שלכת (מיצב)
שַׁלֶּכֶת (באנגלית: Shalechet – Fallen Leaves) הוא מיצב מעשה ידי הפסל הישראלי מנשה קדישמן. המיצב, שנוצר בשנים 1997–2001,[1] מורכב מכעשרים אלף[2] פרצופים חתוכים בלייזר מלוחות פלדת קורטן חלודה בעובי של 2–8 ס"מ, במסה כוללת של עשרות טונות, המונחים בערימה חסרת-סדר לרגלי הצופה. היצירה הוצגה לראשונה בשנת 1997 בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב, ולאחר מכן באתרים אחרים, שהבולט בהם הוא המוזיאון היהודי בברלין, שבו הוצג המיצב עם חנוכתו ב-2001, וכן מוזיאון תל אביב לאמנות.
הפרצופים שטוחים וקטנים, מחצית הגודל הטבעי לערך; פיותיהם פעורים בזעקה אילמת, עיניהם צרות והחלודה נראית כדם או כפגמים בעור. למרות הכובד הפיזי של הראשים, הם נראים קלים ועדינים. מבט מקרוב מגלה שריטות וחריטות בסכין. כל ראש משאיר רושם חזק גם כשלעצמו. הדרך שבה הם מוצגים הופכת את הצופה לפעיל, כיוון שהוא חייב לדרוך עליהם. בניגוד לתחושה הרכה והשקטה של עלי שלכת, עלי השלכת הללו משמיעים חריקה חזקה – צרחות הכאב של המתים כשדורכים עליהם – ומקשים על הצופה את ההתקדמות.
הדימוי של פנים חסרי גוף כייצוג של קורבנות המלחמה הופיע אצל קדישמן לראשונה בשנת 1985 ביצירה "עמק העצבות", שבה הופיעו פרצופים מרחפים באוויר על גבי קנבס גדול והחליפו את עדר הכבשים של רועה בודדה היושבת על אחד מהם. הרועה מסמלת את האמן עצמו (שהיה רועה צאן בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20) ואת האימהות ליד קברי הבנים. היצירה נוצרה באותה תקופה שנוצרה היצירה "עקדת יצחק" (1982-85), והיא יוצרת קשר בין המיתוס המקראי, האמנות והמציאות.[3] ראשו המת של יצחק בפסל "עקדת יצחק", המוצב ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, הוא המודל לראשים שבמיצב "שלכת".
מאז 1985 הפך הדימוי של הראשים לחלק בלתי נפרד מהמילון הצורני של קדישמן, והוא מופיע כמעט בכל יצירותיו, תמיד בהקשר של שכול ומות הבנים במלחמה. בכל היצירות העוסקות בעקדת יצחק מסמל הראש את יצחק המת, הבן שלא ניצל מהטבח. ביצירות אחרות, כמו היצירה "גולגולות", המוצבת בכיכר המשפחה שביד ושם, הראשים מסמלים את הילדים שלא שרדו את השואה.
כותרת היצירה, "שלכת", מתייחסת לקומפוזיציה שבה מוצגים הראשים – תפזורת חסרת סדר הנראית כמו מצע מקרי של עלי שלכת הנופלים ונערמים על הקרקע. בנוסף, המושג "שלכת" מתקשר גם לאותו תהליך טבעי המתרחש בסתיו בעצים המשירים את העלים המתים לצורך צמיחה מחודשת. היצירה מציגה את החלקים שהשיר מעליו "עץ" האנושות במלחמות.
רבים יפרשו את היצירה בפירוש מידי בהקשר השואה; אחרים עם מלחמות ישראל. הקשרים אלו נכונים, אך נכונה גם הפרשנות המקשרת את היצירה עם קורבנות מלחמת העולם הראשונה, שבה נהרגו אלפים בכל יום, או עם מיתות המוניות אחרות.[4] ניתן גם לקשר את היצירה גם לתולדות האמנות – כשכפול אינסופי של "הצעקה" של מונק, או של האישה הצועקת בסצנת המדרגות בסרטו של סרגיי איזנשטיין "אוניית הקרב פוטיומקין", הפיות הפעורים בציוריו של פרנסיס בייקון ועוד. קדישמן מציג את רעיון המוות בכלליותו, בריבוי ובאנונימיות.
חשוב לקדישמן שהיצירה לא תיקרא רק בהקשר השואה, אלא בהקשר הרחב של כל הקורבנות והתקווה לעתיד טוב יותר לאחר החורף. צעקתו של קדישמן היא נגד חוסר האנושיות ובעד הזכות לחיות. כל הפנים חסרי הגוף צועקים "אין לנו עתיד יותר", וכך צעקתם נשמעת כהאשמה ולא כקריאה לעזרה. הם אינם מבקשים רחמים, אלא מזהירים: אל תשכחו אותנו או שגם אתם תהפכו קורבנות. על אף שהיצירה מציגה מוות וייאוש, השם "שלכת" מביע גם את התקווה לפריחה מחודשת ולאביב שיבוא לאחר החורף המתמשך.
