מולך

איסור עבודת המולך
(מקורות עיקריים)

תיאור עבודת המולך בגיא בן הינום, שנת 1652
מקרא	ויקרא, י"ח, כ"א; דברים, י"ח, י'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו ז' ספר החינוך, מצווה ר"ח

מֹלֶךְ הוא אליל כנעני ושמה של עבודה זרה שנעשתה לכבודו הכרוכה ב"העברת הבנים באש" הכוונה לקרבן אדם, שהייתה רווחת בעת העתיקה בקרב העמים הכנעניים בעיקר ואשר התפשטה יותר מאוחר לעמים אחרים. עבודת המולך מוזכרת בתנ"ך ואסורה מן התורה. הנביא ירמיהו מזכיר עבודה זרה זו שהייתה נהוגה בקרב מלכי יהודה החוטאים, כאחת הסיבות לחורבן הבית הראשון.

בהקשר נוסף, נזכר השם מֹלֶךְ פעם יחידה במקרא כשמו של אליל העמונים, המכונה במקום אחר גם מִלְכֹּם. הפרשנות המסורתית מזהה אליל זה עם האליל שלכבודו נערך פולחן המולך ולפיה שני ההקשרים מקורם אחד.

עבודת המולך בקרב בני ישראל

סקיצה של המולך

המולך מוזכר כמה פעמים במקרא. בספר ויקרא קיים איסור מפורש על עבודתו, המנוסח באריכות יתרה (ויקרא כ, ב'-ו'; יח, כ"א). בפסוקים אלו מוזכר כמה פעמים האיסור על הקרבת קורבן אדם. בספר דברים מוכפל האיסור ”לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ“ (דברים יח, י') . האיסור מוזכר במילים מאפיינות "לתת/להעביר מזרעו למולך". ייתכן שהדגש המיוחד במקרא על עבודת אלילים זו מוסבר בפירוש בפסוק בדברים, כי זביחת הבנים בפרט הוא דבר שמתועב ושנוא לפני ה'. בתנ"ך מוזכר שנעבד בין היתר גם בגיא בן הינום בירושלים ב"במות התופת", ביחד עם הבעל ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי“ (ירמיהו ז לא) . מקור השם "תופת" לדעת פרשני המקרא היה בכך שכהני המולך היו מקישים בתופים כדי להחריש את זעקותיו של הבן הנשרף.

על אחז ועל מנשה מלכי יהודה כתוב בתנ"ך שהעבירו את בניהם באש. על פי פרשנים שונים כמצודות (שם) הרמב"ן והמלבי"ם מדובר בעבודת המולך, בשל הטכניקה והדמיון המילולי, אף שהיא אינה מוזכרת בפירוש בשמה. על יאשיהו המלך סופר כי השבית פולחן זה מגיא בן הינום, ”וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ“ (מלכים ב', כ"ג י') .

לפי דעת רוב החוקרים כיום, ביצעו בני ישראל את פולחן המולך הוא ה' אלוקי ישראל, ורק שם העבודה הוא מולך..

אופן עבודת המולך

גליל בבלי שבו מוצגת הקרבת ילד

האם הייתה הקרבת אדם?

פרשני המקרא נחלקו בשאלה האם הבנים רק הועברו באש, מבלי שקרה להם כל דבר רע, או שמא הם נשרפו חיים במדורות הפולחן. הקושי טמון בתיאורי המקרא: האם האב רק ”הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ”, או שמא ”וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ”? בתיאור המופיע בספר ירמיהו הדברים ברורים למדי: ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי“ (ירמיהו, ז', ל"א) . מתיאור זה עולה עדות של שריפה ממש, וכך מפרשים הרמב"ן והרד"ק

לעומת דעות אלו, רש"י והרמב"ם, בהסתמכו על הפסוק "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש", סובר כי הבן היה רק מועבר מעל להבות המדורה, אך לא נשרף למוות. עוד כותב בהקשר לזה הרמב"ם (מורה נבוכים), כי כהני המולך היו מאיימים על מי שלא יעבוד באופן הזה את המולך כי בניו ימותו, ולכן התורה הזהירה באזהרה נגדית שמי שיעבוד למולך יוכרת זרעו.

