של הטור, אחרי הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השלישית, אך החליט נגד זה כשהבין שהתנועה תפריע לתמרון של סיירות המערכה של היפר. במקום זאת, הוא ניסה להציב את ספינותיו בראש הטור. אבל עד שהשייטת השנייה הגיעה למעמדה בראש המערך, הורה שר על פנייה לאחור נוספת, שהציבה אותם בחלק האחורי של הצי הגרמני. עד השעה 21:00, שר הפנה את הצי בפעם השלישית, אך המהירות האיטית של שלזיין ושאר הפרה-דרדנוטים בשייטת גרמו להם לצאת מעמדתם, לצד המנותק של הצי.
מאוחר יותר בערב היום הראשון של הקרב, סיירות המערכה של קבוצת הסיור I הלחוצות קשות נרדפו על ידי הבריטים. שלזיין ושאר מה שנקרא "ספינות חמש דקות" באו לעזרתם על ידי הפלגה בין שייטות סיירות המערכה המנוגדות. אוניות אלו היו מעורבות בקרב לזמן קצר מאוד, בעיקר בגלל הראות הלקויה. בגלל הראות הלקויה הירי שלהם לא היה יעיל. סיירות המערכה הבריטיות קלעו מספר פגיעות על הספינות הגרמניות; בתגרה הקצרה פגז בקליבר גדול שהחטיא במעט פיזר רסיסים על הסיפונים של שלזיין, הרג אדם אחד ופצע אחר. אדמירל מאובה הורה לפנות 8 נקודות דרומה, והבריטים לא עקבו אחריו.
מאוחר ב-31, הצי התגבש מחדש למסע הלילה חזרה לגרמניה, עם שלזיין ושלזוויג-הולשטיין לכיוון האחורי של המערך, לפני הסן, הנובר, וסיירות המערכה פון דר טאן ודרפלינגר. בסביבות השעה 03:00 ערכו משחתות בריטיות סדרה של התקפות נגד הצי, שחלקן כוונו לעבר שלזיין. זמן קצר לאחר מכן, פומרן נפגעה על ידי טורפדו אחד לפחות מהמשחתת אונסלאוט; הפגיעה פוצצה מחסן תחמושת, והרסה את הספינה בפיצוץ אדיר. מעט אחרי 05:00, הנובר וכמה אוניות אחרות ירו שוב ושוב לעבר מה שהם האמינו בטעות כצוללות בריטיות. למרות האכזריות של הלחימה הלילית, צי הים הפתוח הצליח לעבור דרך הכוחות הקלים הבריטיים מבלי למשוך את תשומת לב אוניות המערכה של ג'ליקו, ובהמשך הגיע לשונית הורנס בשעה 04:00 ב-1 ביוני. הצי הגרמני הגיע לווילהלמסהאפן כמה שעות לאחר מכן, שם תפסו הדרדנוטים אוניות המערכה מסדרת נסאו ואוניות המערכה מסדרת הלגולנד עמדות הגנה.
פעולות מאוחרות יותר
אחרי קרב יוטלנד, הצי החליט אז למשוך את ארבע האוניות שנותרו מסדרת דויטשלנד, בשל התיישנותן ופגיעותן להתקפות תת-מימיות, כפי שהוכח מאובדן פומרן, וביוני ויולי שלזיין שוב שימשה כספינת מטרה לטורפדו עבור צוללות. הניסיון ביוטלנד הוכיח שלפרה-דרדנוטים לא היה מקום בקרב ימי עם דרדנוטים, ולכן הם נותרו מאחור כשצי הים הפתוח יצא שוב לפעולה ב-18 באוגוסט. בין 31 בינואר ל-9 בפברואר 1917 שירתה במצרי דנמרק בתפקיד שמירה וגם כשוברת קרח, ולאחר מכן חזרה לאלבה. מ-2 במאי עד 8 ביוני היא שימשה שוב כספינת מטרה באזור הבלטי. תפקידיה כספינת השמירה באלבה הסתיימו ב-27 ביולי, כאשר היא הוצאה משירות והוסבה לספינת הדרכה לאנשי חדר המכונות ולמתגייסים חדשים. היא שירתה בתפקיד זה מ-20 באוגוסט עד 16 באפריל 1918.
