שלמה זלינגר
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
שלמה זלינגר (נולד ב-31 במאי 1928) הוא פסל ורשם ישראלי צרפתי, החי בפריז מאז שנת 1956.
ביוגרפיה
שלמה זלינגר נולד למשפחה שומרת מסורת בשצ'אקובה (אשר סופחה בהמשך ליאבוז'נו) שבפולין. הוא חונך ברוח יהודית ולמד ב"חדר". עם זאת, את לימודיו היסודיים עשה בבית ספר עירוני פולני. בשנת 1943 נשלח יחד עם אביו מגטו כשאנוב למחנה ריכוז פאולבריך שבגרמניה. שם, לאחר שלושה חודשים, אביו נרצח והוא נשאר ילד בודד במחנה. גם את אמו ואחת משתי אחיותיו איבד בשואה.
זלינגר שרד מתשעה מחנות ריכוז בהם עבר, שהם: פאולבריק, גרדיץ, מרקשטאדט, פינפטייכן, גרוס-רוזן, פלוסבורג, דרזדן, לייטמריץ, וטרזיינשטט – לשם הגיע אחרי צעדת המוות השנייה מן השתיים שעבר בתקופת המחנות. ב-11 במאי 1945 נכנס הצבא הסובייטי למחנה טרזין ושחרר אותו, רופא צבאי עבר ליד ערימת מתים עליה היה מושלך נער צעיר. הוא התבונן, חש שיש בו עדיין שמץ רוח חיים והעבירו לבית החולים הצבאי שהוקם במחנה. בטפולו המסור, החזיר לשלמה זלינגר את החיים.
זלינגר החלים בגופו, אך איבד את זיכרונו: למשך שבע השנים הבאות נמחקה מזכרונו כל תקופת מחנות המוות ועימה הזוועות שעברו עליו. בשנת 1946 עלה עם אוניית המעפילים תל חי שיצאה מעיר הנמל "לה-סיוטה" (אנ') שבדרום צרפת, לשם הגיע דרך הולנד, בלגיה וצרפת, יחד עם קבוצת ניצולים צעירים במשאיות חיל הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. אנית המעפילים נתפסה בדרכה לארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי ונגררה עד לנמל חיפה. כל נוסעיה הועברו למחנה המעצר בעתלית. כאשר שוחרר, פנה למקום שנאמר לו שהוא ה"חלוצי" ביותר בארץ, קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח. במלחמת העצמאות השתתף במצור על סדום. קיבוץ בית הערבה נכבש ונהרס על ידי הערבים. זלינגר, יחד עם חברי הקיבוץ עלו לגליל וייסדו את קיבוץ כברי.
ב-1951 פגש בקיבוץ את רות שפירובסקי, שהגיעה לשם עם תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה במסגרת שרות לאומי לעזרת יישובים חדשים. הם נישאו בשנת 1954. כשנה לפני כן שב אליו הזיכרון ואז החל לפסל.
בשנת 1955 זכה בפרס נורמן, מקרן אמריקה-ישראל, לפסלים צעירים, והחליט לנסוע עם אשתו ללמוד אמנות בפריס, בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות. ממורו, הפסל מרסל ז'ימון, למד את מלאכת הפיסול בחימר, לפי מודל חי, ואת חוקי הקומפוזיציה הקלאסיים. כל אותה העת המשיך את היצירה האישית שלו בחציבה באבן בעזרת פטיש ואיזמל, אותה התחיל עוד בישראל. אמצעים לקנות אבני פיסול לא היו לו. הוא מצא אותן בשטחים המיועדים להשלכת פסולת חומרי בניין שמחוץ לפריס, שם הכיר לראשונה את אבן הגרניט, שמאז הוא מחבב במיוחד. אבן זאת שאין קשה ממנה קורנת בהוד את האור הנח עליה.