בניגוד לפולחנים אחרים שבהם הקרבת הבן הייתה נהוגה רק במקרה קיצוני מאוד, כמו אויב שצר על העיר וסכנת אבדון, נראה כי בפולחן המולך, הקרבת הבן הייתה חלק מהתהליך השגרתי של פולחנו, שבו נקרא העובד המסור של העבודה זרה, לתת את בנו כקורבן לעבודה זרה, באקט של התמסרות. פולחנו המזעזע עורר את זעמו של הנביא ירמיהו, אשר ניבא עקב כך נבואת חורבן על ירושלים, שהרשתה לדבר כזה להתרחש בה (ירמיהו פרק י"ט).

צורת הפולחן

יש הסוברים כי היו מעבירים את הקורבן בשַׁלְהֶבֶת המדורה עד שנשרף (מלבי"ם), יש הסוברים כי בפולחנו נהגו להניח את הקרבן בכפות ידיו של פסל ברזל מלובן בדמות אדם יושב, ואילו רלב"ג בדומה לרמב"ם, סובר כי כהני המולך היו מעבירים את האנשים בין שתי מדורות.

פולחנו, לפרשנות חז"ל מתואר במדרג של שבעה קרבנות אפשריים: הפשוט ביותר היה עוף, לאחריו עז וכן הלאה: השישי – שור, והשביעי – הבן, שנחשב למובחר ביותר.

על פי מדרש ילקוט שמעוני כלל מבנה במות התופת שבע מחיצות סורגים, שביניהן פסלו של העבודה זרה, שהיה חלול ומוסק מבפנים באש. לפסל היו פני עגל, וידיו היו פשוטות לקבלת הקרבנות. לבמה היו שבעה תחומים אחד לפנים מהשני, להקרבת קרבנות העבודה הזרה. הראשון – להקרבת עופות; השני – להקרבת צאן; השלישי – להקרבת שה; הרביעי – להקרבת עגל; החמישי – להקרבת פר; השישי – להקרבת שור; השביעי – להקרבת קרבנות אדם. לפני שהאב היה מכניס את בנו לתחום השביעי הפנימי מכולם, הוא היה מנשקו, ולאחר מכן המולך (האדם שעבד בעבודה הזו) היה נותן את הבן על כפות ידיו המלובנות של המולך ושורפו באש. עוד על פי ילקוט שמעוני נקרא גיא 'בן הינום' בשמו, מפני שקולו של התינוק המוקרב היה 'נוהם מכח האש', בזמן שהיו מתופפים בתופים (גי התופת) כדי להחריש את קולו, או לפי פירוש נוסף מפני שהנאספים היה נוהמים ואומרים לאב המקריב "ינהם לך, יערב לך".

בארכאולוגיה

עדות לפולחן המולך נתגלתה במושבה הכנענית קרתגו שבאפריקה הצפונית, שם גילו הארכאולוגים אלפי קערות חרס בהם עצמות ילדים חרוכות.

אליל בני עמון

על פי המתואר בתנ"ך, שמו של האליל העמוני היה מֹלֶךְ או מִלְכֹּם, ויש הסבורים שעבודתו העיקרית של מולך היתה באמצעות פולחן המולך. על שלמה המלך בערוב ימיו נאמר: ”אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן” (ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק ז'), אך לא ידוע אם התקיים מצידו מעשה "מעביר בנו ובתו באש".

גם לאחר מלחמת דוד בחנון בן נחש מלך עמון נאמר ”וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ” (שמואל ב', י"ב, ל'), ולדעת אחדים מהמפרשים אין הכוונה לעטרתו של חנון אלא לעטרת שהיתה שייכת לאליל העמוני מלכם.

ביטויים

מהמולך ועבודתו נגזרו מספר ביטויים בעברית:

• "לעבוד למולך" לוותר על עקרונות או להשקיע מאמצים רבים בכיוון שלילי ופסול לחלוטין.
• "תופת" – שם הנגזר מ"במות התופת": במות של אש שמקריבים בהן ילדים – שקיבל בעברית משמעות של דבר קשה ורע, שריפה גדולה ואף גיהנום. משתמשים בביטוי "כאבי תופת" לתאר כאב שהוא איום ובלתי נסבל, ובביטוי "מכונית תופת" – לתאר מכונית עמוסה חומרי נפץ, שזורעת בפיצוצה הרס ובהלה בסביבה גדולה.

לקריאה נוספת

• George C. Heider, "Molech", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, 2nd ed., Leiden: Brill, 1999, pp. 581-585.

קישורים חיצוניים

• מולך, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26919708מולך