בסוף אפריל, שלזיין נלקחה למבדוק היבש במספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן כדי להפוך לספינת אימונים לצוערים ימיים. תותחי הסוללה הראשיים והמשניים של האונייה הוסרו כדי שניתן יהיה להשתמש בהם על החוף, והותירו את שלזיין מצוידת בסוללה של תותחי 10.5 סנטימטרים (4.1 אינץ') ותותחי 8.8 סנטימטרים (3.5 אינץ'). עד נובמבר 1918 היא ביצעה מספר הפלגות אימונים באזור הבלטי; היא הייתה בקיל במהלך המרד בקיל בימי סיום המלחמה. ב-5 בנובמבר היא יצאה מהנמל כשהיא עדיין מניפה את דגל גרמניה הקיסרית גם לאחר שרוב כלי השיט האחרים בנמל הניפו את הדגל האדום של המהפכה. שלזיין בתחילה הפליגה לפלנסבורג, אבל המרד כבר התפשט לנמל, כך בהוראת משרד הצי הקיסרי היא הפליגה במקום זאת לשווינמונדה, שם ב-10 בנובמבר מפקדה, פריגטנקפיטן פון ואלדייה-הארץ הוריד את דגלו והוציא את ספינתו משירות. הוא והצוות נשארו על הסיפון, וב-14 בנובמבר הם החזירו את הספינה לקיל, שם שוחררו משירות ב-20 בנובמבר. היא שימשה שוב לזמן קצר להכשרת צוערים להפעלת דוודים ומנועים; ב-1 בדצמבר היא שוב הוצאה משירות.
בין המלחמות
בעקבות התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, הצי הגרמני אורגן מחדש כרייכסמרינה על פי חוזה ורסאי. הצי החדש הורשה להחזיק שמונה אוניות מערכה פרה-דרדנוט לפי סעיף 181 - שתיים מהן יהיו בעתודה - להגנת החוף. שלזיין הייתה בין האוניות שנשמרו, יחד עם אחיותיה הנובר ושלזוויג-הולשטיין וכמה מאוניות המערכה מסדרת בראונשווייג, אך תחילה נשמרה במילואים, מכיוון שהיא עדיין נשאה רק את הסוללה של תותחי 10.5 ס"מ ותותחי 8.8 ס"מ. באמצע שנות ה-20, שתיים מאוניות המערכה שעדיין היו בשירות פעיל, בראונשווייג והנובר, נשחקו והיו זקוקות להחלפה. המחליפות של אוניות המערכה הישנות - הסיירות מסדרת דויטשלנד - לא יהיו מוכנות זמן מה, ולכן הצי החליט להתחמש מחדש ולחדש את שלזיין בשנים 1926–1927. תותחי ה-28 ס"מ המקוריים שלה הותקנו מחדש, וסוללה משנית חדשה של תותחי 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') הותקנו בקזמטים במקום תותחי ה-17 ס"מ הישנים. השיפוץ כלל את הסרת הארובה הקדמית והעברת הדוודים האלו לארובה מוגדלת, והתקנת תורן מוט חדש כבד. העבודה הסתיימה ב-1 במרץ 1927, ולאחר מכן היא נכנסה לשירות עם הצוות של הנובר.
בהצטרפות לשאר הצי, שלזיין הפכה לספינת הדגל של מפקד הכוחות הימיים של הים הצפוני, קונטר-אדמירל אלכסנדר ורת, ששמו שונה ב-1 בינואר 1930 למפקד ספינות הקרב. היא התבססה בווילהלמסהאפן. במאי 1927 הגיע הנשיא פאול פון הינדנבורג לווילהלמסהאפן כדי לבקר את הצי. תמרוני הצי השנתיים נערכו באוגוסט וספטמבר, כפי שהיו בשנים שלפני המלחמה, והם הגיעו לשיאם בסקירה ימית ב-14 בספטמבר עבור הינדנבורג. קונטר-אדמירל וילהלם פרנצל החליף את ורת ב-29 בספטמבר ובאוקטובר 1928 הוא הוחלף בתורו על ידי קונטר-אדמירל ולתר פרנץ. במהלך 1928, שלזיין יצא לשייט צי באוקיינוס האטלנטי ביולי וביצעה אימוני ירי באוגוסט עם ספינת המטרה, האונייה מחופת שריון הישנה, באדן. שייט נוסף באוקיינוס האטלנטי התרחש באפריל ומאי 1929. בפברואר 1930 פרנץ, שעד אז הועלה לדרגת ויצה-אדמירל, מסר את הפיקוד על היחידה לקונטר-אדמירל ריכרד פרסטר. מ-3 באפריל עד 6 ביוני, שלזיין יצאה לשייט אימונים גדול בעצמה בים התיכון, במהלכו ביקרה במסינה, סיציליה, שם פגשו קציניה הבכירים את ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה.