פרשנותה של היצירה תלויה גם בהקשר שבו היא מוצגת. במוזיאון היהודי בברלין היא מוצגת בחלל הנראה כמעין נהר ראשים המזכיר את מראות הגופות מתצלומי מלחמת העולם השנייה. האדריכל דניאל ליבסקינד, מתכנן המוזיאון, בנה סביבה מערך של חללים ריקים המשקיפים עליה ומדמים את החלל שהותירה אחריה יהדות אירופה.
ברשימה שכתב האמן הסביר בעקיפין את המיצב: "אולי העלים על העצים הם אנשים. כל עלה עץ – הוא אדם. לכל אדם יש עלה על עץ עד שבאה השלכת". ברשימה נוספת קשר את השלכת לעניינו בעקדת יצחק:
- לטבע יש ארבע עונות ולי חמש. החמישית – עונת הפחד. השלכת מתחברת עם עונת הפחד. לא התרגלנו. אבל כמו במחזוריות של עונות הטבע אנחנו מקריבים קורבן קבוע שהפך לריטואל. אני ראיתי כלב אוכל בשר של חייל שרוף במדבר. הרחתי בשר אדם צלוי ונחירי רעדו. מעולם לא חדלנו להקריב ילדים למולך.[2]
כשהוצג המיצב לראשונה, בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב, כתב עוזי צור כי קדישמן פיזר את לוחות הפלדה על רצפת הגלריה "כגנן המדשן את חלקתו בעלי שלכת מצהיבים שכבר החלו בתהליך של "מעפר באת ואל עפר תשוב". רבדים-רבדים של פנים הנפערים חסרי-אונים אל החלל שמעליהם, ומכבידים זה על זה. והם נדמים כסקיצות חפוזות שגלשו מהדפים ולבשו צורה לא סופית מדי, כשקדישמן מוותר על החלל ועל הנפח ודבק בקרקע". לדבריו,
- כשמבודדים פרצוף אחד מתוך ההמון הכנוע, שכמו נגזר ממשטח הברזל, הוא כצללית מעובה עם חורים פרוצים לעיניים, לאף ולפה. ניתן להרימו, לממשו [...] להניחו על דף לבן ולשרטט את מתאריו, לחוש את עוצמת הברזל, את המשקל העצום של כל פנים ופנים המאיים לרסק את אצבעותיך. [...] והמאסה הכבירה הזאת שלא ממש הופרדה מהגולמי מאיימת להבקיע את הרצפה ולהתאחד עם מרבצי האדמה שמתחתיה. קשה להשתחרר מסצינות שחרור המחנות העולה בדמיון הקולקטיווי; אז כשנחמרו העצמות חומרים-חומרים ממתינות ליחזקאל שלא יבוא. זוהי תערוכה פשוטה וחזקה המאיימת לגלוש אל הפשטני, כשעוצמתה היא בריבוי וברביצה.[5]
ועם הצבת המיצג במוזיאון היהודי בברלין כתב:
- כבר מעומק המבוך מרובה המפלסים, הנחתכים בחתכי גובה אלכסוניים, נשמע רעש הברזל החורק מתחת לרגליים. בסוף, ב"סימטה ללא מוצא", מוצאים המבקרים את עצמם בתחתית התהום, ולפניהם אלפי פרצופי הברזל של מנשה קדישמן. האנשים רומסים אותם ברגליהם, כבקבר אחים המוני, כמין קניבלים מתורבתים. נדמה שכל המוזיאון הזה מתקיים בשביל אותה עבודה, "שלכת" [...] היא חורגת מהרעיון הבעייתי שבבסיס המוזיאון, המבודד את היהודי בגלל יהדותו, אל רעיון כלל אנושי – מעפר באת ואל עפר תשוב – אל האוניוורסליות שבבסיס היהדות, חזון העצמות היבשות המחכות לאור האלקי.[6]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שלכת (מיצב) |
- ערך זה משלב תוכן ממאמרו של נעם טופלברג, עלי שלכת, מנשה קדישמן, 2008, באתר עמלנט
- שלכת באתר של מנשה קדישמן
- שלכת באתר המוזיאון היהודי בברלין (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ לפי גרסה אחרת, קדישמן המשיך את העבודה על המיזם עד שנת 2005 (מגזין סטודיו, בשדה: יש מה לראות, באתר ynet, 19 בפברואר 2006).
- ^ 2.0 2.1
אברהם בלבן, "ועכשיו נמצא לך כבשה": זיכרון פגישה עם קדישמן, באתר הארץ, 24 במאי 2015.
- ^ וראו גם על הפסל "העקידה II" (1986-87), המוצב בכיכר הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב: ענת בסר, עקדת יצחק: התבוננות בפסלו של קדישמן, באתר "מקראנט".
- ^ לדברי חוקרי האמנות גדעון עפרת, "מצבור ראשי הברזל הערופים של קדישמן – עבודה חשובה לכל הדעות – עשוי להתפרש בסימן ראשי-יצחק העקוד, או בסימן הנופלים בקרבות, או בסימן הנספים בשואה. תלוי. השואה היא בעיני המתבונן." (גדעון עופרת, העם דורש צדק אמנותי, באתר "המחסן של גדעון עפרת", 16 בנובמבר 2011).
- ^ עוזי צור, "גלגולי אליל הברזל בתיאטרון-החיים", הארץ, 20 ביוני 1997.
- ^ עוזי צור, ילד רע גרמניה, באתר הארץ, 11 בינואר 2006.