את ההכרות הראשונה עם אבן החול (Gres des vosges) עשה בסדנא של הפסל הרומני קונסטנטין ברנקוזי. פסל זה נתן לו במתנה מחצית אבן ריחיים מאבן ורודה זאת, כשי סמלי ל"העברת המשואה", ממנו אל הפסל הצעיר הממשיך את מסורת החציבה הישרה באבן.
זלינגר עובד גם בעץ, בתחילה השתמש בעיקר בגזעים קטנים המיועדים להסקה, אותם יכול היה להשיג בקלות. אחר שלוש שנות לימוד בבית הספר לאמנות אומר שלמה, שאת עיקר לימודיו עשה במוזאונים שבפריס, בעקר בלובר, וכן בביקוריו בסדנאות פסלי התקופה כגון: אוסיפ זדקין, ז'אן ארפ, אלברטו ג'יאקומטי ויוסף קונסטנט.
לא מקרה הוא שפסלו בגרניט אפורה, "אמהות", בו פסל את אשתו ואת בנו רמי, זכה בשנת 1958 בפרס מקרן שווייצרית, הוא פרס נוימן. זלינגר, שריד מחנות המוות, לא חדל ליצור חיים. פסל זה הוא כיום חלק מאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בפריס.
אמנם, כבר בשנת 1960, הציג המוזיאון היהודי בניו יורק שבע מעבודותיו, אך מי שחש בכישרונו הגדול הוא מישל דוברביל. בשנים 1963 עד 1965 הציג אותו בגלריה שלו בתערוכות יחיד, והמשיך להציג אותו אחר כך, כאשר עברה לרשותו גלריית המשפחה ברנהיים-ז'ן שבשדרות מטיניון בפריס, בשנים: 1972, 1989, 1990, 1995, 1996 וכן בשנים 2002, 2006.
את ההכרה הרשמית בערך יצירתו קיבל זלינגר בשנת 1973, כאשר זכה בפרס הראשון בתחרות בינלאומית, שערך גוף ציבורי, למען הקמת אנדרטה למחנה הריכוז דראנסי שליד פריס. מחנה זה היה מקום איסוף ליהודי צרפת לפני העברתם לאושוויץ.
בשנת 1993 העניק לו הנשיא פרנסואה מיטראן בארמון האליזה את האות הממלכתי הגבוה של אביר לגיון הכבוד, על תרומתו לאמנות בצרפת. בשנת 2006 הוענקה לו דרגת קצין בלגיון הכבוד.
יצירתו
בין יצירותיו המונומנטליות:
האנדרטה הלאומית למגורשי צרפת בדרנסי, בגרניט ורודה, שנחצבה בידי האמן במשך שנתיים, נחנכה בשנת 1976.
יד ללוחמי המחתרת המוצבת בלה קורנב, נחנכה בשנת 1987. בין השתים, זלינגר יוצר את ה"רקויאם ליהודי גרמניה" (1980) העומד בבוזן (Bosen), שבחבל הסאאר ואת האנדרטה לחסידי אומות העולם, בגרניט וורודה, הנמצאת ב-"יד ושם" בירושלים (1987). את היצירה המונומנטלית למקומות ציבור, החל זלינגר בשנת 1964 בפסלו "הרוח והחומר" מס' 1, הנצב בסנט אבולד שבחבל המוזל שבצרפת. אחריו יצר בשנת 1968 את ה"רוח והחומר" מס' 2, הניצב בויסמבורג בחבל הריין שבצרפת. מפסל השיש היוגוסלבי היפה "משה או ניצחון האור", שהוצב בארנצז'לובץ שבסרביה בשנת 1969, לא נותר אלא הראש; את "קרינת הנביא" הכה ופוצץ הברק.