ביוני 1931, שלזיין ביקר בנורווגיה קומודורה מקס בסטיאן החליף את פרסטר בספטמבר 1932, ובמקביל, קפיטן צור זי וילהלם קנריס, ששימש מאוחר יותר כמפקד האבווהר, קיבל את הפיקוד על האונייה, תפקיד שימלא בשנתיים הקרובות. שלזיין ערכה סיור נוסף לאוקיינוס האטלנטי בינואר 1933, שכלל עצירה באיסלנד בין 6 ל-9 בינואר. ב-10 בדצמבר 1933 החליפה הסיירת הכבדה החדשה דויטשלנד את שלזיין כספינת הדגל של מפקד ספינות הקרב. שלזיין הוסבה חזרה לספינת אימונים לצוערים בין 18 בפברואר ל-8 באפריל 1935, והיא הוסרה רשמית מארגון הצי ב-30 בספטמבר. בין השינויים היו התקנת תותחים נוספים נגד מטוסים והחלפת דוודי האונייה. הדוודים החדשים היו יעילים יותר, מה שאפשר להשתמש בפחות מהם; החלל הנוסף שיצר שימש כתאי צוות לצוערים וחדר הדרכה. גם הצוות השתנה; הצוות הסטנדרטי היה 35 קצינים ו-708 מתגייסים; לאחר השינוי הצוות צומצם ל-29 קצינים ו-559 מלחים, בתוספת 214 צוערים. במהלך שלוש השנים הבאות, שלזיין יצאה למספר הפלגות אימונים לחו"ל במסגרת פיקוח ההדרכה. הראשון נמשך מ-1 בדצמבר 1935 עד 29 בפברואר 1936, ובו הפליגה לכף ורדה במרכז האוקיינוס האטלנטי. עבודת מודרניזציה נוספת נעשתה לאחר שובה לגרמניה, ומ-12 באוקטובר 1936 עד 22 באפריל 1937 היא יצאה לסיור בצפון, מרכז ודרום אמריקה. הפלגות נוספות נערכו באוקטובר 1937, אפריל 1938 ומרץ 1939. בתקופה זו הוחלפו הדוודים הפחמיים האחרונים שלה בדוודים על בסיס נפט.
מלחמת העולם השנייה
.jpg)
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, שלזיין בתחילה נשארה בתפקיד שלה כספינת אימון, אם כי בין 21 ל-27 בספטמבר היא שימשה להפגזת עמדות ארטילריה פולניות סביב הל וג'סטרניה. לאחר הקרב, הוסרו שישה מתותחי ה-15 ס"מ שלה כדי לחמש את פושטת השטח החדשה פינגווין. לאחר מכן היא חזרה לתפקידי ספינות הכשרה, ומינואר עד מרץ 1940 שימשה כשוברת קרח כדי לאפשר לצוללות לפעול. לאחר מכן, ליוותה שולות מוקשים בחגורה הקטנה באפריל במהלך מבצע וזריבונג, הפלישה לנורווגיה ודנמרק. היא חידשה את תפקידי האימון, אך מחסור בצוות אילץ את הצי להשבית את האונייה ב-2 באוגוסט, והותיר רק צוות שלדי על הסיפון כדי לשמור על מצב האונייה. בינואר 1941, היא הופעלה מחדש כדי לשרת שוב כשוברת קרח באזור הבלטי עד 31 במרץ, אז שוב הוצאה משירותה בגוטנהאפן, ולאחר מכן שימשה כגווה נייחת לאימונים עם צוות שלדי.
כאשר גרמניה החלה להתכונן למלחמה עם ברית המועצות בתחילת 1941, שלזיין הופעלה מחדש ב-30 באפריל כדי להגן על מקשות יחד עם שלזוויג-הולשטיין כשהם הציבו סדרה של שדות מוקשים בים הבלטי כדי למנוע מהצי הבלטי הסובייטי לנסות לפרוץ לבריטניה. הצי הסובייטי לא ניסה לעזוב את הנמל לאחר שגרמניה פלשה ביוני, וכך שלזיין נותקה מהכוח ששומר על שדות המוקשים באוקטובר. היא חזרה לגוטנהאפן וחידשה את תפקידי האימון שם. שירות שוברי הקרח זימן שוב את כלי השיט לשירות פעיל מינואר עד אפריל 1942. ב-4 באפריל, שלזיין הפליגה בחזרה לגוטנהאפן יחד עם סיירת המערכה גנייזנאו ושוברת הקרח לאחר מכן, שלזיין מילאה תפקידי הכשרה מוגבלים באזור הבלטי בשנים 1943 ו-1944, בשל האספקה המוגבלת של מזוט הזמינה לגרמניה בשלב זה של המלחמה. בתקופה זו שונה חימושה מספר פעמים. בשנת 1943, זוג תותחים נגד מטוסים בקוטר 37 מילימטרים (1.5 אינץ') הותקנו על האונייה, אחד בכל צד של הגשר שלה.
בתחילת 1944, חימוש הנ"מ שלה חוזק במידה ניכרת עם תוספת של שני תותחי 40 מ"מ ועשרים תותחי 20 מילימטרים (0.79 אינץ'); אלה היו בשני צריחים מרובעים, ושישה צריחים תאומים. שיפורים נוספים בוצעו בהמשך השנה, כולל התקנת ארבעה תותחי 10.5 ס"מ כבדים נ"מ במקום תותחי ה-8.8 ס"מ הישנים על גבי המבנה האחורי שלה ועוד שניים מהתותחים לצד הגשר שלה, אלה מילאו את מקומם של תותחי ה-37 מ"מ, שהוסרו. סוללת הנ"מ הקלה גדלה לשבעה או עשרה תותחי 40 מ"מ בצריחים בודדים וכפולים ו-18 או 22 תותחי 20 מ"מ בצריחים כפולים ומרובעים (המקורות שונים במספר המדויק של התותחים). שלזיין גם צוידה במכ"ם חיפוש FuMO-25 ובמערכת זיהוי מכ"ם FuMB-6, ששניהם הותקנו על התורן הקדמי.
היא הועברה מדנציג לגוטנהאפן ולאחר מכן לסופוט בין 15 ל-21 במרץ 1945 כדי לספק תמיכה בירי לכוחות הגרמנים באזור. היא שימשה אז לשאת יותר מ-1,000 חיילים פצועים מסופוט לשווינמונדה, שם גם חידשה את התחמושת שלה. לאחר מכן היא נשארה בנמל כדי להפגיז את ארמיית ההלם הסובייטית השנייה המתקדמת. ב-2 במאי, היא קיבלה הוראה להגן על הגשר המתקפל וולגסט שחיבר את וולגסט והאי אוזדום. מוקדם בבוקר 3 במאי, בעודה מפליגה מדרום ל-Greifswalder Oie, היא פגעה במוקש ימי בריטי שהוטל באוויר; בפיצוץ נהרגו שני אנשי צוות ונגרמו הצפות משמעותיות. היא נגררה על ידי המשחתת Z39 בחזרה לשווינמינדה, שם ניתן היה להשתמש בתותחי הנ"מ שלה כדי לסייע בהגנה על העיר. הצוות הוביל את האונייה למים רדודים כך שלא ניתן היה להטביע אותה בהתקפה אווירית ולהסתכן בהתהפכות. בין השנים 1949 ל-1956, נהרסו שרידי האונייה ולאחר מכן היא נגרטה במקום על ידי חברה מזרח גרמנית. חלק מהשרידים מהאונייה עדיין נראו בשנת 1970.
קישורים חיצוניים