צר המקום מלמנות את כל יצירותיו המונומנטליות של זלינגר הנמצאות במקומות ציבוריים, אך חשוב לציין במיוחד את פסל "מלחמת השוורים" המוצב במקום זירות לוחמת השוורים שבבוסקאט (Bouscat), ליד העיר בורדו שבחבל הג'ירונד (Gironde) (1974). את ה"ריקוד", שהוא מכלול של 35 גינות מפוסלות משנת 1982, בשטח של 3600 מ"ר, הנמצא במישור הנמוך שברחבת שרל-דה-גול בלה דפנס (La Defense), ליד פריס. כמו כן, נזכיר את קבוצת 13 הפסלים שבמוזאון הפתוח של גן התעשייה של תל-חי שבגליל (1991). קבוצה זו מהווה חלק מ-24 פסלי גרניט ובזלת שנקנו על ידי המוזיאון הפתוח של תפן שבגליל. חלק מפסלים אלה ניצב בעומר ליד באר שבע, בלבון שבגליל, וכן בתל אביב, בבית התעשיינים.
מאז 1998, נצב הפסל "אליהו הנביא" בגרניט וורודה על הר הכרמל שבמרומי חיפה.
מכלול היצירה הפסולית של זלינגר מונה כיום למעלה מ-800 עבודות, בין קטנות, גדולות או מונומנטליות ובכל חומר. מספר זה כולל פסלים בגרניט אפורה וורודה, באבן חול, בשיש ובבזלת. חלקם גם עבודות בעצים שונים, בעץ אלון, באקציה ובאחרים.
בין יצירותיו, כ-48 מונומנטים המוצבים במקומות ציבוריים, ובכללן חמש אנדרטות לזכר השואה ולתנועות המחתרת.
היצירה הגרפית של זלינגר מונה אלפים רבים של רישומים, מהם בדיו סינית ומהם בפחם.
אם בחלקם, רשומים אלה מספרים על ניסיון חייו במחנות המוות, הרי שברובם הם שיר הלל לחיים.
יצירותיו הוצגו בלמעלה מ-40 מוזאונים וגלריות ברחבי העולם.
מדברי האומן
"שותפי ליצירה הם החומר והאור.
לכל אבן האופי המיוחד לה, שאני חייב להתחשב בו. אני מסתכל באבן ומתבונן בה ארוכות, על מנת לפענח ולגלות את הפסל החבוי בה.
תפקידי כפסל הוא לפתוח בה חלונות, שקעים ונקרות כדי לאפשר לקרני האור לחדור לתוכה.
כי סוד הפיסול אינו אלא המעבר מן האור אל הצל. בעבודתי בעץ אינני חדל מלהיות שוב ושוב מופתע מיכולתו של המבנה הפנימי של העץ, בגידיו, בכווני סיביו ובהסתעפויותיו, להשתתף ביצירה שלי באופן עצמאי, שאינו תלוי בי.
אני חוצב ישירות בחומר, ללא הכנה מוקדמת, לא ברשום ולא בדגם.
כלי העבודה שלי הם הפטיש האיזמל ושתי ידי. מעולם לא מצאתי לי כלים יותר אמינים ויותר מדויקים, דרכם אוכל להעביר לחומר, את הרהורי לבי ואת רגשותיי העוברים בי בעת היצירה.
מעולם לא השתמשתי במכשור מכני. המכונה מהירה מדי לקצב מחשבתי, עצמאית ומהווה חיץ ביני לבין החומר. המכונה טובה לייצור אך לא ליצירה.
הצמאון הבלתי רווי שבי לחופש, המלווה אותי מאז תקופת מחנות המוות, מוצא גם הוא הד ביצירתי ומתבטא בחפוש המתמיד שלי לאור.
החציבה הישירה בעץ ובאבן, כמוה כפעולת האסיר השואף להשתחרר וחוצב לו מנהרה דרכה יצא לאור. הוא מאמין שימצא את החופש בסוף הדרך כאשר ישלים את עבודת החפירה, אך לא כזאת המציאות: כשם שלא היה חפשי לפני שהחל לחפור, כך לא יהיה חפשי גם כשיצא לאור. החופש שלי הוא בפעולת החציבה. השחרור שלי בעצם העבודה.
כאשר סיימתי פסל, אני מיד מתחיל אחר. מעולם לא חיפשתי נושא, מעולם לא חסרה לי השראה."
פרסים ואותות כבוד
- 1955 – פרס נורמן מקרן אמריקה-ישראל לפסול
- 1958 – פרס נוימן מקרן שווייצרית לאמנים יהודים באירופה.
- 1973 – פרס ראשון בתחרות בינלאומית לעצוב האנדרטה למחנה דרנסי (Drancy).
- 1974 – מדליית הכסף של העיר מונטרוז' (Montrouge).
- 1983 – מדליית הכסף של העיר פריס.
- 1985 – פרס ראשון בלון הסתיו בפריס.
- 1989 – המדליה המוזהבת של העיר פריס.
- 1989 – אות כבוד "אביר הספרות והאמנות של צרפת".
- 1991 – פרס העיתונאים בשפת יידיש בפריס.
- 1993 – אביר לגיון הכבוד של מדינת צרפת.
- 1993 – פרס קרן בוכמן לזכר השואה, מקרן יהדות צרפת.
- 1994 – פרס החופש והשלום מטעם רפובליקת סין.
- 1998 – פרס קורמן מטעם אחוד העמותות של יהודי צרפת.
- 2005 – אות קצין לגיון הכבוד של מדינת צרפת.
גלריית פסלים
- רקוויאם ליהודי גרמניה. 1980. בוזן (Bosen). אזור הסאאר. אבן חול.
- יד למגורשי השואה. 2006. טרמבלי-אן-פרנס. ברונזה
- אנדרטה לחסידי אומות העולם. גרניט וורודה. "יד ושם". ירושלים.
- מלחמת שוורים. זירת לוחמת שוורים של בוסקט. בורדו. גרניט וורודה. (Arenes du Bouscat)
- תערוכה בגן התעשייה בתפן.
- משה – או ניצחון האור. שיש לבן. ארנדז'לובץ, סרביה, יוגוסלביה.
- החומר והרוח מס' 2. גרניט. ויסמבורג. צרפת.
- קבוצת חמישה מוזיקאים. גרניט. היאנז' (Hayanges). צרפת.
- "אמהות". גרניט. מוזיאון לאמנות מודרנית. פריס.
- אליהו הנביא. גרניט וורודה. הר הכרמל, חיפה.
- "החימר והרוח" מס' 1. גרניט. סנט-אבולד. צרפת.
- "המבט". גרניט. טארב (Tarbes). אזור הפירנאים. צרפת.
- עץ החיים. עץ. פריס/הרקוד- רשום בדיו סינית.
ביבליוגרפיה
- "עולמו של הפסל שלמה זלינגר", טקסט: מ.פ. בוניסל ביאוגרפיה: רות זלינגר – צרפתית.
הוצאת Ferre. פריס 1998.מסת"ב 2-905556-13-17
- The Death Camps- Drawings by an Survivor, Memoir from Beyond Life.
Somogy Art Edition. Paris. מסת"ב 2-85056-861-9, Bilingual: English - French
- שלמה זלינגר, פסלים באיסוף המוזיאון הפתוח. גני התעשייה – תפן – ישראל. 2000. עברית/אנגלית.
- קובץ שירה של דוד אסקובר-גלינדו. "ישראל". (ספרדית). רשומים של שלמה זלינגר. סן-סלבדור 1981.
- ליונל ג'יאנו. תולדות הפסול המודרני בצרפת משנות 1950 ועד ימינו. הוצאת "ארטה" לאמנות 1982 – צרפתית.
- "סתר הסתרים" חתוכי עץ של שלמה זלינגר. טקסט: ברונו דורושר (Durocher). הוצאת "קרקטר" פריס 1986.
- "בית ספר לבנאות באוושויץ" טקסט של שרל פפירניק. רשומים של שלמה זלינגר. הוצאת "קרקטר" פריס/ הוצאת "מילה" בואנוס איירס.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שלמה זלינגר |
אתר האינטרנט הרשמי של שלמה זלינגר
